מצרים (עם)

מִצְרִים (בערבית מצרית: مَصريين, בערבית: مِصريون, בקופטית: ϩⲁⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ) הם עם וקבוצה אתנית בעלי קשר למדינת מצרים אשר חולקים תרבות, היסטוריה ושפה משותפת.

מצרים
مَصريين

כפריות מצריות אופות בטאבון
אוכלוסייה
כ-120 מיליון (2017)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
117,673,994 (2025) – 2,900,000 – כ־1,000,000–2,000,000 (לפני 2011) – 1,000,000–1,500,000 – 600,000–1,600,000 – 765,000 – 500,000 – 500,000 – 300,000 – 161,551 – 99,140 – 63,500 – 56,000 – 40,000 – 40,000 – 39,000 – 43,213 – 32,505 – 29,483 – 29,000 – 22,000 – 15,939 – 15,000 – 14,710 – 8,846 – 7,710 – 5,000 – 3,183 – 2,000 – 2,000 – 1,000 – 1,000
שפות
ערבית (ערבית מצרית, ערבית סעידית), קופטית
דת
הרוב: אסלאם (בעיקר סוני אך גם קוראניזם, סופיות, סלפיה) המיעוט: נצרות קופטית

נשים מצריות רוכשות סברס

מסחר בין מקומיים בשוק איסנא

סוחרי גמלים בשוק הגמלים בגיזה

בדואים בחצי-האי סיני, מצרים, אופים פיתות על הסאג'

תַחְטִיב, אומנות לחימה מצרית מסורתית המבוססת על מקלות, אשר התפתחה לריקוד עם מקומי

לזהות המצרית יש קשר הדוק לגאוגרפיה. אוכלוסיית מצרים מרוכזת בעמק הנילוס הנמוך, רצועת אדמה קטנה הראויה לעיבוד חקלאי אשר נמתחת ממפל המים הראשון ועד הים התיכון ומוקפת מדבר ממזרח וממערב. נוף גאוגרפי ייחודי זה היה לבסיס התפתחותה של החברה המצרית מאז ימי קדם. כקבוצה אתנית, העם המצרי מהווה את אחת הקבוצות הגדולות בעולם.

השפה היום-יומית של המצרים היא בעיקר המגוון המקומי של ניבים בשפה הערבית, הנקראת ערבית מצרית. בנוסף, מיעוט גדול למדי של מצרים המתגוררים במצרים עילית דוברים ערבית סעידית. רוב המצרים הם מוסלמים סונים, לצד מיעוטים שיעים ומצטרפים למסדרים סופיים מקומיים. מיעוט אתני-נוצרי משמעותי, המופלה ומודר על ידי הרוב המוסלמי, הם הקופטים השייכים לכנסייה הקופטית, ששפת כתבי הקודש שלהם היא מצרית.

טרמינולוגיה

• איגפטים, בשפות לועזיות רבות נגזר השם של העם המצרי מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos – Αἰγύπτιοι), הכינוי היווני העתיק למצרים. השם היווני נגזר מהשפה המצרית המאוחרת. ההיסטוריון המצרי מנתון קרא לממפיס במצרית עתיקה "חות קה פתח" שמשמעותו היא "בית הנשמה של פתח". שם זה הועבר ליוונית כ-Aί γυ πτoς (אי-גי-פטוס), ושיבושו יצר את המילה היוונית "אגיפטוס", שהוא שמה של מצרים עד היום בשפות המערב. סטראבון סיפק אטימולוגיה עממית לפיה המילה Αἴγυπτος התפתחה כצירוף כבול Aἰγαίου ὑπτίως Aegaeou huptiōs, שמשמעותה, "מתחת לאגאי", באנגלית שם העצם "איגיפטים" הופיע במאה ה-14, בתנ"ך של ג'ון ויקליף כ-Egipcions.
• קופטים, (قبط, qibṭ, qubṭ), גם נגזרים מהמילה היוונית Αἰγύπτιος, Aiguptios ("אגיפטים"), שהופיעה תחת השלטון המוסלמי. לאחר שהרוב המצרי המיר את דתו מן הנצרות לאסלאם, המונח נקשר באופן בלעדי עם הנצרות המצרית והמצרים אשר בחרו להישאר נוצרים, אף על פי שקיימות עדויות לאזכור מוסלמים מקומיים כקופטים עד התקופה הממלוכית.
• מצארין, השם המצרי המודרני, אשר מגיע מהשם השמי העתיק למצרים ומרמז במקור על "הציוויליזציה" או "המטרופולין". בערבית קלאסית המילה "מיצר" (בערבית מצרית: "מצאר") היא מאותו המקור כמו המילה העברית המקראית "מצרים", שמשמעותה "בין שני מצרי ים", המתייחסת להפרדה בין מצרים עילית לבין מצרים תחתית. אדוארד ליין כתב בשנות ה-20 של המאה ה-19 כי המצרים לרוב קוראים לעצמם "אל-מצארין" (המצרים), "אוולאד מצאר" (בני מצרים) ו"אהל מצאר" (העם המצרי). הוא הוסיף כי הטורקים תייגו את המצרים עם השם 'אהל-פרעון' כלומר, 'האנשים של פרעה". לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצרים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי אנשי מצרים בתקופת שהותם במצרים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק.
• כמת, השם של התושבים הקדומים של ילידי עמק הנילוס, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית. (km.t‏, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.

דמוגרפיה

מפת צפיפות אוכלוסיית מצרים

לפי הערכות, נכון לשנת 2012 ישנם 82.2 מיליון מצרים. רובם ילידים במצרים, בה המצרים הילידים מהווים סביב 99.6% מכלל האוכלוסייה. בהתבסס על מפקד שנערך על ידי הממשלה כ-90% מכלל האוכלוסייה של מצרים הם מוסלמים ו-10% נוצרים (9% קופטים ו-1% נוצרים אחרים), אם כי הערכות משתנות. רוב האוכלוסייה מתגוררת על גדות נהר הנילוס שם נמצאת הקרקע היחידה הראויה לעיבוד. קרוב למחצית מהאזרחים המצרים היום מתגוררים בערים; רוב יתר האזרחים הם פלאחים (חקלאים) ילידים, יחד עם צאצאים של כמה שבטים ערבים המתגוררים באזורים כפריים. קיים זרם גדול של פלאחים אשר מהגר לערים הגדולות, והליך עיור מהיר מתרחש באזורים כפריים רבים מאז תחילת המאה ה-20, מה ששינה את האיזון בין מספר התושבים עירוניים לכפריים. המצרים גם מהווים מיעוטים קטנים במדינות שכנות, בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה.

למצרים זיקה חזקה לא רק למדינתם אלא גם למחוזות מגוריהם, לעיירות ולכפרים שמקורם בהם. לכן, תושבים חוזרים כמו עובדים זמניים בחו"ל, חוזרים לאזור מוצאם במצרים. על פי ארגון ההגירה הבין-לאומי, כ-2.7 מיליון מהמצרים חיים בחו"ל ותורמים באופן פעיל לפיתוח ארצם דרך שליחת כספים, זרימת הון אנושי, הון חברתי והשקעות. כ-70% מהמהגרים המצרים חיים במדינות ערביות (923,600 בסעודיה, 332,600 בלוב, 226,850 בירדן, 190,550 בכווית והשאר במקומות אחרים באזור) ו-30 האחוזים הנותרים מתגוררים בעיקר באירופה וצפון אמריקה (318,000 בארצות הברית, 110,000 בקנדה 90,000 באיטליה).

חלק ניכר מהפזורה המצרית היגרה החל משנות ה-80, כאשר המצב הפוליטי והכלכלי החל להניע את המצרים להגר מהמדינה במספרים משמעותיים. נכון ל-2006 מונה הגלות המצרית מונה כארבעה מיליון איש. באופן כללי, אלו שהיגרו לארצות הברית ולמערב אירופה נוטים להגר לצמיתות, כך ש-93% מהמצרים שהיגרו לארצות הברית ו-55.5% מהמצרים שהיגרו למערב אירופה לא שבו למצרים. מצד השני, מצרים אשר נודדים בין מדינות ערביות, כמעט תמיד עושים זאת עם כוונה לשוב לארצם, ומיעוטם משתקע במדינה ערבית זרה.

לפני 1974, רק מיעוט מאנשי המקצוע המצרים עזבו את ארצם בחיפוש אחר תעסוקה. לחצים פוליטיים, דמוגרפיים וכלכליים הם שהובילו לגל ההגירה הראשון אחרי 1952. בהמשך יותר מצרים עזבו את מולדתם לאחר משבר האנרגיה העולמי בשנת 1973 ושוב בשנת 1979, אבל רק במחצית השנייה של שנות ה-80 בה ההגירה המצרית הפכה למגמה בולטת.

היום ההגירה המצרית מונעת משיעור גבוה של אבטלה במצרים, גידול באוכלוסייה ועליית המחירים. דיכוי פוליטי והפרת זכויות אדם על ידי המשטר במצרים הם גורמים נוספים שמעודדים את הגירה ממצרים. המצרים הושפעו גם כן מהמלחמות בין ישראל למצרים, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כך ששיעורי ההגירה החלו לעלות.

המצרים המתגוררים במדינות השכנות מתמודדים עם אתגרים נוספים. במשך השנים הם נתקלו בהשפלות, ניצול או התעללות במדינות הערביות של המפרץ הפרסי, כמו גם בעיראק ובלוב עליהן דווח בארגוני זכויות האדם המצרים ובכלי התקשורת השונים. אזרחים במדינות ערביות שונות הביעו חשש בעבר מפני "מצריזציה" של הניבים והתרבות המקומית אשר לדעתם נבעו מהדומיננטיות של אנשים מצרים בתחום החינוך.

המצרים מצידם, מתנגדים למה שנקרא בפיהם "סעודיזציה" של התרבות שלהם בשל ההשקעות הסעודיות הרבות בתעשיית הבידור המצרית. פעמיים לוב הייתה על סף מלחמה עם מצרים בשל ההתעללות בפועלים מצרים ואחר חתימת הסכם השלום עם ישראל. כאשר מלחמת המפרץ הסתיימה, פועלים מצרים בעיראק היו נתונים לתנאים קשים ולגירוש על ידי ממשלת עיראק ולהתקפות אלימות מצד העיראקים שחזרו מהמלחמה למלא את שוק העבודה.

זהות

פרעוניזם

מידת הזהות המצרית של העם המצרי, כביטוי לתחשות זהות קולקטיבית, השתנתה לאורך ההיסטוריה. שאלת הזהות הגיעה לשיאה במאה ה-20 כאשר המצרים ביקשו להשתחרר מהכיבוש הבריטי, אשר הוביל לעליית הלאומית המצרית החילונית. תנועה לאומית זו מכונה לעיתים "פרעוניזם". לאחר שהמצרים קיבלו את עצמאותם מבריטניה, צורות אחרות של לאומיות התפתחו, כולל הלאומיות הערבית החילונית וכן האסלאמיזם.

ה"פרעוניזם" עלה לגדולה פוליטית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 במהלך הכיבוש הבריטי, כאשר מצרים התפתחה בנפרד מיתר העולם הערבי. חלק מהמעמד הגבוה אשר התמערב ביותר טען כי מצרים היא חלק מהציוויליזציה של הים התיכון. אידאולוגיה זו התפתחה בעיקר מתוך ההיסטוריה הטרום-אסלאמית הארוכה של המדינה, הבידוד היחסי של עמק הנילוס והאתניות ההומוגנית של התושבים. אחד התומכים הבולטים של הפרעוניזם היה טאהא חוסיין: ”הפרעוניות מושרשת עמוק ברוחם של המצרים. כך תישאר, וכך עליה להמשיך ולהתחזק. המצרי הוא פרעוני לפני שהוא ערבי. אין לבקש ממצרים להתכחש לפרעוניות שלה, משום שמשמעות הדבר היא: מצרים, השמידי את הספינקס והפירמידות שלך, שכחי מי את והצטרפי אלינו! אל תדרשו ממצרים יותר ממה שהיא יכולה להציע. מצרים לעולם לא תהיה חלק מאיזושהי אחדות ערבית, גם אם בירת אחדות זו תהיה קהיר, דמשק או בגדד.

”.

הפרעוניזם נהפך לצורך הביטוי הדומיננטית ביותר בתנועה האנטי-קולוניאליסטית במצרים לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931, בעקבות ביקור במצרים, לאומן ערבי-סורי בשם סאטי אל חוסרי ציין כי ”[המצרים] לא נאחזו ברגש לאומי ערבי; לא קיבלו את כך שמצרים היא חלק מהאדמות הערביות, ולא הכירו בכך שהם המצרים הם חלק מהאומה הערבית”. שנות ה-30 המאוחרות היו במידה רבה תקופה מכוננת בלאומיות הערבית במצרים בעקבות מאמצים של אינטלקטואלים סורים, פלסטינים ולבנונים.

מבחינה פוליטית, הסנטימנט הערבי-מוסלמי ניזון מתחושת הסולידריות של המאבק המצרי לעצמאות מבריטניה לאלו ברחבי העולם הערבי אשר נמצאו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים דומים. בפרט, הצמיחה של הציונות בארץ ישראל נתפסה כאיום על ידי מצרים רבים והסיבה להתנגדות שם אומצה על ידי התנועות האסלאמיות העולות, במיוחד האחים המוסלמים, כמו גם הדרג המדיני כולל המלך פארוק הראשון וראש הממשלה מוסטפא א-נחאס פאשה. עם זאת, שנה לאחר הקמת הליגה הערבית ב-1945, שבסיסה בקהיר, ההיסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד, ה. ס. דייטון כתב בכל זאת:

המצרים אינם ערבים, ושני הצדדים מודעים לעובדה זו. הם דוברי ערבית והם בהחלט מוסלמים, הדת משחקת תפקיד גדול יותר בחייהם מאשר בחיי הסורים או העיראקים. אבל המצרים, במהלך שלושים השנים הראשונות של המאה [העשרים], לא היו מודעים לשום קשר מיוחד עם המזרח הערבי.. מצרים רואה בערביות גורם ראוי לאהדה אמיתית ופעילה, ובאותו הזמן, הזדמנות מצוינת ונכונה למימוש מנהיגות, כמו גם להנאה מפרותיה. אך הם עדיין בראש ובראשונה מצריים, וערבים רק מתולדה של הנסיבות, והאינטרסים העיקריים שלהם עדיין בענייני הפנים

.יותר מעשור לאחר מכן, החל מתקופת שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, הלאומיות הערבית והרחבת הסוציאליזם הערבי הפכו למדיניות ממשלתית ואמצעי להגדרת עמדת מצרים במזרח התיכון ובעולם, שבדרך כלל באה לידי ביטוי בלעומתיות כלפי הציונות והמדינה השכנה, ישראל. הפוליטיקה של נאצר עוצבה על ידי אמונתו כי כל מדינות ערב נלחמו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים ובכך הסולידריות ביניהם הייתה הכרחית לעצמאותם. ובראותו את הלאומיות המצרית הקודמת של סעד זע'לול כפנימית מדי, ולא ראה כל סתירה בין פטריוטיות המצרית (וטניה) ולאומיות ערבית (קומיה).

במשך זמן מה מצרים וסוריה הקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם). כשברית זו פורקה, מצרים המשיכה להיקרא רע"ם עד שנת 1971, אז מצרים אימצה את שמה הרשמי הנוכחי, הרפובליקה הערבית של מצרים. צירוף העם המצרי ללאומיות הערבית נחקר במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. אלפי מצרים קיפחו את חייהם, והארץ החלה להתפכח מהאשליה של הפוליטיקה הערבית. אף על פי שהערביזם הוחדר במצרים על ידי נאצר, הוא לא נטמע עמוק בחברה. נוצרה קרבה בין מצרים לבין שאר העולם הערבי, ומצרים ראתה את עצמה כמנהיגת ישות תרבותית ערבית רחבה. הגרסה של נאצר לפאן-ערביות הדגישה את הריבונות וההנהגה המצרית באחדות הערבית, יותר מאשר את חלקן של המדינות הערביות שממזרח

יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, הן באמצעות מדיניות ציבורית והן באמצעות יוזמת השלום שלו עם ישראל, החיה מחדש את האוריינטציה המצרית הבלתי מעורערת, בטענה חד משמעית כי רק מצרים והמצרים תחת אחריותו. לדברי דאווישה, המונחים "ערבי", "ערביות" ו"אחדות ערבית", נעלמו עם השם הרשמי החדש. עם זאת, למרות הניסיונות השיטתיים של סאדאת לעקור את הסנטימנט הערבי, הלאומיות הערבית במצרים נשארה לכוח רב עוצמה.

החוקר המצרי גמאל חמדאן הדגיש כי הזהות המצרית הייתה ייחודית, אבל מצרים הייתה המרכז התרבותי של העולם הערבי, וטען כי ”מצרים בעולם הערבי היא כמו קהיר במצרים”. חמדאן טען בנוסף ”אנחנו לא רואים את האישיות המצרית, לא משנה כמה מובהק היא תהיה, כמשהו אחר מאשר חלק מהאישיות של המולדת הערבית הגדולה.”

מבקרים מצרים של הלאומיות הערבית טוענים כי היא נועדה לשחיקה או דחקה את הזהות המצרית הילידית על ידי התמקדות רק באספקט אחד של התרבות המצרית. השקפות אלה ומקורות עבור הזדהות קולקטיבית במדינה המצרית תועדו במילותיו של אנתרופולוג לשוני אשר הוביל עבודת שטח בקהיר:

מבחינה היסטורית, המצרים ראו את עצמם נבדלים מהערבים ולעיתים רחוקות הם עושים זיהוי זה בהקשרים מזדמנים; בערבית מצרית המונח "אל-ערב", (הערבים), מתייחס בעיקר לתושבי מדינות המפרץ. מצרים שיחקה תפקיד מפתח גם בהובלת הפאן-ערביות, אך גם בהתנגדות לו. בתקופת נאצר, המצרים היה צריכים, לעיתים קרובות בכוח, "להפוך לערבים", אף שמבחינה היסטורית הם לא הזדהו כך. מצרים הייתה אומה לא רק לפני הפאן-ערביות אלא גם לפני שהפכה לקולוניה באימפריה הבריטית. הרצף הטריטוריאלי שלה מאז ימי קדם, ההיסטוריה הייחודית שלה כפי שהודגמה בעברה הפרעוני ומאוחר יותר בשפה והתרבות הקופטית, הפכו את מצרים לאומה מאות שנים קודם לכן. המצרים ראו בעצמם, בהיסטוריה, בתרבות ובשפה שלהם כייחודיים למצריים, ולא לערבים.

במאה ה-21 קיימות דעות מחולקות בנוגע לזהות של מצרים. רבים מהמצרים רואים את זהותם הלאומית והערבית כבלתי נפרדות, ומדגישים את תפקידה המרכזי של מצרים בעולם הערבי. אחרים דוחים את השייכות הערבית, ומדגישים את המורשת הילידית של מצרים, את הייחודיות התרבותית שלה ואת המסורת הפוליטית הריבונית שלה, תוך שמירה על ביקורת כלפי כישלונות המדיניות הפאן-ערבית. האנתרופולוגית המצרית לילא אל-חמאמסי תיארה את המתח הזה, כאשר אמרה: "לאור ההיסטוריה שלהם, המצרים... צריכים להיות מודעים לזהותם הלאומית ולראות את עצמם, קודם כל, כמצרים. איך יכול המצרי, עם תחושת זהות מצרית חזקה כזו, לראות את עצמו גם כערבי?" היא הסבירה שככל שהזמן עבר, הלאומיות המצרית התפתחה ללאומיות ערבית, ולטענתה "התרחשה האצה של הערביזציה" כאשר שליטה בשפה הערבית אפשרה גישה למורשת התרבותית הערבית הרחבה. "כך, בחיפוש אחר זהות תרבותית, מצרים חידשה את המורשת התרבותית הערבית שלה".

גנטיקה

מחקרים גנטיים שנערכו על מומיות מצריות ועל מצרים מודרניים מלמדים כי האוכלוסיות שחיות כיום במצרים שונות מהותית מאשר המצרים הקדמונים, נדמה שלאחר הכיבוש הערבי הגיעה כמות גדולה של מהגרים מחצי האי ערב שהתערו באוכלוסיות השונות שאכלסו את מצרים קודם. רוב הדנ"א הלא-אפריקאי של המצרים המודרניים, שעומד על 80% מהגנום שלהם, מקורו מהתפשטות הכיבוש האסלאמי של מצרים במאה ה-13 לספירה. ממחקר אחר עולה כי כמות הדנ"א מאפריקה שמדרום לסהרה עלה בכ-8% בקרב המצרים המודרניים בהשוואה למומיות שנמצאו מהתקופה הרומית. הוצע כי אולי סחר בעבדים אפריקאים או שיפור בניידות בקרב אפריקאים שחיפשו פרנסה הם הסיבה לכך.

תרבות

התרבות המצרית מתהדרת בהיסטוריה עשירה שנמשכת מעל לחמשת אלפים שנה. תרבות מצרים העתיקה הייתה אחת מהתרבויות הגדולות והחשובות ביותר, אשר במהלך קיומה שמרה על יציבות תרבותית ומורכבות מרשימה, והשפיעה רבות על תרבויות מאוחרות יותר באירופה, במזרח התיכון ובאפריקה. לאחר עידן הפרעונים, עמדו המצרים תחת השפעתן של ההלניזם, הנצרות והתרבות האסלאמית. בעת המודרנית, רבים מההיבטים של התרבות המצרית העתיקה מתקיימים בסינרגיה עם אלמנטים מודרניים חדשים, ובמיוחד תחת השפעתה של התרבות המערבית, שלעצמה מושפעת מהישגי מצרים העתיקה.

ראו גם

• לא תתעב אדומי ולא תתעב מצרי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצרים בוויקישיתוף