אידיאליזם טרנסצנדנטלי
אידיאליזם טרנסצנדנטלי (נקרא לפעמים גם אידיאליזם פורמלי) היא תורה פילוסופית מתחום תורת ההכרה שנוסדה על ידי הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט במאה ה-18. תורתו של קאנט גורסת שההכרה האנושית תופסת את הדברים כפי שהם נגלים לנו ולא את הדבר כשלעצמו. המהפכנות של תורה זו היא בכך שהיא (לראשונה בחשיבה המערבית) מתארת את פעולת ההכרה כפעולה אקטיבית של הסובייקט וכהכתבת חוקים לטבע, ולא כהסקת החוקים מתוך התבוננות פסיבית בטבע.
| עמנואל קאנט |
 |
| אנשים |
| ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה |
| עבודות חשובות |
| ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי |
| קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית |
| אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית |
| נושאים קרובים |
| אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם |
רקע
עריכהבתקופתו של קאנט צמחו תורות שניסו להסביר את מעמדו ומקורו של הידע המדעי. מהצד האחד טען האמפיריציזם שהתהליך המדעי כולו, וכך גם האמת המדעית, עומדים על התצפית המדעית. ההתבוננות הבלתי אמצעית בעולם היא הקלט היחיד שממנו נוכל ליצור מדע. מולו טען הרציונליזם כי מקור הידע הוא בשימוש בשכל ובהיגיון להבנת העולם. בקצה הציר עומד האידיאליזם, הטוען שהמחשבה האנושית היא הדבר הבטוח היחיד להאחז בו. לפי שיטה זו, העולם הנראה הוא רק "מושג" או "אידיאל" הנתפס על ידי הרוח, כשהאידיאליזם רואה בניסיון ובמציאות מושג מנטלי ופנימי, ובניגוד לאמפיריציזם (ולריאליזם) הוא נוטה להגדרה סובייקטיבית ואשלייתית של מושגי המציאות, המדע והאמת. עבורו דבר "קיים" רק עד כמה שהוא נתפס במוח, כאידאה.
האידיאליזם הטרנסצנדנטלי נוסח לראשונה על ידי קאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", שם הוא מבדיל את השקפתו הן מהגישה האמפיריציסטית והן מהגישה האידיאליסטית. ואולם פילוסופים רבים סבורים שלא עלה בידי קאנט לבדל את עצמו באופן מוחלט משתי התורות.
קאנט
עריכהקאנט חשב שהן הרציונליסטים והן האמפיריציסטים מציגים תמונה חלקית לגבי היחס בין ההכרה לעולם. בשלב ראשון, חילק קאנט את כל המשפטים למשפטים אפריוריים ומשפטים אפוסטריוריים. משפטים אפריוריים הם משפטים שאינם דורשים את הניסיון להוכחתם, כלומר שהתבונה קובעת לבדה את נכונותם. משפטים אלה יכולים להיות משפטים כמו "הכלל מכיל את חלקו" או "1+1=2". האידיאליסטים נוטים לומר שהידע כולו נמצא בתחום האפריורי. משפטים אפוסטריוריים הם משפטים שנדרש ניסיון חיצוני כדי להוכיחם. לדוגמה: "מחר יֵרד גשם", "הבגד הוא שחור". האמפיריציסטים מדגישים את חשיבות המשפטים האפוסטריוריים במחקר המדעי, כלומר המשפטים המבוססים על תצפית.[1]
קאנט חילק את המשפטים בחלוקה נוספת: משפטים מנתחים (מבארים) ומשפטים מרכיבים. משפט מנתח הוא משפט שתפקידו להבהיר לנו מושגים במוחנו ולכן הוא תמיד אפריורי, לדוגמה "רווק הוא גבר לא נשוי". משפט מרכיב הוא משפט המוסיף לנו ידע חדש על המושגים שהכרנו ועל העולם, לדוגמה "קאנט הוא נשוי". המשפטים המרכיבים הם החשובים יותר, שכן הם יוצרים ידע חדש. המדע – המטאפיזיקה, הפיזיקה והמתמטיקה – מורכב ממשפטים מרכיבים, בעוד המשפטים המנתחים תפקידם רק לסייע.[2]
השאלה החשובה היא: האם המשפטים המרכיבים הם אפריוריים או אפוסטריוריים? האידיאליזם יטען שכל המשפטים על "העולם" הם למעשה מנטליים ולכן אפריוריים (גם אם מרכיבים), בעוד האמפיריציזם יטען שכל המשפטים שמוסיפים ידע מבוססים על התצפית בעולם החיצוני ולכן אפוסטריוריים. התרומה הגדולה של האידיאליזם הטרנסצנדנטלי הוא בתשובה המגשרת שהוא נותן: קיימת ידיעה מרכיבה אפריורי וגם ידיעה מרכיבה אפוסטריורי. למעשה, טוען קאנט, התיאור הנכון והמדויק של המדע טמון בהבנת הקשר בין שני סוגי הידע הללו. על מנת להבין את פרטי הקשר הזה יש להתבונן בדרך ההכרה האנושית.[3]
שלב ראשון בהכרה: החושניות
עריכהההכרה האנושית מורכבת על פי קאנט משתי שכבות: החושניות והשכל. החושניות מקבלת ידע חושי מהעולם ומייצרת הסתכלויות. השכל מקבל הסתכלויות ומאחד אותם לכדי משפטים או הכרות.[4]
בפרק בשם "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית" בביקורת טוען קאנט שאם נתבונן היטב, נשים לב שהחושניות לא מקבלת את המידע מהעולם ו-"רק" מעבירה אותו לשכל. אם נבצע חקירה פילוסופית מדוקדקת נגיע למסקנה המפתיעה שהחושניות (כלומר הכרתנו) מוסיפה לכל "רשמי החושים" שני מושגים בסיסיים: החלל והזמן. אמנם איננו מסוגלים לדעת מה יש בתוכן החושי ה-"אמיתי" (כלומר, ללא שני המושגים הללו), אבל אנחנו בפירוש יכולים להוכיח ששני המושגים הללו הם קביעה אפריורית של החושניות. אילולא היה מושג החלל נקבע בהכרה, לא יכלה הגאומטריה להיות תקפה באופן מוחלט ואפריורי. לכן מגיע קאנט למסקנה המפתיעה שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו הוא לא בדיוק העולם האמיתי. הוא העולם לאחרי שהמושגים הבסיסיים של החושניות שלי כבר הוטלו עליו. לכן מבדיל קאנט בין העולם כפי שהוא נגלה לי (העולם כ-"תופעה", הפאנומנה), והעולם כפי-שהוא-לעצמו (הנואומנה). העולם כפי-שהוא-לעצמו לחלוטין לא נגיש לי ואיננו יכולים לתאר אותו בשום כלי שאנו מכירים, מלבד להצביע על קיומו העקרוני מתוך "עולם התופעות" שאנו מכירים.[5]
שלב שני: השכל
עריכהבפרק בשם "האנליטיקה הטרנסצנדנטלית" (תת-פרק של "תורת ההיגיון הטרנסצנדנטלית") שבביקורת, קאנט ממשיך וטוען שכדי לדבר על מדע ועל המשפטים שאנחנו משתמשים בהם יש להתייחס לשלב הכרתי נוסף. כשאנו חושבים איננו מתייחסים רק לרשמי החושים כמו שהם מגיעים אלינו. אנחנו תמיד מנסים לחבר אותם ולקשר אותם זה לזה בעזרת מושגים. כשאני אומר "האבן מתחממת על ידי השמש" אני מחבר בין ההסתכלות על אור וחום השמש וההסתכלות על האבן המתחממת. במקרה זה, סוג הקשר שהשתמשתי בו הוא סיבתיות. קיימים 12 קשרים מושגיים שכאלה שבעזרתם אנחנו מרכיבים הסכלויות לכדי משפטים. ליחסים וקשרים אלו, קורא קאנט במונח האריסטוטלי קטגוריות.[6]
על פי קאנט, השכל מקבל אוסף של הסתכלויות (מהחושניות) ומרכיב אותם זה לזה בעזרת הקטגוריות, לכדי משפטים. ללא אותם קשרים הייתה המציאות מפורקת, ולרצף התמונות שאני חש לא היה קשר עקבי כלשהו זה לזה. לכן מסדרת הכרתנו את כל ההסתכלויות שהיא רואה לכדי תורה עקבית אחת, המחוברת בכל אותם קשרים שהקטגוריות מאפשרות לה. התורה הנוצרת כשאנו מאחדים את כל הידע שלנו בצורה מסודרת בשכל היא המדע עצמו.[7]
המסקנה הרדיקלית שאנחנו מגיעים אליה היא "המהפכה הקופרניקאית" של קאנט: החוקים המדעיים של העולם אינם קיימים בטבע "האמיתי", אלא הם שילוב של הטבע הזה עם המבנים התודעתיים שלנו. הן בעזרת החלל והזמן שבחושניות, והן על ידי הקטגוריות של השכל. כלומר, יש בנו ידע אפריורי (מושגי החלל והזמן ועל ידיהם המתמטיקה, הקטגוריות) והוא קובע את צורת הידע האפוסטריורי (העולם החיצוני).
מקום המדע והתפקיד הביקורתי של הפילוסופיה
עריכהקאנט קורא למתודולוגיה שהוא מציע "פילוסופיה ביקורתית". הוא מחלק את התהליך שעברה הפילוסופיה עד זמנו לשלושה שלבים. בשלב הראשון, השלב הדוגמטי, תופסים הפילוסופים את ההכרה כמשקפת של המציאות החיצונית. לדעתו של קאנט, זוהי תפיסה נאיבית בעיקרה. בשלב השני, השלב הספקני, יתחילו ויגלו פילוסופים כדוגמתם של יום את הבעיות הפילוסופיות הרבות של התפיסה הדוגמטית. לדוגמה, יום גילה שמושג הסיבתיות לא יכול להיות מושג ניסיוני לחלוטין כי לא ניתן להראות את קיומו בעולם. לכאורה, בכוח הספקנות של יום ניתן לשבור לחלוטין את ההצדקה הדוגמטית לפעילות המדעית. כתוצאה מהשבר קמו לדעת קאנט גרסאות שונות של אידיאליזם שיהפכו את העולם כולו לאשליה ובכך "יפתרו" את הספקנות של יום. מולם, טוען קאנט שהוא מביא את השלב השלישי והסופי, השלב הביקורתי, שבכוחו להחזיר את השורה התחתונה של השלב הדוגמטי, במחיר של ויתור מסוים. החידוש של קאנט, שמושג הסיבתיות הוא שכלי ומכונן את העולם כפי שהוא נגלה לנו, מאפשר לשוב ולבצע פעילות מדעית. אך מאידך, הוא גם הופך את הפעילות המדעית למתארת של העולם כפי-שהוא נגלה לי ולא את העולם כפי שהוא באמת.[8]
על ידי צמצום המדע לכדי "עולם תופעות" מצמצם קאנט גם את הפילוסופיה. לא רק שלא ניתן להתייחס אל העולם כפי שהוא לעצמו בכלים מדעיים, גם לא ניתן להתייחס אליו בכלים פילוסופיים. שאלות מטאפיזיות כמו קיומו של אלוהים ונצחיות הנפש, בהכרח יישארו ללא תשובה. לכן (על דרך השלילה), תפקידה של הפילוסופיה (או של המטאפיזיקה) מצטמצם רק לתפקיד שקאנט קורא לו "ביקורתי". על ידי כך נותן קאנט למונח "ביקורת" משמעות אפיסטמולוגית חדשה: חקר המבנים התודעתיים של ה-"אני" והוכחת האובייקטיביות שלהם.[9]
השפעה וביקורת
עריכהתורתו האפיסטמולוגית של קאנט השפיעה באופן חסר תקדים על הפילוסופיה של המאה ה-19. היא השפיעה על פילוסופים קאנטיאנים שהגותם נותרה נאמנה ברובה לקאנט: ריינהולד, פריס, ומימון. הוגי האידיאליזם הגרמני שפיתחו את תורתו של קאנט בכיוונים שונים, בהם פיכטה, שלינג, הגל והרומנטיקנים של ינה (הלדרלין, שלגל, ונובאליס).[10] כמו גם על הוגים נאו-קאנטיאנים, לרבות אסכולת מרבורג של הרמן כהן וארנסט קסירר, ובמידה רבה גם על ארתור שופנהאואר. בפילוסופיה הבריטית, הגותו של קאנט בעיקר על תנועת האידיאליזם הבריטי.
הגישות המודרניות בפילוסופיה של המדע מניחות כולן כי מדע פועל בהקשר כלשהו של מסגרת מושגית כמעט אפריורית. לדוגמה ניתן לציין את התפיסה הפרדיגמטית של תומאס קון, ואת הגישה המודלית בכלל בחקר המדעי. הבדל עיקרי בין האידיאליזם הטרנסצנדנטלי לבין גישות מודרניות בתיאור של מדע הוא באפריוריות ובקביעות של המושגים. כלומר, אותן גישות מודרניות עוברות מתיאור הקטגוריות הבסיסיות של המבנה ההכרתי לתיאור הקטגוריות של המבנה הסוציולוגי של הפעילות המדעית.[דרוש מקור] קאנט הוא גם ההוגה הראשון בתהליך היסטורי של פסיכולוגיזציה של הקוגניציה. ואולם בניגוד לקאנט, שעבודתו תחומה במסגרת מטאפיזית אפריורית, המחקר המודרני מתבצע במסגרת מדעית אפוסטריורית. טענות אפיסטמולוגיות, כמו הטענה שסיבתיות היא קטגוריה שכלית טהורה, מקבילות למחקרים במדעי הקוגניציה, כגון מחקרים על התפיסה המובנית בנו של סיבתיות. מבחינת קאנט מדע מסוג זה אין בו כוח מכונן כמו שיש לתורתו שלו, אך אין ספק שמבחינה היסטורית קאנט היה (אף שלא במתכוון) ממבשריו.[דרוש מקור]
התורה המנוגדת ישירות לאידיאליזם הטרנסצנדנטלי הקאנטיאני היא התורה הריאליסטית, שטענתה העיקרית היא שהעולם ניתן לידיעה כמו שהוא באמת, ללא כל השפעה של אופן הידיעה של המתבונן בו. עמדה זו נתמכה על ידי הוגים כגון ברטראנד ראסל, ג. א. מור, ראלף ברטון פרי והנרי באבקוק וטץ'.[דרוש מקור] הריאליסטים טוענים – בניגוד לאידיאליזם אבל לא בהכרח בניגוד לאידיאליזם הטרנסצנדנטלי – שהמושאים שאנו מכירים קיימים (כפי שהם לעצמם וללא תלות בידיעת הצופה) באופן שבו הם מופיעים לפנינו.
ראו גם
עריכהאנשים:
נושאים:
- אידיאליזם
- אידיאליזם גרמני
- אימפיריציזם
- טרנסצנדנטיות
- תורת ההכרה
- מטאפיזיקה
- פילוסופיה של המדע
- פילוסופיה של המתמטיקה
ספרים:
קישורים חיצוניים
עריכה- אידיאליזם טרנסצנדנטלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ על ההבחנה בין אפריורי לאפוסטריורי ראו: ביקורת התבונה הטהורה, B1-7.
- ^ ביקורת התבונה הטהורה, B10-19.
- ^ עיקר מטרתו של קאנט היא להראות כי ישנם משפטים מרכיבים אפריורי: ביקורת התבונה הטהורה, B19-20.
- ^ ביקורת התבונה הטהורה, B33.
- ^ על הניתוח של קאנט של מושגי החלל והזמן והמסקנה מהם ראו: ביקורת התבונה הטהורה, B37-58.
- ^ הדיון על מהות הקטגוריות והדרך למציאתן: ביקורת התבונה הטהורה, B90-116. לוח הקטגוריות עצמו נמצא בעמוד B106.
- ^ גזירת ההכרחיות של הקטגוריות (נקראת גם "הגזירה הטרנסצנדנטלית") והמסקנות מגזירה זו: ביקורת התבונה הטהורה, B116-169.
- ^ המבוא למהדורה הראשונה בביקורת, עמודים ix-xiv.
- ^ ראו לדוגמה: הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, עמודים 189-190.
- ^ Frederick C. Beiser, German Idealism: The Struggle Against Subjectivism, 1781-1801, Harvard University Press, 2002, p. viii: "the young romantics—Hölderlin, Schlegel, Novalis—[were] crucial figures in the development of German idealism."