תיק ספקולטיבי

תיק ספקולטיבי הוא מותחן ריגול מאת חגי טיומקין, המתרחש בישראל בשנות ה-80, ועוסק בסיכול מבצע של שירות הריגול המצרי שנועד להשיג יכולת השפעה ומרגל בעמדת מפתח בחברה ישראלית המפתחת מוצרים עבור חיל המודיעין. הספר יצא לאור בשנת 1997 בהוצאת "ספרית מעריב", ובשנת 2015 יצא לאור מחדש בהוצאת "ידיעות ספרים".

תיק ספקולטיבי

עטיפת הספר במהדורתו הראשונה
מידע כללי
מאת	חגי טיומקין
סוגה	מותחן ריגול
הוצאה
הוצאה	ספרית מעריב
תאריך הוצאה	1997
מספר עמודים	408
סדרה
ספר קודם	תיק כחול-לבן
הספר הבא	תיק IVF
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	003823566, 001753299

הספר הוא השני בסדרת ספרים, הכוללת גם את "תיק כחול-לבן" ו"תיק IVF", המתארים את עלילות אנשי השב"כ, אורי קרמר ורוני לרנר. עלילת הספר מתרחשת כעשר שנים לאחר עלילת "תיק כחול-לבן", המוזכרת במקומות שונים בספר. בדומה לספר הראשון בסדרה, הספר מציג את מרכיביה של מערכת הביטחון הישראלית (השב"כ, "המוסד" ומשטרת ישראל) כשקועים בתככים ובמאבקי שליטה, בתוך כל אחד מהארגונים וביחסים בין הארגונים.

תמצית העלילה

מעקב של השב"כ אחר מוחמד אסמאעיל, נספח התרבות בשגרירות מצרים בתל אביב, מגלה ניסיון של המודיעין המצרי להשתלט על חברת "פיין אלקטרוניקס" הבורסאית, המפתחת מוצרים עתירי טכנולוגיה עבור חיל המודיעין של צה"ל. בחברת "פיין אלקטרוניקס" שני תחומים - אזרחי וצבאי, ובדירקטוריון מתקיים ויכוח איזה משני התחומים לחזק באמצעות מענק שהתקבל מהמדען הראשי במשרד המסחר והתעשייה. המצרים פועלים בשתי דרכים: רכישת מניות של החברה בבורסה, מתוך כוונה להגיע ל-10%, שיקנו להם זכות למנות דירקטור שישפיע על החלטות הדירקטוריון. במקביל הם הורגים את מנהל הפיתוח הצבאי, במה שנראה כדום לב, כך שאת מקומו ימלא מנהל הפיתוח האזרחי, דייוויד שוורץ, שלפי הערכת השב"כ נסחט על ידי המצרים.

כאשר השב"כ מגלה את התוכנית המצרית, הוא מצטרף למרוץ לרכישת מניות שיקנו לו זכות למנות דירקטור בחברה. גורם שלישי האוסף מניות ואג"ח להמרה בחברה הוא איש הכספים והספקולנט רני פרידמן, שמזהה את הרכישות וסבור שזו תהיה השקעה טובה מבחינתו. הוא דוחה הצעת רכישה למניותיו שמציע לו ג'יימס קמפבל, אחד מבעלי המניות בחברה, אשר גם הוא (קמפבל) רוכש את מניות החברה.

השב"כ מגייס את פרידמן כיועץ למשימת רכישת ניירות הערך של "פיין אלקטרוניקס". פרידמן מנהל עבור השב"כ מאבק כפול בעניין "פיין אלקטרוניקס": חתירה השב"כ להחזקה של 10% במניות החברה, ובמקביל בלימת ניסיונו של קמפבל להגיע להחזקה של 20% במניות החברה, כך שיוכל לנווטה להשקעה בתחום האזרחי. להצלחה במשימות אלה משתמש פרידמן גם בדרכים לא כשרות, תוך ניצול כוחו של השב"כ. לאחר פשיטה של המשטרה על ביתו, לשם בדיקת חשד חסר בסיס שהוא עושה את הונו מסחר בסמים, מוכר פרידמן את מניותיו ב"פיין אלקטרוניקס" לקמפבל, ומאפשר לו להגיע לכאורה ל-20% מהבעלות. הדבר נתפס על ידי קרמר ולרנר כבגידה, אך פרידמן שולף תחבולה מפתיעה שמוכיחה שלא כך הדבר.

השב"כ עוקב אחר קמפבל, ומופתע לגלות שהוא נפגש בסתר עם ראש "המוסד". המעקב אחר קמפבל מוביל לפגישה נוספת שלו עם ראש "המוסד", שאותה שומעים העוקבים לאחר שהתקינו אמצעי ציתות במכוניתו של קמפבל. המעקב נפסק כאשר מאבטחיו של ראש "המוסד" זיהו את קיומו. הדבר גורר עימות בין ראש "המוסד" לראש השב"כ, שלהם אינטרסים מנוגדים בכל הנוגע לקמפבל.

המבצע מסתיים בהצלחה מלאה: דירקטוריון "פיין אלקטרוניקס" מחליט להמשיך בפיתוח האגף הצבאי, אסמאעיל נעצר ומספק לשב"כ מידע מודיעיני רב, נעצרים גם מקינלי, עוזרו האמריקאי של אסמאעיל, ודייוויד שוורץ, שנסחט על ידם עקב התמכרותו לקוקאין. הצלחת המבצע מובילה למינוי של קרמר לראש השב"כ, ורוני לרנר מונה לראש אגף המבצעים.

דמויות עיקריות

• אורי קרמר: בן 52, ראש אגף המבצעים בשב"כ.
• רוני לרנר: סגנו של אורי קרמר.
• א"א: ראש השב"כ, הוחזר לתפקיד זה לאחר שפרש לפנסיה.
• רני פרידמן: איש כספים וספקולנט המשקיע בחברת "פיין אלקטרוניקס" ומסייע לשב"כ ברכישת מניות החברה.
• ג'יימס קמפבל: איש עסקים יהודי-בריטי, משקיע בחברת "פיין אלקטרוניקס".

מקורות השראה לדמויות ולאירועים שבספר

בדומה לספרו הראשון, שבו אחדות מהדמויות הבדיוניות שבספר נבנו על פי דמויות ממשיות, כך גם בספר זה.

• אחיו הבכור של המחבר, איש הכספים אבי טיומקין, שימש השראה לעיצוב דמותו של רני פרידמן.
• איש העסקים רוברט מקסוול שימש השראה לעיצוב דמותו של ג'יימס קמפבל. בדומה למקסוול, גם קמפבל הוא איש גבוה ורחב גרם. שניהם בריטים ממוצא מזרח אירופי (מקסוול מצ'כוסלובקיה, קמפבל מהונגריה) שעשו הונם בעסקי הוצאה לאור. בדומה למקסוול, גופתו של קמפבל נמצאה צפה בים התיכון.
• שמו של ראש "המוסד", רוט, רומז לשמו של ראש המוסד בשנות ה-80, נחום אדמוני, שנקרא בלידתו נחום רוטבאום. רוט משמעו "אדום" בגרמנית, ומכאן גם "אדמוני".
• דמותה של חברת "פיין אלקטרוניקס" עוצבה על פי דמותה של חברת "נייס מערכות". שתי החברות נוסדו על ידי קבוצה של יוצאי חיל המודיעין, שתיהן עוסקות בניתוח ממוחשב של התעבורה ברשת הטלפונים, הלקוחות של שתיהן הם גופי מודיעין בארץ ובעולם, ובשתיהן פעלו במקביל אגף אזרחי ואגף צבאי.
• ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, אינו מוזכר בשמו, אך נרמז באמירה שאפיינה אותו, "נו, טוף" ואחר כך מתואר כקטן קומה ובעל עבר ב"מוסד".
• א"א, ראש השב"כ, נקרא חזרה לתפקיד זה לאחר שפרש לפנסיה, משום שקודמו בתפקיד חטא ב"חיסול מחבלים והפללה של אלוף בצה"ל" בדומה לראש השב"כ יוסף הרמלין, שהוחזר לתפקיד זה בעקבות פרשת קו 300.
• אורי קרמר נדרש "לחקור מי הפיץ את השמועות שרב-אלוף משה נווה, הרמטכ"ל החדש, הוא הומוסקסואל", רעיון שנלקח משמועות שקדמו למינויו של דן שומרון לרמטכ"ל.
• העובדה שהספר יצא לאור יותר מעשר שנים לאחר מועד התרחשות העלילה אפשרה למחבר לשים בפיו של ירקוני ביקורת נוקבת על תפקודו של אגף האבטחה בשב"כ, באבטחה של שגרירויות ישראל ובאבטחת אישים. ביקורת זו חזתה את הנולד, לכאורה, שהרי לאחריה התרחשו הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה (1992) ורצח יצחק רבין (1995).

בדומה לספר הקודם בסדרה, גם בספר זה ניכר המרכיב האוטוביוגרפי. "תיק כחול-לבן" שיקף ידע שרכש המחבר בשירותו הצבאי כמש"ק ביטחון שדה. "תיק ספקולטיבי" משקף ידע שרכש בהמשך חייו, כעובד באגף ניירות ערך בבנק דיסקונט ובהמשך כמנהל השקעות בקבוצת "כלל", ואת לימודיו בפקולטה למשפטים, שאותם סיים סמוך לפרסום הספר. רקע זה גורם לאחדים מדפי הספר להיראות כמבוא לשוק ההון ולדיני חברות.

מרכיבי עלילת הספר

ב-51 פרקיו של הספר (49 פרקים ממוספרים בצירוף הקדמה ואפילוג) שלובות זו בזו ארבע עלילות משנה:

• לכידתו של נספח התרבות המצרי, מוחמד אסמאעיל, באופן שיגרום לו לבגוד במדינתו ולגלות את סודותיה. עלילה זו היא מרכיב הכרחי ליצירתו של מותחן ריגול.
• חתירתו של אורי קרמר, בעידודו של ראש השב"כ, א"א, למינויו לראש השב"כ הבא. מאבקי כוח בתוך ארגוני מודיעין ובין ארגוני מודיעין שונים באותה מדינה הם מוטיב מקובל במותחני ריגול.
• הרומן המתפתח בין אורי קרמר לבין דורית, מדריכת כושר בשב"כ, רומן שבסופו עוזב כל אחד מהם את משפחתו. כידוע, סקס מוֹכר, ולכן עלילותיו המיניות של הגיבור הן תבלין מקובל במותחנים רבים.
• פעולתו של השב"כ, בסיועו של איש הכספים רני פרידמן, לרכישת מניות בחברת "פיין אלקטרוניקס", במידה שתאפשר מינוי נציג של השב"כ בדירקטוריון החברה, כך שניתן יהיה להוביל אותה להחלטה שמענק מהמדען הראשי יושקע באגף הצבאי של החברה. עלילה זו, המתוארת בפירוט רב, היא תרומתו הייחודית של ספר זה לז'אנר מותחני הריגול. את הצורך ברכישת המניות הציג אורי קרמר לראש השב"כ: "טוב לקהיליית המודיעין כולה וגם לנו בשב"כ שהמחקר והפיתוח של 'פיין' יהיה בתחום הצבאי. ... הכוונה שלנו שגם אנחנו בשב"כ נתחיל לקנות בבורסה מניות של החברה כדי להגיע לעשרה אחוזים ולמנות דירקטור מטעמנו שיצביע בעד התוכנית הצבאית". זו דרך לא אמינה לשילוב עלילת משנה זו בספר, שהרי בהיות קהיליית המודיעין לקוח גדול של החברה, יש ביכולתה לשכנע את דירקטוריון החברה לפתח את האגף הצבאי, גם בלי למנות נציג בדירקטוריון.

שם הספר

את ההסבר לשם הספר פוגש הקורא באמצע הספר.

א"א לא אהב את החיוך מלא שביעות הרצון שנמרח על פניו של אחיינו.

"איך נקרא לתיק הזה?" שאל את אנשי המבצעים שלו.

לרנר הזדרז להציע שם: "מה דעתכם על 'תיק ספקולטיבי'? אתם יודעים, בבורסה קוראים לתיקי השקעות שיש בהם מרכיב גבוה של מניות תיקים ספקולטיביים. נראה לי מתאים, לא?"

א"א אישר את השם, בעוד לרנר מתייק את כל הטפסים הבנקאיים בקלסר משרדי גדול וכותב עליו בעט לורד אדום את השם הנבחר.

לקריאה נוספת

• יעקב פרי, "לא כל כך רחוק מהדמיון", "הארץ", 24 בדצמבר 1997
• דגנית בורובסקי, "חסמב"ה בשוק ההון", "מעריב", 27 במרץ 1998.

קישורים חיצוניים

• תיק ספקולטיבי, באתר של "ידיעות ספרים"
• הספר "תיק ספקולטיבי", באתר "סימניה"