קומונה

ערך זה עוסק במבנה חברתי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קומונה (פירושונים).

קוֹמוּנָה (בעברית, על פי החידוש העכשווי של האקדמיה ללשון העברית: מִשְתָּף^[1]) הוא מבנה חברתי בו קבוצת בני אדם שאינם בהכרח קרובי דם, מתארגנים באופן וולונטרי כחברה שיתופית בנכסיה, בייצור ובצריכה. חלק מן הקומונות מנסות למעשה להוות מעין "משפחה מורחבת" המבוססת על יחסי אינטימיות חברתית, שיתוף חומרי, רגשי ורוחני תוך שוויון מעמדי כלכלי ופוליטי. רעיון הקמת הקומונה ואף ברית בין קומונות הוא נדבך מרכזי בניסיון לצמצום יחסי כוח ושליטה של אדם באדם מה שכונה בפי מרטין בובר "צמצום העודף הפוליטי". כלי חברתי זה משמש בתפיסות כנצרות הקדומה, האנרכיזם, והסוציאליזם האוטופי כמכשיר ליצירת שינוי חברתי מלמטה ולהביא לחברה אלטרנטיבית.

לקומונה היסטוריה ארוכה: שורשיה מתחילים מהשבטים בחברות הפשוטות, "החמולה", דרך ראשית הנצרות, הנזירות של ימי הביניים ונזירויות במזרח אסיה, שוב דרך התיישבות בעולם החדש בעיקר במושבות מאוחר יותר בארצות הברית, בקיבוץ ובקבוצה בישראל, באשראם בהודו ועוד. כיום פזורות ברחבי העולם אלפי קומונות בכל היבשות.

מקובל לראות כ"מקור הקומונות" המערביות את ההתפתחות הקומונלית בארץ ישראל בתקופת בית שני. עדויות ארכאולוגיות ומגילות שנשתמרו מציינות כי כת האיסיים (ממצדה) וכן כת ים המלח (מגילות קומראן, יש הטוענים כי מדובר למעשה באותה כת), קיימו באותה תקופה אורח חיים שיתופי-דתי. יש האומרים כי הנוצרים הראשונים הושפעו מהם וקיימו אף הם אורח חיים שיתופי בהתבסס על הכתוב במעשי השליחים: "וכל-המאמינים התאחדו יחד וכל-אשר להם היה לנחלת כלם. וימכרו את-אחזתם ואת-רכושם ויחלקו לכלם לאיש איש די מחסורו. ויום יום היו שקדים להיות במקדש לב אחד ויבצעו את-הלחם בבית בבית" (פרק ב' פסוקים 44–46).

מרבית הקומונות הראשונות באירופה ובארצות הברית מימי הביניים ועד סוף המאה ה-19 היו קומונות דתיות. הן הוקמו בדרך כלל על ידי קבוצות שאמונתם סטתה מן האמונה הנוצרית המקובלת על ידי הכנסיות הגדולות (קתולית ופרוטסטנטית). חלק ניכר מהביקורת שהופנתה כלפי הכנסייה הייתה שחיתותה הכלכלית וחומרנותה. המענה שנתנו אותם מאמינים לבעיית החומריות היה ניסיון ליצור כפרים שיתופיים שבהם הרכוש אינו פרטי אלא קהילתי - ברוח הנוצרים הראשונים, ומתוך שאיפה לחיים דתיים-מוסריים של שוויון ואחווה. קהילות אלו נרדפו לרוב באירופה, ופעמים רבות היגרו לאמריקה שם המשיכו בחייהם המשותפים. בדרך כלל ניסו קהילות אלו לשמור עצמן בבידוד יחסי מהחברה שהקיפה אותן - וזאת על מנת שלא להיות מושפעים ממנה. בין קהילות אלו ניתן למנות את הדוחובורים, השייקרים, הספאפורדיטים (מקימי האמריקן קולוני בירושלים) וכת ההוטרים מהם התפלגו קומונת ברודרהוף. לב טולסטוי נחשב לאחד מתומכי רעיון הקומונה הדתית.

התפתחות התאוריה המרקסיסיטית, ומאוחר יותר התאוריה האנרכיסטית של דמויות כמו פיוטר קרופוטקין וגוסטב לנדאואר הביאה להקמתן של קומונות סוציאליסטיות-חילוניות, כחלק מניסיון לשחרור האדם העובד מכבלי החברה הקפיטליסטית וניסיון ליצירת חברה ברוח הסוציאליזם. פעמים רבות קומונות כאלו ראו עצמן כ"אבטיפוסים" לחברה הקומוניסטית שתוקם אחרי המהפכה, או כתנועות שמטרתן להפיץ את אורח החיים השיתופי עד שיהפוך לנחלת החברה כולה.

במאה ה-20 התעוררו תנועות שקראו ליצירת קומונות, לא רק כאמצעי להתמודד עם החברה הקפיטליסטית - כי אם גם כניסיון להתמודד עם הניכור שחווה האדם בחברה המודרנית, וככלי לתיקון יחסי האנוש. בין נושאי רעיון זה היו תנועות הנוער האירופאיות, דוגמת הוואנדרפוגל, ומאוחר יותר תנועת ההיפים בארצות הברית בשנות השישים. בישראל בא רעיון זה לידי ביטוי ב"קבוצה האינטימית" של הוגי דעות כצבי שץ, א"ד גורדון ומרטין בובר.

דילמות בחיי הקומונה

קיום מתח מתמיד בין הפרט האינדיבידואלי, צרכיו ורצונותיו לבין הכלל הקבוצתי (הקולקטיבי) צרכיו ומטרותיו.
מרבית הקומונות דוגלות ברעיון השיתופי של "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו" - אולם אומדן היכולות והצרכים הוא מורכב ובלתי מוחלט. רצונן של קומונות רבות לקיים עיקרון זה על בסיס של שיחה ואמון, באופן אנרכי, נותן פתח לעיתים ליצירת טפילים ומנוצלים. מנגד עומדות קומונות האומדות את היכולות והצרכים באופן מנהלי ו"תקנוני", שלעיתים אינו מצליח להכיל את מגוון המורכבויות של הפרטים.
בקומונות השונות מתקיים צורות שונות להנהגה, הובלה וקבלת החלטות. חלק גדול מן הקומונות הדתיות היו אוטוקרטיות, והונהגו על ידי מנהיג יחיד או קבוצת מנהיגים בעלי כריזמה שנחשבו ל"מוארים". בקומונות שכאלו הייתה סכנת התפרקות עם מותו או עזיבתו של מנהיג הקהילה. חלק מן הקומונות הדוגלות ברעיונות אנרכיסטיים דוגלות בשיטת ה"החלטה בהסכמה" בה כלל חברי הקומונה צריכים להסכים על כל החלטה (או על החלטות הרות גורל), כך שאיש אינו צריך לעשות דבר שנכפה עליו. שיטה זו אינה תמיד יעילה ועשויה לפגום ביכולתה של הקומונה לקבל החלטות ולהתנהל (השיטה יעילה יותר בקומונות קטנות בסגנון "הקבוצה האינטימית"). קומונות נוספות הן בעלות מבנים של דמוקרטיה ישירה, ייצוגית או אף מפעילות שיטה המשלבת בין דמוקרטיה ישירה לייצוגית דוגמת הקיבוץ בו בדרך כלל הייתה "מזכירות" נבחרת ו"אספת חברים" המתאספת אחת לכמה זמן ומקבלת החלטות בהצבעה ישירה.
מבנה החיים הקומונלי מתקיים על פי רוב בתוך חברה בעלת אורח חיים שונה. היחס בין החברה הפנים קומונלית לבין החברה שמחוצה לה משתנה בין קומונה לקומונה. לפעמים חברי הקומונה מציבים לעצמם מטרה לשנות את פני החברה כולה ונוטלים על עצמם אחריות חינוכית או מעורבות פוליטית. במקרים שכאלו המשימה ביחס לחברה המקיפה עשויה לחזק את האמונה בדרך הקומונלית. המגע בין החברה שחיצונית לקומונה לבין החברים עשוי גם לייצר השפעה הפוכה על החברים. אורח החיים הנורמטיבי, הצרכני והתחרותי עשוי לקרוץ לחברי הקומונה לכן חלק מן הקומונות, ובייחוד מזרם הקומונות הדתיות, מעדיפות להסתגר מן החברה החיצונית או אף להתגורר במקום המבודד מיישובים אחרים ולנהל משק אוטרקי שאינו תלוי בכלכלה החיצונית לקומונה.
פעמים רבות חברי הקומונה הם אנשים שבחרו לשנות את אורח חייהם, מאורח החיים המקובל לאורח החיים הקומונלי. המעבר יוצר פעמים רבות קשיי הסתגלות. קומונות רבות שחרתו על דגלן רעיונות "אוטופיים" חוות משבר בקשיי המציאות היום יומית.
אופיין האידאולוגי של חלק מן הקומונות (ואף חלק מן הקומונות הדתיות) חושף אותן לסכנה של התפלגויות על רקע אי הסכמות אידאולוגיות המתגלעות לאחר הקמתן.
סוגיית חינוך הילדים ודור ההמשך לקומונה היא דילמה מרכזית וחשובה בהיסטוריה של הקומונות. שאלת יצירת הזיקה של הדורות הצעירים לרעיונות המכונן, היא שאלה קריטית ליכולת קיומה המתמשך של קומונה.

חלק מן הקומונות הדתיות האמינו בהתנזרות מיחסי מין ועל כן היו מבוססות על קליטה מתמדת של חברים חדשים. עם החלשות כוח המשיכה האידאי שלהן הן "התייבשו" ממקורותיהן האנושיים. קומונות אחרות ערערו על מוסד המשפחה המקובלת, אם ביצירת אופני משפחה חדשים שאינם מונוגמיים ואם על ידי שינוי תפקידי המשפחה, ויצירת "חינוך משותף", בו כלל חברי הקבוצה אחראים לחינוך הנוער, פעמים רבות על ידי יצירת מוסדות פנימייתיים לחינוך הדור הצעיר. בקומונות רבות, ובתנועה הקיבוצית בפרט, רבים מבין בני הדור השני והשלישי שגדלו במוסדות החינוך המשותף אינם חשים זיקה לרעיון הקומונה, ואף מבקרים את דרך גידולם.

קיימים מקרים רבים בהם קומונות לא מצליחות להתקיים לאורך זמן. רבים מאותם מקרים הם תוצאת ההתמודדות עם דילמות אלו.

קומונות בארצות הברית

בעקבות הרדיפה הדתית של הכתות הנוצריות במאות ה-16 ה-17 וה-18, כולל אלה שהתארגנו כקומונות, נמלטו חלקן לעולם החדש ורובן הגיעו לארצות הברית.

הקומונות הראשונות היו דתיות. בהמשך נוסדו קומונות עם בסיסים אידאולוגיים שונים - סוציאליזם מוקדם (בהתאם לתורתם של אוואן ושל פורייה),סוציאליזם, אנרכיזם ואחרים. הקומונות הראשונות שתועדו הן מהמחצית השנייה של המאה ה-15. התופעה של קיום קומונות בארצות הברית נמשכת עד היום. יעקב עובד מנה 277 קומונות עד שנת 1984.^[2]

תנועות קומונאליות

קומונת שייקרים בארצות הברית, רוקדים בזמן תפילה.

להלן מדגם של תנועות קומונאליות מארצות הברית.

שייקרים - קבוצה נוצרית שדגלה בחיי פרישות וקיימה רשת קומונות גדולה ומסועפת. היא נוסדה בשנת 1774 על ידי מהגרים ממנצ'סטר, אנגליה בהנהגת אישה בשם אן לי. שרידיה נעלמו בסוף המאה ה-20.
רוברט אוואן - משנתו של אוואן הייתה בבסיס של קומונות סוציאליסטיות שהתקיימו מ-1822 עד 1827.
שארל פורייה - משנתו של פורייה הייתה בבסיס של קומונות סוציאליסטיות שהתקיימו מ-1843 עד 1855.
הוטרים - התנועה ההוטרית הופיעה בגרמניה בתחילת המאה ה-16 כאחת מכתות האנאבפטיסטים הרדיקליים. התנועה נרדפה ועברה תלאות רבות, כולל הגירה לרוסיה. בין השנים 1874 ו-1880 עברו כל ההוטרים לארצות הברית. הם הקימו תנועה קומונאלית דתית של יישובים חקלאיים שקיימת עד היום, ונחשבת לתנועה השיתופית-חקלאית השנייה בגודלה אחרי הקיבוץ.
דוחובורים - תנועה פציפיסטית-שיתופית שצמחה ברוסיה והיגרה לארצות הברית וקנדה.
ברודרהוף - תנועת הברודרהוף נוסדה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כקבוצה של צעירים נוצריים עם רעיונות סוציאליסטים ואנארכיסטיים שהקימו קומונות. הם ברחו לאנגליה, משם לפרגוואי ומשם, ב-1954 לארצות הברית. כיום קיימות שלוש קומונות של הברודהוף בארצות הברית, קומונות שיתופיות נוצריות המקיימות קשר עם ההוטרים.

קומונות בישראל

תהליך התיישבות היהודים בארץ ישראל, והציונות, היו רוויים בתנועות ותופעות קומונליות, ובהוגי דעות שתמכו ופתחו את רעיון הקומונה, בייחוד בקרב הציונות הסוציאליסטית. חלק ניכר מהיישובים בארץ הוקמו תחילה על ידי קבוצות שהתנהלו במסגרת קומונלית בתחילת דרכן, כ"שלב מעבר" שאפשר לקבוצה להתבסס בתנאים הקשים של ארץ ישראל. התנועה הקיבוצית, האמינה ברעיון הקומונה אידאולוגית ורצתה להקים חברה חדשה בה תהיה רשת של "תאים סוציאליסטיים" שיתופיים. הניסיון הקיבוצי נחשב לאחד מהנסיונות המקיפים והרחבים בעולם ביצירת חברה קומונאלית.

כל הקיבוצים נוסדו כקומונות. בתחילת המאה ה-20 היה וויכוח רעיוני גדול, בעיקר בגדוד העבודה, על תפקידן בחברה הישראלית, בין המצדדים בקבוצות קטנות ואינטימיות - הקבוצה והמצדדים בקיבוץ גדול וגדל. הראשונים התאגדו בחבר הקבוצות והאחרים בקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר נקט בעמדת ביניים.

הקיבוצים מקיימים שיתוף קומונלי ברמות שונות עד עצם היום הזה.

בישראל פזורות עשרות קומונות, ברמות שונות של שיתוף. חלקן מהוות למעשה דירות של בוגרי תנועות נוער בשנת שירות, קומונות אלו מאופיינות בכך שהן זמניות, ומקיימות בתוכן רמת שיתוף נמוכה יחסית בדרך כלל. אולם רוב הקומונות הן קומונות של חברי תנועות הבוגרים ושל מעגל הקבוצות השיתופיות. קומונות אלו מקיימות בתוכן שיתוף כלכלי וחברתי גדול יותר בדרך כלל (גם הקומונות של שנות השירות המכוונות שחבריהן יצאו למסלול הנח"ל וימשיכו להגשמה בתנועות הבוגרים). תנועות אלו, כגון דרור ישראל (תנועת הבוגרים של הנוער העובד), השומר הצעיר והמחנות העולים, רואים בחיים השיתופיים את מימוש הרעיון הקיבוצי באופן המותאם לרוח התקופה.