תמי בצלאלי

תמי בצלאלי^[1] (באנגלית: Tami Bezaleli, נולדה ב-4 באפריל 1953) היא ציירת, פסלת, מאיירת, מורה לשעבר לרישום בבצלאל, וסופרת ישראלית.

ביוגרפיה עריכה

נולדה בחיפה כתמי בר-משה לנורמה (נוריה) וליצחק בר-משה, עיתונאי, סופר ודיפלומט. הוריה היו ילידי בגדד שעלו לארץ בתחילת שנות ה-50, והתגוררו עם הגיעם ארצה במעברה בשפרעם ובחיפה. יש לה אחות אחת, עדית שמר, נגנת חליל וסופרת. בגיל 5 עברה עם משפחתה לירושלים, ושם גדלה והתחנכה. כשהייתה בת 7 נסעה משפחתה לשליחות בטהראן. בתיכון למדה בגימנסיה העברית רחביה (סיימה בשנת 1971).

בגיל 20 החלה ללמוד בבצלאל, תחילה גרפיקה ובהמשך אמנות. בגיל 21 עזבה את הלימודים, המשיכה בהכשרתה האמנותית באוטודידקטיות, ולפרנסתה החלה ללמד רישום ופיסול בביתה.

החל משנות ה-80 לימדה בכמה בתי ספר ומכללות באזור ירושלים: הייתה מורה לאמנות בבית הספר הניסויי בירושלים, מורה לרישום בבית הספר התיכון ע"ש סליגסברג, מנחת סדנאות בנושאי יצירה במכללה ע"ש דוד ילין, מורה לרישום במכללת אמונה ומורה לרישום, ציור ופיסול למבוגרים וילדים באגף הנוער במוזיאון ישראל (שם עבדה 38 שנים).

בשנים 2000–2020 הייתה מורה בכירה לרישום ומרצה במחלקה לאומנויות המסך בבצלאל.

בשנים 2018–2019 לימדה רישום לאנימציה במכללה האקדמית ספיר.

במקביל עבדה מאז שנות ה-70 כמאיירת ספרים ובעיקר ספרי ילדים בהוצאת דביר ובהוצאת כתר, ועיצבה גם עטיפות רבות לספרים.

בשנות ה-60 לחייה ביצעה "תפנית אמנותית" והחלה לעסוק בכתיבה. היא פרסמה שני ספרי פרוזה: בשנת 2016 הספר "תישארי",^[2] ובשנת 2023 הספר "הו-מאמה".^[3] בשני הספרים משולבת העלילה הבדיונית ביסודות אוטוביוגרפיים בולטים. הספר "הו-מאמה" נכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס ספיר לשנת 2023.^[4]

עבודתה האמנותית עריכה

תערוכותיה עריכה

בצלאלי קיימה שמונה תערוכות יחיד, השתתפה בשבע תערוכת קבוצתיות, והייתה אוצרת של כעשר תערוכות.

תערוכות יחיד עריכה

1973 - גלריה אנגל, ירושלים
1978 - היכל הבונים החופשיים, ירושלים
1982 - בית האמנים, ירושלים
1984 - תמי בצלאלי - רישומים 1984, גלריה דבל, ירושלים
1987 - בית האמנים, ירושלים
1995 - בית האמנים, ירושלים
1999 - רישומים בעיפרון, בית האמנים, ירושלים
2008 - בתים שעוזבים: תמי בצלאלי-שוחט, עבודות חדשות, קיימא גלריה וסטודיו, יפו

תערוכות קבוצתיות עריכה

1995 - תערוכה קבוצתית עם לואיז שץ, בית האמנים, ירושלים
2000 - רשמים: רישום בישראל עכשיו, בית האמנים, ירושלים
2000 - הצבע השלישי, בית האמנים, ירושלים
2003 - The Art of Aging, היברו יוניון קולג', ניו יורק, ארצות הברית
2007 - תערוכת מורים, מרכז אמנות ירושלים, מכללה לאמנות, ירושלים
2011 - דו"ח שנתי 3, קיימא גלריה וסטודיו, יפו
2011 - לילה לבן רגוע, קיימא גלריה וסטודיו, יפו

תערוכות שאצרה עריכה

2003 - דניאלה וכסלר-רסין,^[5] סדר דברים (אוסף דפנה נאור), גלריה טובה אוסמן, תל אביב
2003 - ציפי (ציפורה) פסחוביץ (1949-2003),^[6] ציפור נפש האדם, בית האמנים, ירושלים
2003 - לנה זידל, זאבים, בית האמנים, ירושלים
2003 - חברים חדשים 2003, בית האמנים, ירושלים
2004 - מורין פיין,^[7] התבוננות בעירום (ציורי עירום בצבעי מים), בית האמנים, ירושלים
2006 - זיו לנצנר, גלריה הוראס ריכטר, יפו
שלמה אלפנדרי,^[8] בית האמנים תל אביב
שלומית בר-דיין (1939–2001), בית האמנים ירושלים
שלומית בר-דיין, תיאטרון ירושלים
דניאלה וכסלר-רסין, תיאטרון ירושלים
בבה אייזנברג, תיאטרון ירושלים

ספרים שאיירה עריכה

בצלאלי איירה כ-20 ספרים:

אסתר סופר (עורכת), שירים שאוהבים: מאת לאה גולדברג, מרים ילן - שטקליס, ע' הלל, נורית זרחי, נתן אלתרמן, מיכל סנונית, לאה נאור, ירושלים, כתר, 1977.
מרגלית עקביא, משחקים סביב לעולם, ירושלים, כתר, 1977.
משה שמיר, סיפורים בשלושה קולות: קול מכפר, קול מעיר, קול מאתמול, תל אביב, דביר, 1978.
ראובן סיוון, נכתוב מלא: מדריך הכתיב חסר הניקוד לפי הכללים שקבעה האקדמיה ללשון העברית לבית הספר היסודי ולחטיבת הביניים, ירושלים, הוצאת א. רובינשטיין, 1979.
אהרן מגד, אהבת נעורים, תל אביב, דביר, 1979.
רחל חובב, תעלולי מיכי ודבי, תל אביב, דביר, 1979.
שלום דרוויש, פריים! פריים!, בימת קדם לספרות, 1986.
יצחק גורמזאנו גורן, משה, מוריס ומוסא או פסח אלכסנדרוני, בימת קדם לספרות, 1986.
בנימין גלאי, המוות השחור או דברי ימי גמיני, תל אביב, דביר, 1987.
חגית בנזימן, כשאמא הייתה קטנה, תל אביב, דביר, 1988.
אורה אנקורי, מה מתבשל באגף הנוער: סל מתכונים של צוות האגף, ירושלים, מוזיאון ישראל, 1995.
פרנסיס הודג'סון ברנט, נסיכה קטנה (עברית: דליה למדני), ירושלים, כתר, 1996.
Semy Kahan, Jerusalem, Brutus Ostlings Bokforlag Symposion, 2003.
יצחק בר-משה, שני ימים ביוני (תרגום מערבית: נורמה בר-משה, עריכת התרגום: עדית שמר), אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל, 2013.^[9]
דייוויד קאהן, עונת פרא (עריכה: עודד וולקשטיין ויפעת הכט), ירושלים, הוצאת כרמל, 2014.
אתגר קרת, הממלכה הקטנטנה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017.
אורית גידלי, אנשים נגעו בירח, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018.
איריס אליה כהן, טל מחכה לרכבת, ראשון לציון, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2020.
רותי ויטל גילעד, מזוודודות, תל אביב, קרן, 2020 (כולל עיצוב עטיפה).

ספרים שכתבה עריכה

(בשיתוף עם מזל שאלתיאל), ארגז כלים למדריך בקייטנה, החברה למתנ"סים - מרכזים קהילתיים בישראל, 2002.
מורין פיין - ספר אומן (כתיבת ההקדמה: תמי בצלאלי-שוחט), 2005.

ספרי פרוזה עריכה

תישארי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016.
הו-מאמה, אפיק - ספרות ישראלית, 2023.

עיסוקים נוספים עריכה

בשנת 1978 כתבה את המילים לפזמון "סבתא דימונה" (לחן ועיבוד: נתן כהן, שרה: נירה גל), שכיכב 7 שבועות במצעד הפזמונים הישראלי של רשת ג'.^[10]
בשנת 2005 נבחרה ליושבת ראש אגודת האמנים בירושלים.
בשנת 2020 השתתפה בצילום סרט הגמר בבצלאל, של בתה נעמה שוחט. הסרט הקרוי "שלושה דברים שהלכו לאיבוד", מתמקד בזכרונות על יצחק בר-משה, אביה של בצלאלי (וסבה של נעמה שוחט).
בינואר 2023 השתתפה בתוכנית המציאות "מתחילים מאפס" עם בת זוגה שרה גרוס. התוכנית שודרה בכאן 11.

פרסים עריכה

1983 - פרס פניגר לאמן צעיר
1995 - פרס ליצירה אמנותית ע"ש שושנה איש שלום
2023 - ספרה "הו-מאמה" נכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס ספיר (אך לא זכה)^[4]

חיים אישיים עריכה

הייתה נשואה פעמיים לגברים. בפעם השלישית נישאה לאשה, שרה גרוס. השתיים השתתפו יחד בתוכנית "מתחילים מאפס עונת המשפחות".

אם לשלושה (שני בנים ובת). בנה הבכור, אסף, התאבד בשנת 2009.

מתגוררת בגבעתיים.

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא תמי בצלאלי בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של תמי בצלאלי - בלוג אישי
אתר האינטרנט הרשמי של מוזיאון ישראל - מרכז המידע לאמנות ישראלית - תמי בצלאלי-שוחט (דף אמן)
חגי אייד, הייתי נשואה 20 שנה לגבר. לא הבנתי שאני לסבית, באתר ynet, 22 בינואר 2023
קרן דותן, השאלון הקטן: "המקום של המאיירת הוא מקום של פרדוקס גדול", באתר ישראל היום, 26 ביולי 2018
דורון חלוץ, הבן שהתאבד, ההתאהבות באשה - תמי בצלאלי בראיון על הספר שמבוסס על חייה, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2016
תמי בצלאלי מדברת על האמנית מורין פיין, סרטון באתר יוטיוב, 26 באוקטובר 2017
תמי בצלאלי-שוחט, עודד כחילה, ללא כותרת (היחידה לאנימציה, בצלאל 2000), סרטון באתר יוטיוב, 22 ביולי 2018
דיוקן תיקי דיין (3 ציירים, ובהם תמי בצלאלי, מציירים את תיקי דיין), סרטון באתר יוטיוב, 5 בדצמבר 2012

הערות שוליים עריכה

^ באתרי אינטרנט מסוימים ובשנים מסוימות מופיעה גם כ"תמי בצלאלי-שוחט".
^ תמי בצלאלי, תישארי, כנרת זמורה ביתן, 2016
^ תמי בצלאלי, הו-מאמה, אפיק - ספרות ישראלית, 2023
^ ¹ ² איה חיות, הזוכה בפרס ספיר לשנת 2023, Ynet, 5 במרץ 2023
^ דניאלה וכסלר רסין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל
^ ציפי (ציפורה) פסחוביץ, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל
^ מורין פיין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל
^ שלמה אלפנדרי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל
^ הספר שני ימים ביוני הוא תוצאת עבודתם של כל בני משפחתה של בצלאלי: אביה כתב את הספר בערבית, אמה תרגמה אותו לעברית, אחותה ערכה אותו, ובצלאלי איירה אותו.
^ סבתא דימונה, באתר פזמונט

[1] באתרי אינטרנט מסוימים ובשנים מסוימות מופיעה גם כ"תמי בצלאלי-שוחט".

[2] תמי בצלאלי, תישארי, כנרת זמורה ביתן, 2016

[3] תמי בצלאלי, הו-מאמה, אפיק - ספרות ישראלית, 2023

[:0-4] ¹ ² איה חיות, הזוכה בפרס ספיר לשנת 2023, Ynet, 5 במרץ 2023

[5] דניאלה וכסלר רסין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל

[6] ציפי (ציפורה) פסחוביץ, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל

[7] מורין פיין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל

[8] שלמה אלפנדרי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית - מוזיאון ישראל

[9] הספר שני ימים ביוני הוא תוצאת עבודתם של כל בני משפחתה של בצלאלי: אביה כתב את הספר בערבית, אמה תרגמה אותו לעברית, אחותה ערכה אותו, ובצלאלי איירה אותו.

[10] סבתא דימונה, באתר פזמונט

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]