תמר אשל
תמר אשל (ט' באב ה'תר"ף, 24 ביולי 1920, לונדון, אנגליה – כ"ה בתמוז ה'תשפ"ב, 24 ביולי 2022, ירושלים, ישראל) הייתה דיפלומטית, נציגת ישראל באו"ם, חברת הכנסת (מטעם "המערך"), חברת מועצת העיר ירושלים וסגנית ראש העירייה, מזכ"לית נעמת, ופעילה למען זכויות האדם וקידום מעמד האישה. זוכת אות יקירת ירושלים לשנת 1990.
 | |||||
| לידה |
24 ביולי 1920 ט' באב ה'תר"ף  לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 ביולי 2022 (בגיל 102) כ"ה בתמוז ה'תשפ"ב  ירושלים, ישראל | ||||
| מדינה |
ישראל | ||||
| מקום קבורה |
הר המנוחות  | ||||
| השכלה | אוניברסיטת לונדון | ||||
| מפלגה |
המערך | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה
עריכהתמר אשל נולדה בלונדון, בעת שהוריה שהו בעיר בשליחות ההנהלה הציונית. אמה הייתה צילה פיינברג, אחותו של אבשלום פיינברג, ממייסדי מחתרת ניל"י, ובתם של הביל"ויים, ממייסדי חדרה, ישראל ופניה (בלקינד) פיינברג, שהייתה דודתו של נעמן בלקינד.[1] האם הייתה פעילה בגופים חקלאיים, חברה בהנהלת ארגון ויצו העולמית והוצבה במקום השלישי ברשימת המועמדות של התנועה לאספה המכוננת. אביה, זאב שוהם (וולף פינקלשטיין), מפעילי תנועת הציונים הכלליים א' ומראשוני עורכי הדין בארץ ומי שכיהן כנציג הסוכנות היהודית בלונדון בשנים 1918–1924.
בשנת 1923 חזרה המשפחה לארץ. תחילה הגיעו ארצה תמר ואמה, וכעבור כמה חודשים הצטרף אליהן האב. הם גרו בתל אביב. בשנת 1925 עברה המשפחה לגור בחיפה. היא למדה בבית הספר הריאלי וסיימה את לימודיה במחזור י"ח, בשנת 1937. הייתה חניכה ומדריכה בתנועת הצופים וחברה בגדוד מגיני השפה העברית, בוועד להגנה על תוצרת הארץ, ובארגון "תלמידים למען הקרן הקיימת". בשנתה הלפני-אחרונה בתיכון נבחרה ל"וועד העליון של תלמידי בית הספר" ועמדה בראשו.[2] היא הייתה צעירה מיתר התלמידים והתלמידות בכיתתה, ולכן, בניגוד לחבריה שהתגייסו לשורות "ההגנה" בגיל 15, התגייסה בגיל 14.[3]
שירות בהגנה ובצבא הבריטי
עריכה
במהלך מאורעות 1936–1939 מילאה תפקידי קישור בהגנה ועסקה בהכנת רימונים ובפירוק אקדחים. בשנת 1937, כשלמדה באוניברסיטה העברית בירושלים, פעלה בשכונות בית ישראל, נווה יעקב וביישובים נוספים באזור ירושלים. בדצמבר 1938 נסעה ללמוד באוניברסיטת לונדון אנטומולוגיה של צמחים[דרושה הבהרה] כדי לסייע לחקלאות, והייתה פעילה בהסתדרות הסטודנטים הארצישראליים. כילידת אנגליה לא הייתה תחת מעקב של השלטונות הבריטיים, ולכן גויסה על ידי "ההגנה" להקים תחנת אלחוט בלתי חוקית באנגליה. מכיוון שלימודי המדעים הועברו מחוץ ללונדון, נאלצה להחליף את תחום לימודיה ללימודי ערבית, אסלאם ומזרח תיכון.[4] היא עשתה זאת אף על פי שלימודים אלה פחות עניינו אותה, וזאת תוך ההתגייסות לצורכי היישוב: "בתקופה שהעולם עולה בלהבות, אני לא אעשה לביתי ואעשה מה שאני רוצה, אלא אני אענה לבקשת מנהיגי היישוב", אמרה.[3] תחילה הפעילה את תחנת האלחוט עם חבר ארגון נוסף, אך רוב הזמן פעלה לבדה, גם כאשר הופצצה לונדון על ידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. בתקופה זאת, 1939-1943, פעלה כ"גדעונית".[5] שמה כגדעונית תועד בין שמות האנשים שבנו את תחנת הקשר הראשונה בארץ: "מאחר שלאמיתות היסטורית יש חשיבות רבה, הנני מציע לארכיון לרשום לעצמו את שמות ותפקידי האישים אשר בנו והפעילו לראשונה בתולדות ישראל תחנת קשר מחתרתית בין-ארצית. שם התחנה "שרה" [...] הגדעונית שפעלה בלונדון בקליטת מברקים - תמר אשל שוהם.[6]
בנוסף, התגייסה למשמר האזרחי נגד התקפות אוויר, והתנדבה בבית חרושת לייצור תאי מקלענים למטוסי קרב. היא שירתה כאחראית קו הייצור, והייתה אשה יחידה בתפקיד זה. בראשית 1943 הפסיקה את לימודיה והתנדבה לצבא הבריטי, בתפקיד נהגת בסקוטלנד. באוגוסט 1944 הועברה למצרים. תחילה שובצה במרכז המודיעין של הצבא הבריטי בקהיר, אך סולקה משם כאשר נודעו קשריה עם ארץ ישראל ואז מונתה לסמלת חינוך. בנוסף, עסקה בהוראת עברית לחברי תנועת החלוץ ועזרה לנציג ההגנה בקהיר. לפי בקשתה הועברה לירושלים.[7]
לאחר השחרור מהצבא הבריטי
עריכהבשנת 1946 השתחררה מהצבא הבריטי, שירתה כקצינת מודיעין בשירות הידיעות, של ההגנה, (ש"י),[8] כממונה על הש"י המדיני בירושלים, תפקיד שבמסגרתו ריכזה גם את עבודת המעקב אחרי דיוניה הפנימיים והתקשורת בין אנשיה של ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת שהחליטה על חלוקת הארץ, בזמן שהותה בארץ. "היה לי סיפוק גדול שהייתה לי תרומה בנושא הזה", אמרה.[9]
בדצמבר 1947 נסעה למרסיי שבצרפת על מנת להיות אחראית על עליה ד'. אגף שהעביר ארצה עולים בניירות מזויפים כדי שלא יועברו לקפריסין.[10] בין היתר הנפיקו דרכונים ויצרו משפחות למראית עין והדריכו אותם בסיפור כיסוי: צירפו בחור לבחורה ולשניהם ילד או ילדה יתומים. בראיון שנתנה בשנת 2010 סיפרה על איחוד משפחתי בלתי צפוי, אז מבלי דעת איחדו בין זוג הורים לבנם, אותו הפקידו בזמן המלחמה אצל איכר פולני ונעלמו עקבותיו.[9]
בשנת 1948 חזרה ארצה ועבדה בוועדה הציבורית לבדיקת כשירותם של עובדי ממשלת המנדט היהודים בממשלת ישראל. בינואר 1951 הצטרפה למשרד החוץ.
פעילותה במשרד החוץ וכנציגה באו"ם
עריכה
בתחילת דרכה במשרד החוץ מונתה לאחראית על תפוצת החומר הסודי במחלקת החקר, שבה רוכז המודיעין המדיני טרם הקמת המוסד למודיעין.[7] לאחר מכן שימשה כמנהלת ללשכת המנהל הכללי עד שנת 1955. בשנת 1955 מונתה כחברה בנציגות הקבועה של ישראל באו"ם בין השנים 1955-1958.[11] מקום מושבה היה בתחילה בין הנציג הלבנוני לבין עיראק[9] במהלך "מבצע קדש" ריכזה את החומר הנוגע להלאמת תעלת סואץ בעבור דיוני המשלחת הישראלית במועצת הביטחון.[12] בין הנושאים הקבועים שטיפלה בהם באו"ם היו זכויות אדם והסיוע הטכני. במשך 30 שנה המשיכה לייצג את ישראל בגופים שונים של האו"ם לאחר שסיימה את עבודה בנציגות הקבועה. היא ייצגה את ישראל בשבע עצרות כלליות ובגופים שונים של האו"ם. בשנת 1968 הוענק לה תואר שגרירה[דרושה הבהרה]. בשנת 1958 שבה לישראל כדי לנהל את הלשכה לסיוע טכני, שעיקר עיסוקה היה הסיוע האמריקאי, במשרד ראש הממשלה.
בשנת 1960 נישאה בשנית, לעובד משרד החוץ אריה אשל (1912–1968), שהיה קונסול ישראל בארגנטינה, קונסול כללי בווינה, שגריר ישראל באורוגוואי, סגן נציג משלחת ישראל באו"ם, קונסול כללי בניו יורק, שגריר ישראל בברזיל ובקנדה. אריה הביא את בתו מנישואיו הראשונים, והיא הפכה לבתה השנייה של תמר.
בשנת 1960, כשהתלוותה לבעלה, הקימה מטעם ממשלת ישראל את הלשכה לאקדמאים ישראלים בארצות הברית וקנדה. מטרת הלשכה הייתה גיוס סטודנטים להסברה וכן לסייע למבקשים לחזור לישראל. בין השנים 1962–1964, כשבעלה היה שגריר בברזיל, מונתה כאחראית למשלחת הסיוע הטכני של ישראל בברזיל.[11] בשנת 1964 כשחזרו לישראל, מונתה למזכירת המועצה למחקר ופיתוח במשרד ראש הממשלה. בתפקיד זה כיהנה עד מינוי בעלה כשגריר בקנדה בשנת 1967. לאחר פטירת אריה אשל בקנדה, חזרה לישראל.[8]
פעילותה בעיריית ירושלים
עריכהבשנת 1969, לבקשת ראש עיריית ירושלים טדי קולק, מונתה ליועצת ראש העירייה לנושאים מדיניים וכנסייתיים הקשורים למעמד העיר. בתפקידה עסקה ביחסי הציבור, הייתה מקשרת בוועדת השרים לענייני ירושלים ופעלה בוועדת המשנה לתכנון העיר. כמו כן הייתה ממונה על שימור אתרים היסטוריים בירושלים. בין 1973 ל-1983 כיהנה כחברת מועצת העיר. חברותה במועצת העיר נמשכה במקביל לתפקידיה כמזכ"לית מועצת הפועלות וכחברת כנסת. בשנים 1973–1978 שימשה כיו"ר ועדת התרבות של מועצת העיר ובשנים 1978–1983 הייתה ממונה על תיק החינוך במעמד סגנית ראש העיר. את תפקידה כממונה על החינוך עשתה תחילה כמינוי זמני והמשיכה למלא אותו בהתנדבות במשך חמש שנים נוספות. באותה עת בנתה העירייה מוסדות חינוך רבים במיוחד ובעידודה של אשל הוקמו מוסדות שונים ביניהם מסגרת מיוחדת לילדים חרדים חריגים, ארגון גג לתלמידי תורה על פלגיהם השונים ובית ספר לערכי תנועת העבודה. בנוסף פעלה לקידום האינטגרציה ושיקמה תשתיות מבניות רעועות במגזר הערבי בעיר.
פועלה לקידום מעמד האישה
עריכה
תמר אשל פעלה רבות לקידום מעמד האישה. במשך שש שנים הייתה חברה בוועדה למעמד האישה באו"ם ובשנת 1961 נבחרה ליו"ר, תפקיד ראשון של ישראלי כיו"ר ועדה.[13] תפקיד זה העלה בה מודעות למצוקותיהן של נשים בחברה, ומכאן למצוקותיהן של נשים במדינת ישראל. בראיון סיפרה[9]:
אני רוצה להודות שאמי (צילה פיינברג - שוהם) היתה לוחמת מאוד אמיצה לזכויות האישה ואני אף פעם לא הסכמתי איתה. אמרתי לה: אתן הנשים צריכות לעבוד בעולם עם הגברים ולהראות את כוחכן. לא התעניינתי בזה. אבל כשהייתי באו"ם באו אליי משלחות מארצות שונות לבקש את עזרתי שאני אעזור להן לפתור את הבעיות של מעמד האישה בארצות שלהן. ואני התביישתי. אני עוזרת לאחרים ואני אינני יודעת דבר על מה שקורה בארץ? התחלתי להתעניין בחצר האחורית שלי ונבהלתי ממה קורה במעמד האישה בארץ. ואז גם התחלתי להיות פעילה בנושא הזה.
בראשית שנות השבעים כיהנה כיושבת ראש מועצת ארגוני נשים בישראל.[14] כיהנה כסגנית יושבת ראש מועצת ארגוני הנשים הבינלאומית, סגנית נשיאה של מועצת הנשים היהודיות הבינלאומית, חברת צוות "הייצוג בחיים הציבוריים" בוועדה הממלכתית למעמד האישה, חברת מועצת הנשים ליד ראש העיר ירושלים, חברת שדולת הנשים בישראל והייתה בין מייסדות השדולה.[15]
בשנת 1974 נבחרה למזכ"לית[16] מועצת הפועלות, בהתמודדות מול רינה דותן,[17] למרות התנגדותה של המזכ"לית הקודמת, בבה אידלסון, שהציעה לה כמה פעמים להיות סגניתה בתנאים שלא נראו לה.[3] עם כניסתה לתפקיד מיקדה את פעילותה בדור הצעיר וערכה שינויים ארגוניים בתנועה, ביניהם חיזוק הקשר עם התנועה העולמית Pioneer Women. בתקופתה הוחלט לאחד את שלוש שלוחות התנועה: מועצת הפועלות, ארגון אמהות עובדות והתנועה העולמית Pioneer Women תחת שם אחד: "נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות". כשעמדה בראש נעמת פעלה לתיקון חוק ההפלות וקידמה את הקמת הוועדה לקידום מעמד האישה. בתקופה זו הייתה נציגת ההסתדרות במליאת מועצת רשות השידור וחברה בוועדה המרכזת של ההסתדרות.[18]
כחברת הכנסת
עריכה
כמי שפעלה לעלות את מספר הנשים במערכת הפוליטית, ראתה את עצמה מחויבת למלא בעצמה תפקיד במסגרת כזו. בכנסת התשיעית ובכנסת העשירית בהן כיהנה, רק פחות מעשרה אחוזים מחברי הכנסת היו נשים, ועל כן ראתה את כהונתה כחברת כנסת כמייצגת קבוצת מיעוט בכנסת: "אם הייתי עוזבת את הכנסת, הייתה אישה אחת פחות ואולי שישה שבעה אנשים היו צריכים למות עד שתהיה עוד אישה [...] זה היה המאבק שלי להגדלת הייצוג הנשי".[3] לקראת הבחירות לכנסת התשיעית עמדה בראש מטה הנשים של המערך. עם בחירתה לכנסת, התפטרה מתפקידה בנעמת.
במהלך כהונתה כחברת כנסת הייתה חברה בוועדת הכנסת, ועדת הפנים ואיכות הסביבה, ועדת העלייה והקליטה, הוועדה לענייני ביקורת המדינה וועדת הכלכלה ושימשה יושבת ראש ועדות משנה בכנסת, ביניהן: הוועדה למשטרה ובתי סוהר, הוועדה למלחמה בתאונות הדרכים, הוועדה לטיפול בדו"חות נציב תלונות הציבור, ועדה שנושאה נשים מוכות והוועדה לתחום האנרגיה.[19] בכנסת העשירית יזמה את הקמת ועדת המשנה לתיקון החוק הפלילי בענייני אונס וכיהנה בה כחברה, ויזמה שינוי ביחס המשטרה לאלימות במשפחה.
בכהונתה כחברת כנסת התבטאו ניסיונה וקשריה מימיה בשירות החוץ כשהשתתפה בכנסים בינלאומיים שונים. גם אחרי שפרשה מהכנסת המשיכה בפעילות במסגרת המפלגה ובמסגרת נעמת.
בראיון בשנת 2011 התייחסה לנושא מעמד האישה ואפליית נשים[9]:
התבקשתי בעבר להרצות בפני סטודנטיות שלמדו על מגדר באוניברסיטה. תמיד היתה שאלה, איך עשית את זה, איך את הצלחת? [...]התמזל מזלי לצמוח בתקופה שבה נזקקו לאנשים. כשזימנו אותי לעבודה אף פעם לא עלתה השאלה שאני אישה. מעולם. ולכן אני אומרת: אל תלמדו ממני. כי אני יודעת שהמצב לגמרי שונה היום.
תפקידים ציבוריים כגמלאית
עריכה
אחרי שפרשה ממועצת העיר בשנת 1983 ומהכנסת בשנת 1984 התנדבה למלא מגוון תפקידים ציבוריים והייתה חברה בוועדה ליד נציבות שירות המדינה לשיפור השירות הציבורי, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, חברה בהנהלת תנועת העבודה הציונית העולמית, חברה בוועד המנהל ובחבר הנאמנים שלהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, יושבת ראש אגודת הידידים באקדמיה לאמנות בצלאל, חברה במועצה הציבורית של יד בן צבי, בהנהלת הקרן למחקרים מדעיים בשטח האנרגיה הסולרית, בהנהלת ליל"ך - העמותה למען הזכות לחיות ולמות בכבוד ונציגתה בוועדות הכנסת, בוועד המנהל של מקלט הנשים "בית ציפורה" (שהיא הקימה), בוועדת ההיגוי בארגון הבינלאומי "נשים למען פיתוח וסביבה", במועצה הירושלמית לילדים ונוער, בוועדה הציבורית המייעצת של בית חולים הדסה, במזכירות הארצית של איגוד חברי ההגנה ובמזכירות איגוד החיילים המשוחררים.[20] בשנת 1990 זכתה בתואר יקירת העיר ירושלים.[21] על כך אמרה: "הרבה דברים פוליטיים, בירושלים את לא יכולה לפתור במישור הממשלתי, אבל בעירייה יכולנו לפתור אותם".[3] במשך 12 שנים הייתה דירקטורית בחברת הפחם הלאומית, יו"ר ועדת ספנות ושינוע. בנוסף, הייתה יו"ר המועצה הלאומית ליהודי אתיופיה. היא המשיכה לייצג את ישראל בגופים בינלאומיים, לקדם שיתופי פעולה עם ארגונים זרים ולשאת הרצאות בנושאים מגוונים.
עיסוקה העיקרי, משנת 2005, הוא כ"שומרת המשפחה" המכונה שבט חנפ"ב (חנקין-בלקינד-פיינברג). במסגרת כך, היא התמסרה לגיוס כספים לשימור בית סבה וסבתה, ממייסדי חדרה ("בית פיינברג"), העתיקה את אנדרטת אבשלום פיינברג לפארק נחל חדרה, וכמו כן היא עסוקה בפרסום ספרים על תולדות המשפחות.[22]
בשנת 2013 התראיינה לתוכנית "עובדה", בה התגלה שבן משפחת סבתה, ישי בלקינד, אומץ על ידי משפחה ערבית-נוצרית מנצרת.[23]
בשנת 2020 העבירה אשל את ארכיונה הפרטי לארכיון הציוני המרכזי.[24]
אשל התגוררה בדיור מוגן בירושלים שמנוהל על ידי דייריו והוא דיור ללא מטרות רווח. עם כניסתה לגור שם החלה לפעול בו כיושבת ראש חברת הניהול של המעון. היא המשיכה להיות פעילה בוותיקי ההגנה והחיילים המשוחררים.
פרסים ואותות הוקרה
עריכה- אות יקירת העיר ירושלים (1990)[21]
- "ותיקת התנועה הציונית" מטעם ההסתדרות הציונית העולמית
- אות "גור אריה" מטעם איגוד החיילים המשוחררים
- עמית כבוד של בית החולים הדסה
- אות הוקרה על תרומתה למלחמה בתאונות הדרכים, שהוענקה על ידי שר התחבורה, חיים קורפו, והמועצה הלאומית למלחמה בתאונות הדרכים
חיים אישיים
עריכהבשהותה במרסיי הכירה את ליונל שוורץ (1912–1964) מתנדב לצה"ל מדרום אפריקה, שעלה בעלייה ד'. הזוג נישא ב-1948 ונולדה להם בת. ב-1952 התגרשו. ב-1960 נישאה לאריה אשל (ליאופולד שול), איש משרד החוץ שכיהן כשגריר במדינות שונות עד שנפטר ב-1968.
לקריאה נוספת
עריכה- שביט בן-אריה, "תמר אשל", חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011.
- שי חורב, נתיב במים עזים - ההעפלה החלוצית ביבשה ובים, חיפה: דוכיפת, 2012.
- אסא לפן, הש"י - שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית, משרד הביטחון - המרכז לתולדות כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1997, ספריית ההגנה.
- שמואל ינאי, השערים פתוחים - העפלה 1945-8, קרן פלי"ם, 2001.
- מאה שנות חיי - יומן חייה של תמר אשל, עיבוד ועריכה: שלומי רוזנפלד, הוצאה לאור: יעל ויעקב פדהצור (2021)
קישורים חיצוניים
עריכה
תמר אשל, באתר הכנסת - תמר אשל, באתר כנסת פתוחה
- אליס שלוי, תמר אשל, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- תמר אשל, באתר האינטרנט של נעמת
- תמר אשל, באתר הפלמ"ח
מרים פלקוב וגרשון גרנק, אני תוצר דור תש"ח (אורכב 26.11.2015 בארכיון Wayback Machine), בערוץ של "מבט גן: מגזין גמלאי רמת-גן", באתר Flix, אוקטובר 2011.- תמר אשל באלבום המשפחות, מוזיאון ראשון לציון.
- תמר אשל במוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
- דברים שנשאה תמר אשל בכנס יוצאי הפלי"ם בשדות ים
- שרון גבע, אמרתי לסטודנטיות: אל תלמדו ממני, בבלוג אל מדף ספרי ההיסטוריה, 24 ביולי 2014
- יעקב בר-און, תמר אשל: "קמצנות היא מחלה שמוליכה לפרשיות השחיתות שבהן נתניהו מואשם", באתר מעריב אונליין, 25 בנובמבר 2018
| מאיר בֶּלְקִינְד (חלוץ הוראת העברית) | משה פיינברג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יהושע חנקין (גואל אדמות העמק) | אולגה חנקין (בלקינד) (מנשות העלייה הראשונה, מיילדת) | שמשון בֶּלְקִינְד | ישראל בֶּלְקִינְד (מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה) | סוניה (אלכסנדרה) בלקינד (רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל) | מנחם מנדל חנקין | פאני פיינברג (בלקינד) | ישראל ("לוליק") פיינברג (ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב) | יוסף פיינברג (ממייסדי ראשון לציון) | ברטה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מאיר בלקינד נרצח במאורעות תרצ"ו | ישי בלקינד | איתן בלקינד (איש ניל"י) | נעמן בלקינד (איש ניל"י) | רעיה בלקינד | נחום וילבוש (ממייסדי בית החרושת "שמן") | שושנה | צילה פיינברג שוהם | זאב שוהם | אבשלום פיינברג (מייסד ניל"י) | דורה בלוך (נרצחה כחטופה באנטבה) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יוּסֵף שוּפַאנִי | עוזי בלקינד | זהרה וילבוש | תמר אשל (חברת כנסת) | דוד שוהם (מנכ"ל בנק) | דניאל בלוך (עיתונאי ועורך) | אילן הרטוב (ראש מועצת קריית שמונה) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| נעמן בלקינד אדריכל ישראלי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הערות שוליים
עריכה- ^ דוד תדהר (עורך), "צלה שוהם", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5190
- ^ שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011, עמ' 119.
- ^ 1 2 3 4 5 ראיון אישי עם תמר אשל במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", מראיינת: שיר יורקביץ', ירושלים, 21.1.2014.
- ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 120-119
- ^ שי חורב, נתיב במים עזים - ההעפלה החלוצית ביבשה ובים, חיפה: דוכיפת, 2012, עמ' 62
- ^ אדם מוניה, "סליק הקשר", הארכיון לתולדות ההגנה.
- ^ 1 2 בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 120.
- ^ 1 2 תמר אשל, כתבי יד עבור הוצאה לאור, נמסר במהלך כתיבת הערך במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, באדיבות תמר אשל, 9.12.2013.
- ^ 1 2 3 4 5 תמר אשל בריאיון לסרטם של מרים פלקוב וגרשון גרנק "אני תוצר דור תש"ח".
- ^ תמר אשל, סיפורה של עליה ד', כנס יוצאי הפלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח), שדות ים, 2007, עמ' 1-2.
- ^ 1 2 אליס שלוי, תמר אשל, האנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 121
- ^ סיון חילאי, לחמה בנאצים, הקימה את נעמת: ח"כ לשעבר תמר אשל הלכה לעולמה בגיל 102, באתר ynet, 24 ביולי 2022
- ^ ישראל כהן, תמר אשל, יו"ר חדשה של מועצת ארגוני נשים, דבר, 28 במאי 1970
- ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 121-123.
- ^ במאה ה-21, תפקיד זה מוגדר כ"יושבת ראש".
- ^ מרים גורם, תמר אשל נבחרה מזכירת מועצת הפועלות, דבר, 3 ביוני 1974
- ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 122.
- ^ חברת הכנסת תמר אשל, פעילות בכנסת, באתר הכנסת.
- ^ בן-אריה, חברות הכנסת, עמ' 121-122.
- ^ 1 2 תמר אשל, ברשימת יקירי העיר ירושלים לשנת 1990, באתר עיריית ירושלים
- ^
משה גלעד, התעלומות סביב אבי המרגלים הישראלים לא נפתרו, גם מאה שנה לאחר מותו, באתר הארץ, 19 בינואר 2017
- ^ דנה מושביץ, הבן האבוד של משפחת בלקינד, באתר מאקו, 4 באפריל 2013
- ^ המקור כח הגנה סודי, קטעים מתוך הארכיון הפרטי
