תשר

תֶּשֶׁר (נפוץ גם בשם טיפ) הוא סכום כסף אותו מעניק לקוח לעובד שממנו קיבל שירות אישי טוב, בנוסף למחיר הבסיסי של השירות. גודל הסכום תלוי בנוהג המקובל באותו אזור, אופי והיקף השירות וגם שביעות רצונו של הלקוח.

תשר שהושאר במסעדה בארצות הברית

טיפים וסכומם הם עניין של מנהג ונימוס חברתי המשתנים בין מדינות ותרבויות שונות. בחלקים מסוימים בעולם, נהוג לתת תשר למגוון רחב של נותני שירות כמו: מלצרים, עובדי שירות בבתי מלון, נהגי מוניות, מדריכי תיירים, עובדי מספרה, מעסים, שליחים, רוחצי מכוניות, שירות בברים ובמסעדות, ספרים ורבים אחרים. במדינות רבות אחרות, לא נהוגה תרבות של נתינת תשר, ולפעמים מתן טיפ אף עלול להיחשב כפעולה מעליבה. במקומות מסוימים מתווספים דמי שירות באחוזים קבועים לחשבונית – ואלה מחליפים בדרך כלל את הטיפ.

מתן טיפ לעובדים בתפקידים מסוימים נחשב לא חוקי, טיפ לעובד ציבור, למשל, עלול להיחשב לשוחד.

אטימולוגיה

מקור השם תשר הוא מלשון הפיוט, כמו המילה "תשורה" שפירושה מתנה, למשל: ”לִי יִשָּׂא עַל אֶבְרַת נֶשֶׁר. כִּי יַגִּיד מֵלִיץ עָלַי שִׂיחַ יֹשֶׁר. כֹּפֶר מִשֶּׁלּוֹ אֶתֶּן־לוֹ תֶּשֶׁר. כִּי מִלְּפָנָיו הוֹן וְכָבוֹד וָעֹשֶׁר” (פיוט בתפילת מוסף לשבת שקלים).

בישראל עד שנות ה־70 של המאה ה־20 היה רווח השימוש במונח בקשיש, מילה שמקורה בטורקית, ומשמעותה הייתה ספק תשר ספק שוחד. בהמשך עברו למונח הלועזי טיפ ובמהלך שנות ה־90 החל השימוש גם במונח העברי תשר^{[דרוש מקור][מפני ש...]}.

שמות נרדפים נוספים הם דמי שירות ודמי שתייה, שמקורו בשפות אירופאיות ואינו נפוץ בשימוש כיום.

היסטוריה

ידוע על הענקת טיפים עוד מתקופת הרומאים. הנוהג כפי שהוא מוכר כיום החל במאה ה-16 באנגליה בבתי עסק ציבוריים ובתים פרטיים. בבתים פרטיים התפתחה נורמה חברתית שאורחים העניקו תשר בסיום הביקור למשרתים, בגין ביצוע תפקידים שמעבר לתפקידיהם הרגילים. נורמה זו התרחבה עד שנהיה נהוג להעניק תשר גם במקרים בהם לא ניתן שירות מיוחד. במאה ה-18 התפתחה כבר ציפייה בקרב המשרתים לקבל תשר עבור שירותיהם, והוא כבר לא היווה תשלום בגין שירות מועדף אלא נתפס בפשטות על ידי האורחים כתשלום עבור האירוח. מוסד התשר התפשט ברחבי אירופה במאות ה-17 וה-18 והגיע במאה ה-19 לארצות הברית. ברבות השנים נחלש דווקא באירופה אך התחזק בארצות הברית.

בעבר היה נהוג, בעיקר בספרד, להניח בראשית הארוחה במסעדה סכום כסף בצלוחית קטנה במרכז השולחן, ולהוסיף ולגרוע ממנה מטבעות בהתאם לאיכות השירות, כדי לעודד את המלצר להעניק שירות טוב^{[דרוש מקור]}.

מעמד חוקי

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

לרוב ניתן התשר כתוספת למשכורת המשולמת לנותן השירות מבעל העסק, אולם יש שונוּת רבה ביחס בין גובה המשכורת לבין התשר המצופה בין המקצועות השונים וכן בתוך המקצועות עצמם. ישנם אף מקומות בהם בעל העסק כלל אינו משלם משכורת ושכרו של נותן השירות בנוי כולו על התשרים אותם הוא מצליח לקבל. ישנן מדינות (וישראל בכללן) בהן שיטת תשלום כזו אינה חוקית (ראו להלן). בארצות הברית מחויבים העובדים לדווח בסוף השנה על קבלת תשר מעל סכום מסוים לרשויות המס, ולשלם עליו מס בהתאם.

בעלי עסקים נבדלים זה מזה ביחסם לתשר. ישנם בעלי עסקים האוסרים על עובדיהם לקבל תשר. אחרים אוספים את התשרים ובסוף יום העבודה מחלקים אותם בין כל העובדים. יש מעסיקים שמחשבים את התשר כמשכורתו הבסיסית של העובד, ומוסיפים מקופתם רק אם סכום התשרים אינו מגיע לשכר המינימום. קיימים גם מעסיקים שלוקחים לעצמם את התשר של העובדים.

התשר בישראל

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

תשלום תשר

סכום הטיפ הבסיסי הנהוג על צורותיו השונות בישראל הוא 10%–12% מהתשלום על שירות, או 5 שקלים (הגבוה מביניהם). בישראל מקובל לתת תשר לעובדים שכירים שנותנים שירות בעל אופי אישי מטעם עסקים שאינם ציבוריים, בעיקר כשיש חשיבות יתרה לאיכות השירות והעובד נתפש כזוטר שחלקו בתשלום הכולל שולי:

• מלצרים במסעדות ובתי קפה שבהם הם מגישים את האוכל לשולחן; ברמנים בפאבים ומועדונים על הכנת ומזיגת המשקה; לרוב גם לבריסטות בבתי קפה ובחנויות נוחות; צוות העובדים באולמות אירועים – מקובל שבעלי השמחה מתגמלים את צוות העובדים בתשר, ולרוב גם האורחים את המלצרים המסוימים ששירתו אותם; ישנם מסעדות ואולמות אירועים בהם הטיפים נאספים במהלך כל משמרת ומחולקים בסופה באופן שווה בשווה בין המלצרים.
• מתדלקים בשירות מלא בתחנות דלק, על התדלוק בלבד או יותר אם נבדק וטופל מצב השמן, השמשות והמים ברכב; עובדים בשטיפת כלי רכב – לעובדים שרוחצים ידנית ומנגבים את הרכבים.
• שליחים של מסעדות, זרי פרחים, קניות מהסופרמרקט; פועלי ניקיון ועובדים סיעודיים מטעם חברות כח אדם שאינם מקבלים תשלום ישירות ממקבל השירות.
• רבנים שמכינים לבר מצווה, עורכים חופה, ברית מילה וכו' נתפסים כבעלי מצווה ולכן נותני השירות אינם דורשים במפורש תשלום, ובעצם מקבלי השירות מעניקים להם תשר.
• חדרניות בבתי מלון – עם העזיבה מקובל להשאיר תשר לחדרנים.
• במספרות (ובמכוני יופי) – יש שנוהגים לתת טיפ לשוטפות שחופפות ולמעצבי השיער השכירים.
• בניגוד לאירופה וארצות הברית לא מקובל לתת בישראל תשר לנהגי מוניות.
• ישנן מסעדות וחברות משלוח שמוסיפות לחשבונית סעיף "דמי משלוח" על מנת לכסות את ההוצאות הללו, אולם עדיין נהוג לתת טיפ בנוסף ישירות לשליח.

מעמדו החוקי של התשר בישראל

בישראל מתקיימת הבחנה ברורה בין דמי שירות, הנכללים בחשבון המוגש ללקוח, ונכנסים לקופת העסק – אלה אינם שונים מהתשלום הרגיל של הלקוח, ובין תשר (טיפ), שאותו נותן הלקוח מרצונו, ישירות לנותן השירות האישי (מלצר, ספר וכדומה). שאלת מעמדו של התשר רלוונטית לדיני העבודה (למשל: האם יש להביאו בחשבון בחישוב ההשלמה לשכר מינימום?), דיני מיסים (למשל: האם הוא חייב במס הכנסה ובמע"מ?) ודיני הביטחון הסוציאלי (האם המעסיק חייב בגינו בדמי ביטוח לאומי ובהפרשה לביטוח פנסיוני).

בתי הדין לעבודה עסקו פעמים רבות בסוגיות הנוגעות למעמדו של התשר, כשפסקי הדין הובילו לתוצאות שאינן חד משמעיות – בחלק מהפסיקות נקבע כי התשר הוא שכר עבודה ובחלקן כי אינו שכר עבודה. ההלכה המרכזית, עד לפסק הדין שניתן במרץ 2018, הייתה "הלכת ענבל מלכה" שניתנה בבית הדין הארצי לעבודה ביוני 2005, וקבעה שהתשר יהווה חלק משכר העבודה רק כאשר עבר דרך קופת המסעדה. בפסק דינו הוסיף הנשיא סטיב אדלר: ”בשולי הדברים יש מקום לקרוא למחוקק להשלים את מלאכת החקיקה אותה יזמה הממשלה בהתאם לדו"ח ועדת פרידמן. כך ראוי לעשות בתחום שהוא כה פרוץ ובלתי מסודר”, קריאתו זו לא נענתה על ידי המחוקק.

פסק דין אחר של בית הדין לעבודה הגיע עד לדיון נוסף בבג"ץ, שבו נפסק כי הכנסתו של מלצר מתשר היא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, ולכן נכללת בבסיס לחישוב קצבת תלויים לשאיריו של מלצר שנפטר. גם בפסק דין זה ציין הנשיא אשר גרוניס: ”הסדר מעמדם של דמי התשר נמנה, אפוא, להשקפתי עם סוגי ההסדרים שמעוררים שאלות של מדיניות כלכלית וחברתית. מפאת מורכבותם והשלכותיהם האפשריות של ההסדרים מן הראוי להותירם להכרעת המחוקק.”

במרץ 2018 קבע בית הדין הארצי לעבודה שהתשר מהווה לצורך דיני העבודה והביטוח הלאומי הכנסה של המסעדה שנועדה לתשלום שכר העובדים בלבד, וכי הכנסותיהם של המלצרים מהתשר מהוות שכר עבודה לכל דבר, בגינו הם זכאים לזכויות סוציאליות כחוק, אולם כדי לאפשר היערכות לחידוש שבפסק הדין נקבע בו שייכנס לתוקף רק בראשית 2019. בפסק הדין נקבע שהוא נוגע רק למסעדות, בתי קפה, ברים ופאבים. טרם ניתנה תשובה חד משמעית לשאלה האם התשר חייב במע"מ.

בעקבות הוראת רשות המיסים ביולי 2024 הונחו המסעדות להתייחס לטיפים כהכנסה של המסעדה, ומוטלת עליה האחריות לדווח עליה לרשות המיסים. (על אף שאם הטיפים מועברים כשכר למלצרים אין כל עלות למסעדה, זה מטיל עליה את האחריות החוקית לדווח על הטיפים, תחת ההנחה שתחשוש מהעלמת מס יותר מאשר המלצרים) השלכה נוספת של החלטה זו היא שעל חיוב זה ייגבה מס ערך מוסף.

ראו גם

• פסק דין הטיפים

קישורים חיצוניים

• תשר, באתר חילן
• פליקס פיכמן, היסטוריה של מונח "טיפ"
• ג'וליאן באגיני, ‏טיפ זה לא אבקת כביסה, באתר "אלכסון"
• נופר סיני, המדריך השלם להענקת תשר, באתר TheMarker‏, 7 בנובמבר 2006
• עפרי אילני, כמה טיפ משאירים? מיליארד שקל בשנה, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2007
• שני ליטמן, 50 שקל? הצחקת אותי, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2010
• נטע הלפרין, עכבר העיר אונליין, לא כולל שירות: למה אנחנו משאירים טיפים?, באתר הארץ, 22 במאי 2012
• עו"ד יוסף ויצמן, טיפ טיפה יותר מידי, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 17 במאי 2017
• צחי שדה, טיפ למלצר: דעו את זכויותכם, באתר ynet, 13 באוגוסט 2017
• עו"ד יוסי חכם ועו"ד יגאל דנינו, תשר (טיפ) כשכר עבודה – ביקורת בעקבות פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה דין ואומר, 15, יוני 2006
• שרון רבין-מרגליות ויורם מרגליות, טיפים, משפטים לח(1), 2009, עמ' 107–144
• The psychology that motivates tipping, באתר ה־BBC (באנגלית)
• יוסי רחמים וצאלח אבו עמשה, טיפים כהכנסה מעבודה: הלכת קיס והשלכותיה על ענף התיירות, הפרקליט נה(1), 2022
• האם טיפים שקיבלה מלצרית נחשבים חלק מהמשכורת?, באתר דין - עורכי דין ומידע משפטי בישראל, 2016

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.