שלום אש

שלום אש
Szalom Asz
לידה	1 בנובמבר 1880; קוטנו, רפובליקת פולין
פטירה	10 ביולי 1957 (בגיל 76); לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה	ארצות הברית, ישראל, פולין, האימפריה הרוסית
שפות היצירה	יידיש, פולנית
סוגה	סיפור קצר, דרמה
תקופת הפעילות	מ-1899
צאצאים	Moses Asch, נתן אש
פרסים והוקרה	פרס אניספילד-וולף (1947)

שלום אש (1 בנובמבר 1880 – 10 ביולי 1957) היה סופר יידיש יליד פולין, שחי ופעל בעיקר בה ובארצות הברית. בסוף ימיו השתקע בישראל. אש היה אחד הסופרים היהודים המפורסמים והשנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20, וספריו הציגו תיאורים קודרים וריאליסטיים של פשע, עוני וניוון בקרב יהודי מזרח אירופה. קהל הקוראים היידי נטש אותו לאחר שפרסם טרילוגיה שהתייחסה באופן אוהד לנצרות.

ביוגרפיה

שלום אש בצעירותו

אש נולד בעיירה קוטנו שבפולין, למשפחה חסידית שהיה הצעיר מבין עשרת ילדיה. הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר וישיבה. אחר כך החל לרכוש השכלה כללית; הוא לימד עצמו גרמנית בעזרת הביאור למנדלסון. המתח ביניהם הביא לכך שעזב את בית הוריו.

בגיל עשרים התיישב בוורשה והתחיל לכתוב סיפורים ומחזות בעברית ויידיש. הוא פרסם סיפורים בעברית ב"הדור", "הצופה", "הצפירה"^[1]^[2]^[3] ו"השילוח", ובשנת 1902 הוציא קובץ סיפורים ראשון^[4]. לאחר זמן לא רב עבר לכתוב ביידיש בלבד ומחזותיו התפרסמו והוצגו בארצות שונות באירופה ובארצות הברית.

בשנת 1907 הוא ביקר בארץ-ישראל יחד עם אחד העם^[5] ולאחר מכן בשנת 1908 השתתף בוועידת צ'רנוביץ, בה נחשב בין המתונים, והציע לתרגם ליידיש מאוצרות התרבות היהודית מתקופות שונות^[4].

אש היה גם פעיל ציבורית וחבר במועצת הסוכנות היהודית. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בארצות הברית, ולאחר מכן שב לפולין ואחר כך לצרפת. ב-1938 היגר לארצות הברית ובשנת 1955 עלה לישראל והתיישב בבת ים.

ב-10 ביולי 1957, במהלך ביקור אצל בתו בלונדון, הוא נפטר באופן פתאומי ונקבר שם^[6]. מותו קטע את תוכניתו לכתוב רומן על חיי הנוער בישראל^[4]. בנו של אש, נתן, היה גם הוא סופר.

לאחר פטירתו שימרה עיריית בת ים את ביתו. העירייה יצרה קשר של ערים תאומות עם העיר קוטנו בפולין, שבה נולד.

יצירתו

ב-1904 החל לפרסם את סיפורו "העיירה", בתחילה פרק אחר פרק ובסופו של דבר כספר. העיירה חזרה להופיע ביצירתו "רבי שלמה נגיד" (1913). בספרים אלו ניכרת התייחסות רומנטית ולא ביקורתית אל חיי היהודים בעיירה ואל תנועת החסידות. רבי שלמה נגיד הוא דמות אידיאלית של יהודי ירא שמים המעורה בחיים הארציים ושומר על טהרתו. אחריו יצר אש את "בעל התהילים", ר' יחיאל, מלא אהבת ה' ואהבת הבריות ומטיף לאמונה חסידית צרופה: "אהבו אפילו יצור קטן שבקטנים, אפילו אילן קטן או עשב, שהם יצורי כפיו של האלוהים. הוו יודעים, שכל דבר ביצירה יש לו נשימה שלו".

מחזה ידוע של שלום אש הוא "מאטקע גנב" (1917)^[7] על חיי העולם התחתון היהודי - גנבים, רוצחים וזונות. מוטק'ה הוא נוכל קטן וחסר תעודות ברוסיה הצארית, המוצא מחסה בתיאטרון יהודי נודד. מוטק'ה רוצח נוכל אחר בשם קנאריק, והוא מקבל לשם כך סיוע מפילגשו של קנאריק, נערה יהודיה מופקרת, אותה נהג קנאריק להכות. מוטק'ה לוקח את תעודותיו של קנאריק, וחי עם הנערה תחת שמו של קנאריק. המחזה תורגם לעברית בשנת 1930 והוצג בבית העם בתל אביב^[8].

בנוסף התייחס אש ביצירותיו להיסטוריה של העם היהודי. ספריו "קידוש השם" ו"המכשפה מקשטיליה" עוסקים בנושאים של קידוש השם. כן כתב על שבתי צבי ועל האנוסים.

בספרו "לפני המבול - שלוש ערים" כתב על החיים בתקופה שקדמה למהפכה הרוסית ובמהלכה (תרגמה מיידיש בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, 2021)^[9].

הוא גם חיבר ספר על חיי החלוצים בארץ, "שירת העמק", שהושפע מהביקורים שערך בארץ ישראל.

הפילנתרופ פטר שוויצר הוציא לאור בארצות הברית את ספריו ב-12 כרכים^[10].

פולמוסים סביבו

כתביו על הנצרות

כבר בשנת תרע"ב (1912) היה היחס אצל החרדים לשלום אש שלילי, משום שהציג את מצוות ברית מילה כאכזריות^[11]. אולם לאחר פרסום ספרו "האיש מנצרת" (1939), הרוקם סיפור על רקע מקורות הנצרות, התעוררה סביב אש שערורייה שהעיבה גם על היחס ליצירות אחרות שלו שנכתבו אחר כך. כתב העת "פארווערטס", בו פרסם קודם לכן רבות מיצירותיו, סירב לפרסם את "האיש מנצרת" בטענו שיחסו לישו אוהד מדי ותקף את אש בחריפות כמי שמטיף לנצרות. אצל החרדים התייחסו אל אש כאל משומד, מסית ומדיח^[12], והביאו אותו כדוגמה לאדם שאף על פי שאהב את עם ישראל, ארץ ישראל ואת השפה העברית, היה משומד^[13]. העיתונאי חיים ליברמן אף כתב ספר שלם נגד אש וספריו^[14]. לאחר מותו סירב הרב ישראל ברודי, הרב הראשי של בריטניה, להביאו לקבר ישראל והוא נקבר בהלוויה מעוטת משתתפים בהנהלת רב רפורמי^[15]. מנגד יצאו להגנתו אישים רבים, בהם חיים גרינברג, מנהל מחלקת התרבות של הסוכנות היהודית^[16]. לאחר מותו התנגדו הדתיים לקריאת רחובות על שמו^[17].

אל נקמות

מחוץ לתחומי העולם היהודי, העלאת המחזה "אל נקמות" (1923), שעלילתו מתרחשת בבית בושת ומתארת מערכת יחסים על במת ברודוויי, עוררה שערורייה בארצות הברית, וכל השחקנים שהופיעו הועמדו לדין על "תועבה" לפי החוקים שהיו נהוגים אז בארצות הברית. המחזה נכתב ב-1907, והועלה בהצלחה באירופה פעמים רבות ותורגם לגרמנית, רוסית, פולנית, עברית, איטלקית, צ'כית, הונגרית (על ידי זולטאן לייטנר), ונורווגית.

יחסו לעולי המזרח

בשנת 1952 עורר אש שערורייה בישראל כאשר דיבר בעד עלייה סלקטיבית וטען שהעלייה המזרחית ללא הגבלה מחזירה את ישראל 25 שנה לאחור^[18].

מיצירותיו בעברית

ילד של סתיו, סיפורים, תרגמה והוסיפה מבוא לאה אילון, איורים - ריטה זלובינסקי. מערכת, קיבוץ דליה, 2007.
האחות הבכירה, דרמה במערכה אחת, הוצאת אחיאסף תרס"ד.
האיש מנצרת, תרגם דוד סיון, תשי"ג וד"ר בלהה רובינשטיין, פרדס הוצאה לאור, 2023^[19].
אל נקמות, מחזה, תרגמו משה סחר ואסתר איזביצקי, 1994.
אמריקה, סיפורים, תרגם אהרון צייטלין, תרפ"ח.
בהרי הטטרה, ורשה, תרס"ז.
בעל התהילים, רומן, תרגם י"ל ברוך, 1952.
ורשה, ורשה, תרגם י"ל ברוך, 1934.
יתומים, סיפור, הוצאת אמנות, תר"ץ.
מוסקבה, רומן, תרגם י"ל ברוך, 1935.
המכשפה מקשטיליה, רומן היסטורי, תרגם ה. ייבין, 1953.
מן המיצר, תרגם אהרון אמיר, 1955.
משה, תרגם אהרון אמיר, 1953.
על פי התהום, רומן, תרגם י"ל ברוך, 1938.
קידוש השם, תרגם י"ה ייבין, 1956.
הצדיק הכפרי, סיפור.
הנביא, תרגם דוד סיון, 1956.
שירת העמק, סיפורים, תרגם דוד סיון, 1957. * ארץ ישראל ערצהלונגען, ניו יורק, 1918

ממחזותיו שהוצגו

האחות הבכירה, במאי יבגני וכטנגוב, הוצג בנשף הבימה, אוקטובר 1918.
מוטקה גנב, הוצג בבית העם בתל אביב, נובמבר 1930. וגם על ידי בית לסין עם השם "מלך הכלבים" בשנים 2017/19
אל נקמות, המחזה הועלה בישראל מספר פעמים: בבימויה של מרים ברנשטיין-כהן בשנת 1922 ב"תיאטרון עברי בא"י"; בבימויה של אסתר איזביצקי בשנת 1982 בתיאטרון באר שבע; ביידיש בבימויו של מוטי אברבוך בשנת 2002 בתיאטרון יידישפיל; בבימויה של לילך סגל בשנת 2007 בסל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין; בבימויו של גיל ויינברג בשנת 2009 בבית צבי; בבימויו של איתי טיראן בשנת 2018 בתיאטרון הקאמרי.
מלך הכלבים, עיבוד חדש של יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין למחזה "מאטקע (מוטקה) גנב", הועלה ב-2017 בתיאטרון בית לסין בבימויו של עירד רובינשטיין.

לקריאה נוספת

לאה איילון, דיון במעשה האמנות של שלום אש, סיפור ומבנה, באמצעות עיון מדגם ברומאן דער מאן פון נצרת (האיש מנצרת), חיפה, 2005.
ברל רוזן, "מקסים גורקי ושלום אש הצעיר", בתוך: הנ"ל, דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, קיבוץ שמיר תשס"ג, עמ' 65–72.
גרשון בקון, "כפייה דתית, חופש ביטוי וזהות יהודית מודרנית בפולין : י"ל פרץ, שלום אש ו'שערוריית המילה' בוורשה, 1908", בתוך: דוד אסף ואחרים (עורכים), מווילנה לירושלים; מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב, מסת"ב 9654931311.
עזריאל נקס, "שלום אש", חשבון 96 (תשמ"א), עמ' 10–13.
יצחק פאנער ."שלום אַש אין זײַן לעצטער היים " תל אביב : י.ל. פרץ ביבליאטעק, 1958.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלום אש בוויקישיתוף

כתבי שלום אש בפרויקט בן-יהודה
רשימת הפרסומים של שלום אש, בקטלוג הספרייה הלאומית
על בית שלום אש בבת-ים, באתר של עיריית בת-ים
קארל צ'אפק, על שלום אש (1936), מקרה מקרופולוס
גיטה אבינור, "אפולוגיה ליהודה איש קריות" (על "האיש מנצרת" לשלום אש), בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975.
חיה הופמן, ‏בין תימנים לאשכנזים בשישה סיפורי אהבה, פעמים 21 (תשמ"ה), עמ' 113-133
עכבר העיר אונליין, נקמתן של הזונות היהודיות, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2007 - על מחזהו של אש, "אל נקמות", בביצוע חדש
כרמית ספיר ויץ, ‏ישו, רומן לסבי עם זונה וחיי פשע בוורשה: התחייה המחודשת של שלום אש, באתר מעריב אונליין, 18 בנובמבר 2018
שלום גולדמן, Sholem Asch’s Jewish Gospels, טאבלט (מגזין), 24 בדצמבר 2018.
שלום אש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שלום אש, דף שער בספרייה הלאומית
שלום אש, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
שלום אש, בארכיון הבימה

הערות שוליים

^ הנער משהלע, הצפירה, 27 במרץ 1901
^ מחיי היהודים בפולין, הצפירה, 26 באפריל 1901
^ ערב חורף, הצפירה, 24 בנובמבר 1901
^ ¹ ² ³ ח. גליקשטיין, שלום אש נפטר, דבר, 11 ביולי 1957; המשך
^ מערי המדינה - אודיסה, הזמן, 11 ביוני 1907
^ גדעון קוץ, ‏סיקור מותו של שלום אש בעיתונות הישראלית, קשר 54, אביב 2020
^ ביידיש: מאטקע גנב
^ לכרזת המחזה, ארכיון הספרייה הלאומית
^ רבקה איילון, הוא אינו אלא טיפה בים אינסופי שנגע במקור שממנו הוא נובע, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2021
^ המנוח פיטר שוויצר ז"ל ניו יורק, ג' בנובמבר 1922
^ שלום הכהן, ציונים רשאים לא יראים, מחזיקי הדת, י' אלול תרע"ב, עמוד 3
^ יהושע אייבשיץ, משכו ידיכם פרופסורים צרי מבט וקטני אמונה, בית יעקב, אייר, תשל"ז, עמוד 40
^ משה חיים אפרים בלאך, הנחשב המשומד ליהודי, המאור, חשון תשי"ח, עמוד 27
^ חיים ליברמן, נצרותו של שלום אש: תגובה על כתביו המיסיונריים, תרגם מיידיש ומאנגלית: דוד יוסיפון, ערך, קידם והעיר: צבי הרכבי. הדפס שני. הוצאת נצח, תל אביב, 1954
^ אותו אש, הצופה, 19 ביולי 1957
^ ע. שמחוני, חיים ליברמן ומלחמתו עם המסית ומדיח - אש, הפרדס, אפריל 1951, עמודים 23-25
^ אושרו שמות רחובות בפ"ת ע"ש אצ"ל, לח"י ו'עולי הגרדום', הַבֹּקֶר, 21 בפברואר 1962
^ על דברי שלום אש, חרות, 15 במאי 1952
^ רבקה איילון, לא הזיכרון, אלא השִכחה היא תנאי לקיומנו, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2023

[1] הנער משהלע, הצפירה, 27 במרץ 1901

[2] מחיי היהודים בפולין, הצפירה, 26 באפריל 1901

[3] ערב חורף, הצפירה, 24 בנובמבר 1901

[נפטר-4] ¹ ² ³ ח. גליקשטיין, שלום אש נפטר, דבר, 11 ביולי 1957; המשך

[5] מערי המדינה - אודיסה, הזמן, 11 ביוני 1907

[6] גדעון קוץ, ‏סיקור מותו של שלום אש בעיתונות הישראלית, קשר 54, אביב 2020

[7] ביידיש: מאטקע גנב

[8] לכרזת המחזה, ארכיון הספרייה הלאומית

[9] רבקה איילון, הוא אינו אלא טיפה בים אינסופי שנגע במקור שממנו הוא נובע, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2021

[10] המנוח פיטר שוויצר ז"ל ניו יורק, ג' בנובמבר 1922

[11] שלום הכהן, ציונים רשאים לא יראים, מחזיקי הדת, י' אלול תרע"ב, עמוד 3

[12] יהושע אייבשיץ, משכו ידיכם פרופסורים צרי מבט וקטני אמונה, בית יעקב, אייר, תשל"ז, עמוד 40

[13] משה חיים אפרים בלאך, הנחשב המשומד ליהודי, המאור, חשון תשי"ח, עמוד 27

[14] חיים ליברמן, נצרותו של שלום אש: תגובה על כתביו המיסיונריים, תרגם מיידיש ומאנגלית: דוד יוסיפון, ערך, קידם והעיר: צבי הרכבי. הדפס שני. הוצאת נצח, תל אביב, 1954

[15] אותו אש, הצופה, 19 ביולי 1957

[16] ע. שמחוני, חיים ליברמן ומלחמתו עם המסית ומדיח - אש, הפרדס, אפריל 1951, עמודים 23-25

[17] אושרו שמות רחובות בפ"ת ע"ש אצ"ל, לח"י ו'עולי הגרדום', הַבֹּקֶר, 21 בפברואר 1962

[18] על דברי שלום אש, חרות, 15 במאי 1952

[19] רבקה איילון, לא הזיכרון, אלא השִכחה היא תנאי לקיומנו, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2023

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]


לידה	1 בנובמבר 1880 קוטנו, רפובליקת פולין
פטירה	10 ביולי 1957 (בגיל 76) לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה	ארצות הברית, ישראל, פולין, האימפריה הרוסית
שפות היצירה	יידיש, פולנית
סוגה	סיפור קצר, דרמה
תקופת הפעילות	מ-1899
צאצאים	Moses Asch, נתן אש
פרסים והוקרה	פרס אניספילד-וולף (1947)