פתיחת התפריט הראשי

אום חשיבה (בסיס)

בסיס אוּם חשיבָּה או בכינויו בבל[1] (או יב"א 545 - יחידת בקרה אווירית (אֲזורית) 545) היה מוצב פיקוד ומתקן מעקב והתרעה אלקטרוני של צה"ל על הר "אום חשיבה" שבצפון־מערב חצי האי סיני. הבסיס פעל בין השנים 19691979.

הר אום חשיבה ניצב מצפון למבוא המערבי של מעבר הגידי. גובהו 723 מטר מעל פני הים. בשל שליטתו על מעבר הגידי וגובהו, שאיפשר תצפית אלקטרונית לכיוונה של מצרים, נודעה לו חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

ישראל החלה בבניית המתקן האלקטרוני ב-1969 והשקיעה בו עשרות מיליוני דולרים. המתקן כלל חיישנים שונים לאיתור תנועות של גייסות ואמצעי לחימה - חיישני חום ומצלמות אינפרה-אדום, חיישנים אקוסטיים, חיישנים סייסמיים וחיישנים מגנטיים. בצד כל אלו הותקנה במתקן מערכת פיקוד ושליטה שאיפשרה לשדר את המידע שקלטו החיישנים לבסיסים אחרים. בנוסף לכך כללו מערכות המתקן ציוד ללוחמה אלקטרונית.

בנוסף למתקן האלקטרוני בנתה ישראל על ההר מוצב פיקוד תת-קרקעי. מוצב זה שימש כחדר המלחמה של פיקוד הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים, ובו התנהלו רבים מדיוני הפיקוד הבכיר של צה"ל אודות מהלכי המלחמה בחזית זו. שם הקוד שלו היה "דבלה".

במהלך המלחמה ניסה הצבא המצרי לפגוע במתקני צה"ל על ההר באמצעות הפצצות מן האוויר וירי רקטות קרקע-קרקע מדגם פרוג וטילי אוויר-קרקע מדגם קלט. כמו כן הונחתו חיילי קומנדו מצריים בקרבתו. אחת ההפצצות, באמצעות מטוסי מיג 17, התרחשה בעת ביקורו של שר הביטחון משה דיין במקום. שניים מהמטוסים התוקפים הופלו באמצעות תותחי נ"מ 20 מ"מ[2] על ידי גדוד נ"מ 846 שהיה מוצב במקום.

במסגרת משא ומתן על הסכם הביניים בין ישראל למצרים שנחתם ב-1975 דרשו המצרים שישראל תפנה את הבסיס באום חשיבה, ולאחר שהיא סירבה לכך דרשו שטכנאים אמריקניים יפעילו את המתקנים שבו. לבסוף הוסכם כי ההר ייכלל באזור החיץ של האו"ם שהוקם בסיני, אך שחיילים ישראלים ימשיכו להפעיל את מתקני ההתרעה שבו, לצדם של טכנאים אמריקניים[דרוש מקור].

בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהביא ליציאת ישראל מכל שטח סיני, פינתה ישראל את בסיס אום חשיבה לאחר שגדוד 601 של חיל ההנדסה פוצץ את מתקניו.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אמיר אורןהאם מותר לשקר במלחמה?, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2013.
  2. ^ אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001, עמ' 390.