דייוויד יום

דייוויד יוּם (באנגלית: David Hume;‏ 7 במאי 1711 – 25 באוגוסט 1776) היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי. החקירה הפילוסופית המוכרת והמשפיעה ביותר של יום היא חקירתו את מושג הסיבתיות. לצד זאת, ביצע יום חקירות רבות שנחשבות בעלות חשיבות רבה, ובהן חקירותיו בנושא זהות אישית, העולם החיצון ומשמעותם של שיפוטים מוסריים ושיפוטים אסתטיים.

דייוויד יום
David Hume

דיוקן של יום משנת 1766, מאת אלן רמזי.
לידה	7 במאי 1711 אדינבורו, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	25 באוגוסט 1776 (בגיל 65) אדינבורו, ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	Old Calton Cemetery
השקפה דתית	אתאיזם
מקום לימודים	אוניברסיטת אדינבורו
מוסדות	Advocates Library שגרירות הממלכה המאוחדת בפריז
זרם	אמפיריציזם
תחומי עניין	לוגיקה, תורת ההכרה, מטאפיזיקה, אתיקה, פילוסופיה פוליטית, תאולוגיה
עיסוק	פילוסוף, היסטוריון, מסאי, ספרן, כלכלן, סופר
הושפע מ	ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי, פרנסיס האצ'סון, ניקולא מלבראנש, ניוטון, פייר בל, קיקרו, תומאס הובס, ז'אן-ז'אק רוסו, אדם סמית
השפיע על	אדם סמית, ג'רמי בנת'ם, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, ברטראנד ראסל, רודולף קרנפ, וילארד קוויין, צ'ארלס דרווין, זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, קרל פופר אדמונד ברק ורבים אחרים
מדינה
יצירות ידועות	מחקר בדבר בינת האדם, ההיסטוריה של אנגליה, מחקר בדבר עקרוני המוסר, מסכת על טבע האדם

יום הוא הפילוסוף השלישי והאחרון ברצף של שלושה פילוסופים שנחשבים לאבותיו של הזרם האמפיריציסטי: לוק, ברקלי ויום עצמו. היו מי שטענו (כדוגמת האידיאליסטים הבריטים של תחילת המאה ה-20, ובהם תומאס היל גרין וברדלי ), כי יום, כפילוסוף האחרון ברצף, הביא את האמפיריציזם הבריטי של המאות ה-17 וה-18 אל קיצו, וכי המסקנות הספקניות של חקירותיו קעקעו את השאיפה להסביר את הידע האנושי כמבוסס על נתוני החושים בלבד.

יום היווה מקור השראה לפילוסופים רבים, בהם: עמנואל קאנט, שטען כי יום "העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית", אדם סמית', שהיה ידידו הקרוב, וג'רמי בנת'ם. כתביו של יום, ובראשם "מסכת על טבע האדם", זוכים לתפוצה נרחבת ולהשפעה רבה עד ימינו.

חייו

דיוקן של יום משנת 1754 מאת אלן רמזי.

יום נולד בסמוך לברוויק, למשפחה מהאצולה הנמוכה של סקוטלנד. למד באוניברסיטת אדינבורו. בתחילה נטה לקריירה משפטית, אבל בסופו של דבר פיתח, לדבריו, "דחייה שאין להתגבר עליה לכל דבר חוץ מאשר הפילוסופיה וללמדנות כללית".

הוא למד תקופה מסוימת בעצמו בצרפת, שם השלים את ספרו "מסכת טבע האדם" בגיל 26. על אף שחוקרים רבים מחשיבים כיום את הספר כחיבור החשוב ביותר של יום, ואחד החיבורים החשובים בהיסטוריה של הפילוסופיה כולה, הספר לא זכה להצלחה גדולה בשעת פרסומו. יום התייחס בתחילה לתגובה הציבורית לפרסום ספרו באמרו שהוא נולד כ"נפל ממכונת הדפוס".

לאחר מספר שנים של עבודה בשירותם של כמה אישים פוליטיים וצבאיים שב יום ללימודיו. לאחר שהחליט כי הבעיה בספרו הקודם הייתה יותר סגנונית מאשר תוכנית, עיבד את החומר מחדש לקריאה פופולרית ב'מחקר בדבר בינת האדם'. גם ספר זה לא הצליח במיוחד, אך הצליח יותר מספרו הקודם.

יום לא הצליח להשיג חברות בקתדרה לפילוסופיה באדינבורו ובגלאזגו, כנראה בשל האשמות של אתאיזם, וכן בשל ההתנגדות של אחד ממבקריו הראשיים, תומאס ריד.

בנוסף למחקרים הפילוסופיים התפרסם יום בחוגים ספרותיים ככותב מאמרים וכהיסטוריון. יום זכה לראשונה בחייו להצלחה לאחר שפרסם סדרת ספרים היסטורית בשם "דברי ימי אנגליה". עם זאת, תשומת הלב לחיבוריו הפילוסופים גברה רק לאחר שנפטר, והתגברה במיוחד לאחר שעמנואל קאנט אמר כי יום העיר אותו מ"תרדמתו הדוגמטית" (בערך ב-1770).

ישנן שתי פרספקטיבות מרכזיות שדרכן מרבית הפרשנים מנתחים את הגותו של יום בתוך ההקשר הפוליטי של ימיו. מחד, ניתן לראות את יום כחלק מתנועת ההשכלה הסקוטית, ולראות בחקירותיו כהתקפה על התאולוגיה והדת. כך, יש הטוענים שאחת ממטרותיו המרכזיות של יום הייתה להוכיח כי אין באפשרותנו להשתמש במנגנונים ההיסקיים שמשמשים אותנו כדי להתנהל בעולם כדי ללמוד על דברים המצויים אל מעבר אליו, כמו אלוהים או חיים שאחרי המוות. מאידך, יש המפרשים את יום כאחד ממתנגדיה של תנועת ההשכלה. אלו טוענים כי חקירותיו של יום נועדו להוכיח כי הידע שלנו על העולם אינו מבוסס על תבונה, בהתאם לעמדתם של הוגי ההשכלה, כי אם על רגש.

הגותו הפילוסופית

תכליתה של החקירה הפילוסופית

יום תפס את השיטה הפילוסופית החדשה שאותה הציג ב'מסכת טבע האדם' כשיטה שמכילה בפילוסופיה את המתודה שהביאה להתקדמות חסרת תקדים במדעי הטבע בימיו - המתודה של ניסוי ותצפית. לדידו, הפילוסופיה עד לימיו לא הצליחה ליצור ידע מבוסס היטב ושמצוי מעבר לתחום המחלוקת מכיוון שלא השתמשה במתודה זו ומכיוון שלא הגדירה כיאות את תחום החקירה שבו אמורה לעסוק הפילוסופיה. אליבא דיום, החקירה הפילוסופית אמורה לעסוק במה שהוא כינה בשם 'טבע האדם', שאותו הוא הגדיר כקבוצת העקרונות היסודיים שלפיהם פועלת ההכרה האנושית. לפי יום, מכיוון שכל המדעים עוסקים במושאי ההכרה של האדם הרי שחקירת מנגנוני ההכרה שבאמצעותם אנו תופסים את המושאים הללו אמורה לספק את התשובות לשאלות היסודיות שהמסורת הפילוסופית שואלת אודותיהם. בהתאם לכך, החקירה של יום נפתחת בכמה חקירות פסיכולוגיות שבהן יום גוזר מתצפיות שהוא מבצע על ההכרה האנושית (על רוחו שלו) עקרונות כלליים שמסבירים מהו טיבן של מחשבותינו וכיצד מחשבה אחת מובילה לאחרת. בהמשך, יום משתמש באותם עקרונות כלליים בשביל להסביר את התגבשות האמונות המרכזיות שמשחקות תפקיד בתמונת העולם שלנו, דוגמת האמונה באחדותם של אובייקטים, בקשרים סיבתיים או בקיום העולם החיצון. העקרונות הכלליים, לפי יום, אינם ניתנים להסבר נוסף.

תלמידיו ופרשניו של יום זיהו מתח בין שתי מגמות מרכזיות שניכרות בגישה שלו לפילוסופיה, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בדיונים המטא-פילוסופיים, וגם בחקירות המופיעות ב'מסכת': המגמה הספקנית והמגמה הנטוריאליסטית. הנטוריאליזם של יום מתבטא בגישה שלפיה אם המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו מכריעים לקבל אמונות מסוימות כאמיתיות, הרי הדבר מהווה טעם מספיק שמצדיק קבלה של אותן אמונות כעדיפות על פני אחרות. בהתאם לכך, גם השיטה הפילוסופית של יום זוכה לתיקוף מכוח העובדה שהטבע שלנו מכריע אותנו להעדיף אותה על פני עמדות פחות "מזוקקות" או פחות יציבות, שבהן החזקנו קודם לשעה שבה יום עימת אותנו עם הקשיים הנובעים מהן. מנגד, הספקנות של יום היא העמדה הגורסת כי מכיוון שהחקירה הפילוסופית מלמדת אותנו שאנו "כלואים" בתוך המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו, ומכיוון שאותם מנגנונים אינם יכולים לתקף את עצמם, הרי שלעולם לא ניתן לתת טעמים מספיקים כדי להעדיף טענה אחת על פני אחרת. הספקנות של יום באה לידי ביטוי, בין היתר, במאמציו הרבים להצביע על סתירות שמנגנוני ההכרה שלנו מובילים אותנו אליהם, סתירות שחותרות תחת המעמד של הטענות שהמנגנונים הללו מתייחסים אליהן כתקפות, קרי: כלל האמונות שלנו.

הטבע עצמו מרפא אותי מהמרה השחורה הפילוסופית ומן הטרוף הפילוסופי... אני אוכל פת צהריים, אני משחק בטריק-טרק, אני משוחח ומבלה את זמני עם ידידי. וכשלאחר כמה שעות של נחת רוח רוצה אני לחזור אל עיונים אלה, נראים הם בעיני קרים, מעושים ומגוחכים כל כך, שלא יערבני ליבי לשקוע בהם שוב.

— דיוויד יום, "מסכת טבע האדם"

התורה הקוגניטיבית של יום

יום חילק את כל התכנים המופיעים בהכרה האנושית לשני סוגים: "מושגים", שאותם הוא אפיין כתכנים המופיעים בעוצמה חלשה, ובמקומות אחרים פשוט כמחשבות, ו"רשמים", שאותם הוא אפיין כתכנים בעלי עוצמה חזקה ששאובים מן הניסיון, ולעיתים פשוט כתפיסות חושיות או רגשות. לדידו של יום, כדי שמושג מסוים יופיע ברוחנו הוא חייב להיות מועתק מרושם זהה לו שקודם לו בכל איכויותיו ("עקרון ההעתק"). כך לדוגמה, אין באפשרותנו לדעת מהו טעמו של אננס עד שאכלנו אננס וחווינו את הטעם כתפיסה חושית. יום סייג את העיקרון בכך שהכיר באפשרות לאגד יחדיו כמה מושגים פשוטים שנשאבו מן הניסיון למושג חדש שמעולם לא נתקלנו בו. לדוגמה, אנו יכולים לחבר ברוחנו מושג של סוס מסוים למושג של כנפיים, ולצייר ברוחנו את פגסוס, אף שמעולם לא נתקלנו בניסיון במושא שדומה לו. יום טען כי להוציא את האפשרות להרכיב מכמה מושגים המוכרים לנו מושג חדש, או לפרק מושג לחלקים קטנים יותר שמרכיבים אותו (לדוגמה: לפרק מושג של סוס לנקודות של צבע שמרכיבות אותו) אין ביכולתנו לבצע מניפולציות על המושגים שנמצאים ברוחנו. בפרט, יום הכחיש שאנו מסוגלים להשתמש בהפשטה כדי להציג במחשבותינו תכונות שאינן ניתנות להפרדה זו מזו בניסיון, דוגמת התפשטות וצבע או קיום והיות בעל תכונה מוחשת. כתוצאה מן המגבלות שיום השית על התכנים שיכולים להופיע בהכרה יום שלל עמדות פילוסופיות רבות לא רק כשגויות, אלא כחסרות פשר. לדידו, שיטות פילוסופיות המורות למושאים שאין באפשרותנו לחשוב אותם כהרכב של תכנים שהופיעו בניסיוננו, דוגמת עצם או אובייקט חיצון, הן שיטות שאף המחזיקים בהן אינם מסוגלים להעלות אותן על הדעת בבהירות.

על אף שיום שלל את האפשרות להשיג מושאים שאינם הרכב של תכנים שהופיעו בניסיון, הוא הכיר בכך שביכולתנו להרכיב מושגים חדשים לא רק על ידי איגודם ל"תמונה" יחידה שמופיעה בהכרתנו, אלא גם באמצעות יצירת קשרים אסוציאטיביים שקובעים את האופן שבו ההכרה תנוע ממושג אחד למושג אחר. בפרט, יום התייחס לכך שההכרה האנושית נוטה לנוע באופן טבעי בין מושגים של מושאים שמקיימים ביניהם קשרים של סמיכות בחלל, דומי וסיבתיות. הנטיות הללו, לפי יום, הן שעומדות בבסיס הייצוג של מושאים שאינם יכולים להופיע בניסיון, דוגמת חלל, זמן, סיבתיות ותכונת האחדות. כך לדוגמה, יום טען שאנו מסוגלים לייצג כוללים (מושגים המשמשים אותנו להורות לקבוצה גדולה של מושאים הכלולים תחת מילה יחידה, דוגמת "אדם", "כחול" או "הר") באמצעות מושג של פרט יחיד שאליו מורה השם הכולל, לצד נטייה של הדמיון לנוע מאותו מושג יחיד לכל מושג אחר שמצוי תחת השם הכולל.

בעיית הסיבתיות וביקורת האינדוקציה

יום נחשב לפילוסוף הראשון שהפך את שאלת הסיבתיות המודרנית לבעיה פילוסופית. יום כותב בשעה שבה תורת הסיבתיות האריסטוטלית כבר נזנחה על ידי מרבית העולם המלומד, וההתפתחויות המדעיות האחרונות, ובראשן הפיזיקה הניוטונית, מתקפות לכאורה את ההתבססות על "סיבות פועלות" כיסוד מוצק למדעים. מושא הוא סיבה פועלת של מושא כאשר אנחנו מאמינים שהימצאותו של הראשון מחוללת את קיומו של השני. לדוגמה, האש היא סיבת העשן - באשר תהיה אש, עשן יתלווה אליה. חלק מן הפילוסופים המודרניים, דוגמת דקארט, טענו כי המקור לאמונה שלנו בסיבתיות היא ההיכרות הבלתי מתווכת שלנו עם קשרים סיבתיים כתכונות של המושאים המקיימים ביניהם את היחס. לדוגמה, אנחנו משווים ברוחנו בין אש לעשן, ובדיוק כמות שאנו נוכחים מיד לדעת שהאש אדומה והעשן לא, אנו גם מגלים מיד ששני המושאים הללו מקיימים ביניהם קשר של סיבה ותולדה. לפי יום, אין ביכולתנו לדעת קשרים סיבתיים מעצם הסקירה של המושאים שביניהם הם מתקיימים. בהמשך לכך, יום טוען כי המקור לאמונה שלנו בקשרים סיבתיים היא הישנות תמידית של שני מושאים בניסיון. בכל פעם שראינו בעבר אש ראינו עשן מתלווה אליה, והדבר גרם לנו להאמין שבאשר תופיע אש בעתיד פעם נוספת, בהכרח יופיע עמה עשן.

האמנם העובדה ששני דברים בעולם תמיד הופיעו יחדיו מאפשר לנו להקיש על קשר הכרחי ביניהם שיוביל לכך שתמיד יופיעו יחדיו גם בעתיד? כאן נכנסת ביקורת האינדוקציה של יום. לדידו של יום, מאורעות מן העבר לא מאפשרים לנו לתקף היסקים לגבי העתיד, לא כל שכן היסקים על קשרים הכרחיים (שהיפוכם בלתי אפשרי). יום מבסס את הטיעון בהתבסס על עקרון ה"מזלג של יום", לפיו כל טענה בעולם מתבססת או על ניתוח לוגי-מושגי של המושאים עליהם היא מוסבת (מופת) או על ניסיון:

1. אם היסקים אינדוקטיביים מבוססים על ניתוח לוגי-מושגי משמעות הדבר היא שלא נוכל להעלות על דעתנו מצב שבו דברים שתמיד הופיעו יחדיו לא יופיעו יחדיו בעתיד. אבל אנחנו בהחלט מסוגלים להפריד במחשבה בין שני מושאים נבדלים, אפילו אם תמיד הופיעו יחדיו. מכיוון שתיתכן הפרדה הרי שהקשר בין השניים אינו הכרחי ("עקרון ההעלאה על הדעת"), ומקור הידיעה על אודותיו אינו ניתוח מושגי/לוגי.

2. כיצד ביכולתנו לבצע היסקים על בסיס הניסיון? לדידו של יום, היסקים אינדוקטיביים מן העבר על העתיד מבוססים על עיקרון בשם "עיקרון אחידות הטבע", לפיו הטבע מתמיד במהלכו ומקיים את אותם סדרים ואותם יחסים בין מושאים בכל זמן ובכל מקום. אך כיצד ניתן לבסס את עיקרון אחידות הטבע? לא ניתן לבסס אותו באופן לוגי מכיוון שניתן לדמיין שהטבע יסטה ממסלולו (למשל, השמש תפסיק לזרוח), ומכאן שטבע לא אחיד הוא אפשרי (ולכן לא יכול להיות תולדה של בחינה לוגית, שתמיד תוביל למסקנות הכרחיות). האם ניתן לבסס את עיקרון אחידות הטבע על הניסיון, קרי על העובדה שהטבע התמיד במהלכו עד לרגע זה ממש? ביסוס שכזה יחטא כמובן בהנחת המבוקש, אנו יכולים להסיק מן העבר אל העתיד רק באמצעות אינדוקציה, אינדוקציה נסמכת על עיקרון אחידות הטבע, ולכן לא ניתן לבסס את עיקרון אחידות הטבע על אינדוקציה מבלי להיקלע למעגליות.

בהמשך החקירה יום מעלה עוד הסתייגות סמנטית שנוגעת לידע שלנו לגבי יחסים סיבתיים - נדמה שיש לנו קושי של ממש לחשוב יחסים שכאלו. יום טען כי ההאמנה ביחסים סיבתיים היא ההאמנה לפיה שני מושאים נמצאים בקשרי סמיכות בחלל ובזמן, מופיעים תמיד יחדיו ומקיימים ביניהם קשר הכרחי. יש לתת את הדעת לכך שעצם העובדה ששני מושאים מופיעים תמיד יחדיו אינה שקולה לכך שקיים ביניהם קשר הכרחי, ואנו יכולים להאמין שהקשר מקרי וכי ההישנות התמידית היא תולדה של נסיבות (לדוגמה, אם בכל פעם שהייתה לי יום הולדת הכינו לי עוגת שוקולד, אך אני לא מאמין שהקשר בין יום ההולדת שלי והכנת עוגת שוקולד הוא אותו סוג של קשר שקיים בין אש ועשן). אך יום טוען שאנחנו לא מסוגלים לחשוב קשר הכרחי. מעולם לא חזינו בקשר שכזה בין שני מושאים, ומכאן אין אנו מסוגלים לגבש מושג שלו (ראו לעיל, עקרון ההעתק). אי לכך, מקורו של מושג הקשר ההכרחי שלנו אינו בתכונה שקיימת במושאים, אלא בתחושה פנימית שמתעוררת ברוח. כשאנו רואים שני דברים שתמיד מופיעים יחד בזה אחר זה, הפסיכולוגיה שלנו גורמת לנו לבצע (באופן בלתי מודע) היסק אינדוקטיבי ולהאמין שאם האחד יופיע, מיד יופיע אחריו האחר. כך, כאשר אנחנו רואים אבן שפוגעת בזכוכית, המחשבה שלנו מיד מובילה אותנו, בעל כורחנו, למחשבה על זכוכית שמתנפצת. הקשר החזק בין שתי המחשבות האלו בתוך הרוח שלנו מחולל בנו תחושה של הכרע (determinacy). אנו לא מבחינים בכך שמקורה של התחושה היא ברוח שלנו, ואנו משיתים אותה על המושאים, וחושבים שיש ביניהם קשרים הכרחיים, על אף שאנחנו לא מסוגלים לחשוב קשרים שכאלו אלא כתחושה המופיעה בתוך רוחנו.

לצד זאת יום נותן הגדרה נוספת לסיבתיות, לפיה סיבתיות מורכבת מיחסי סמיכות בחלל ובזמן ומהישנות תמידית בין מושאים. ההגדרה הזו, שמנתחת סיבתיות כתכונה של מושאי הניסיון בעולם ולא כתכונה של המושגים המייצגים אותם, אמורה להשלים את ההגדרה הראשונה. בהקשר זה, חשוב להדגיש שיום לא הכחיש שקיימים מושאים מסוימים שאכן תמיד מופיעים יחדיו. מה שיום הכחיש הוא את היכולת שלנו לתפוס את העובדה שבגינה ההישנות מתרחשת.

הביקורת של יום השפיעה בצורה עמוקה על הפילוסופיה עד לימינו, והוויכוח על טיבם וקיומם של קשרים סיבתיים עדיין ניטש בין זרמים פילוסופיים יריבים. בראשית המאה ה-20 פילוסופים רבים, דוגמת ברטראנד ראסל או הפוזיטיביסטים הלוגיים, דחו את הסיבתיות מכל וכל בהשפעתו של יום, וניסו ליצור מערכות פילוסופיות המתייחסות להישנות תמידית (קורלציה) בלבד.

עצם וזהות אישית

יום בשנת 1754

מימיו של אריסטו השתרשה בקרב פילוסופים רבים התפיסה לפיה אובייקט, דוגמת פרח, אבן, עץ או חיה, הוא למעשה אוסף של תכונות האחוזות במצע פשוט ובלתי מוחש (עצם) ותלויות בו לשם קיומן. יום טען כי פילוסופים המתבססים על תורת העצם הזו מתעלמים מכך שמכיוון שכל מחשבותינו מורכבות מתכנים שהופיעו בעבר בניסיון (עקרון ההעתק), הרי שאין ביכולתנו להשיג מצע בלתי מוחש שכזה. לדידו של יום, אובייקטים מתמצים באוסף האיכויות החושיות המרכיבות אותן. כך לדוגמה, תפוח אינו מצע שאחוזות בו התכונות "היות אדום", "היות עם מרקם X" ו"היות מתוק". תחת זאת, תפוח הוא פשוט הופעה של שלוש התכונות הללו יחדיו. הופעה חוזרת של התכונות הללו גורמת לנו לייחס להן קשרי סמיכות וסיבתיות (או תלות הדדית), קשרים שלכאורה הופכים את שלושתן לאובייקט יחיד שמשמר את זהותו אפילו תחת שינויים (לדוגמה, אנו מאמינים כי התפוח נותר אותו התפוח אפילו כשהגוון שלו דהה במקצת). לפי יום, המתח בין הנטייה הפסיכולוגית שלנו להאמין כי אובייקטים משמרים את זהותם בתהליכי שינוי, ובין הגילוי כי אובייקט, כהקבץ של תכונות, מאבד את זהותו כאשר אחת מאיכויותיו מתחלפת, היא זו שדחפה פילוסופים להמציא את מושג העצם, ולהתעלם מכך שאין ביכולתם לתת לו פשר של ממש.

החקירה של יום את מושג הזהות האישית שלנו מתרחשת ברקע לעניין רב שהתעורר בסוגיה בעקבות טענתו של לוק לפיה כאשר אנו נזכרים בתכנים שהופיעו ברוח שלנו בעבר אנו מגלים כי בזיכרון מופיע לצד כל תוכן מסוים (מחשבה או תפיסה) גם סובייקט התופס אותו. ההופעה של אותו הסובייקט היא שמאפשרת לנו לייחס את כל הזיכרונות לאותו הפרט, לעצמנו, ולהאמין כי אנו זהים למי שהיינו לפני 10 שנים או לפני חמש דקות. בניגוד ללוק, יום טען כי כאשר אנו מבצעים רפלקסיה על הזכרונות שלנו אנו לא מגלים בהם את קיומו של שום סובייקט תופס. כל מה שמתגלה לנו בתוך רוחנו הוא זרם בלתי פוסק של תפיסות, כשהאחת נוטלת את מקומה של האחרת. יום מדמה את הנפש לתיאטרון שבכל רגע מופיע בה דמות אחרת, שלאחר מכן מפנה את מקומה לדמות נוספת וחוזר חלילה. לאחר מכן יום מסתייג מן הדימוי וטוען כי הנפש אף אינה תיאטרון - אין שום "רקע" משותף שעליו מופיעים התכנים שברוח. תחת זאת, הנפש שלנו אינה אלא הקבץ (bundle) של תכנים שונים, שנטיות פסיכולוגיות שלנו גורמות לנו לייחס להן זהות. הנטיות הללו הן אותן הנטיות שלפי יום גורמות לנו לייחס זהות לאובייקטים חומריים, משמע הנטייה לייחס זהות לדברים הנמצאים בקשר סיבתי זה לזה (מחשבה אחת גוררת מחשבה אחרת) והנטייה לייחס זהות לדברים דומים (רצפי מחשבות בעבר דומים זה לזה בקשרי האסוציאציה הקובעים את תנועתם ובתוכניהם).

קיום העולם החיצון

יום זיהה מתח בין ההאמנה שלפיה מושאי ההכרה שלנו, דוגמת עצים, ציפורים ואבנים, קיימים באופן בלתי תלוי בנו, ובין העובדה שמעולם לא התנסינו בקיומו של אובייקט אלא כתפיסה שנטבעה בתוך רוחנו.

על פי יום, ההאמנה שלפיה אובייקטים ממשיכים להתקיים גם כשאיננו צופים בהם, נועדה ליישב האמנות מנוגדות שנוצרות ברוחנו כתוצאה של מפגש עם דפוסים מסוימים בניסיון החושי. בפרט, יום התייחס לכך שכאשר מופיעה ברוחנו תפיסה מסוימת, דוגמת הירח, ולאחר שהיא נעלמת מעיינינו לזמן מה (למשל, כשאנו עוצמים את עינינו) מופיעה לנגדנו תפיסה זהה לה בכל האיכויות, הדמיון בין התפיסות גורם לנו להאמין שמדובר בשני מופעים של אותו אובייקט. כדי ליישב בין ההאמנה הזו ובין העובדה שבניסיון הופיעה למולנו תפיסת ירח אחת, התאיינה, ולאחר מכן הופיעה לנגדנו תפיסת ירח אחרת, אנו מאמצים את הרעיון שלפיו תפיסת הירח המשיכה להתקיים על אף שלא חזינו בה. באופן דומה, אם אנחנו שומטים עט מידינו, מביטים לצד השני, ואז מסתכלים לרצפה ורואים עליה עט, אנו מאמינים מיד כי בשעה שלא צפינו בו, אותו עט נע במעופו מידינו ועד נקודת נחיתתו ברצפה. לדידו של יום, מטרתה של האמנה זו היא ליישב בין הניסיון, שבו העט "נעלם" מידינו, ולפתע הופיע עט על הרצפה יש מאין, ובין ההאמנה שלנו בחוקי הסיבתיות, שלפיהם דברים אינם נעלמים ומופיעים יש מאין, וחפצים שנעים מנקודה א' לנקודה ב' בחלל צריכים לעבור בדרך בין כל הנקודות בחלל שמפרידות ביניהן.

בנוסף למתן דין וחשבון למנגנונים הפסיכולוגיים שמעוררים בקרבנו את ההאמנה בקיום העולם החיצון, חקירתו של יום את הסוגיה כוללת ביקורת על תורות הפילוסופיות המפרידות בין התפיסות המופיעות ברוחנו, שתלויות בנו מבחינה אונטולוגית, ובין אובייקט חיצון, שאמנם המפגש עמו מחולל את הופעתן של תפיסות ברוחנו, אך הוא נבדל מתפיסותינו בטבעו ובאיכויותיו. לדידו של יום, העמדות הפילוסופיות האמורות מיועדות להתמודד עם סתירות שמתעוררות בין האמונה שלנו בהתמדת מושאי ההכרה שלנו ובין תופעות בניסיון המעידות כי הם תלויים בנו לשם קיומם. לדוגמה, כשאנו לוחצים על עינינו, מושאי ראייתנו "מוכפלים". אנו תופסים מיד שהמושא ה"מוכפל" שמופיע לנגדנו יפסיק להתקיים כאשר נרפה מן העין, ומכאן אמורים לגזור את המסקנה כי המושא ה"מקורי", שזהה בטבעו למושא המוכפל, תלוי גם הוא בנו לשם קיומו מכוח גזירה שווה. ה"מענה" הפילוסופי לתופעות הללו, בצורת ההפרדה בין תפיסות ובין אובייקט חיצון, נכשל ממספר סיבות: 1. הדבר שאנו מייחסים לו התמדה בחיי היום-יום הוא המושאים הנתפסים על ידי הרוח, לא אובייקט חיצון שלכאורה מחולל אותן. 2. קיומו של קשר סיבתי מבוסס על התנסות בהישנות תמידית בהופעה של שני סוגי מושאים (ראו לעיל), אך מעולם לא נתקלנו באובייקט חיצון, ומכאן כמובן שלא נתקלנו בהישנות תמידית בינו ובין תפיסה שהוא לכאורה מחולל. 3. מעולם לא התנסינו בדבר מלבד בתפיסות, ולכן אין אנו מסוגלים לחשוב דבר ששונה בטבעו מתפיסה (ראו לעיל, עקרון ההעתק).

עמדתו של יום בחקירת העולם החיצון נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בקרב פרשניו. יש הטוענים שהחקירה מעידה שיום, בדומה לברקלי, היה אידיאליסט. אחרים מזהים בחקירה רוח ספקנית. כך או כך, מעטים מייחסים ליום את העמדה שלפיה מושאי ההכרה שלנו מפסיקים להתקיים בשעה שאין אנו צופים בהם, בפרט לאור העובדה שיום עצמו נסמך על ההתמדה של מושאי ההכרה במרבית חקירותיו, ויש שיאמרו אף בחקירת העולם החיצון עצמה.

היגיון מעשי: אינסטרומנטליזם וניהיליזם

רובנו מוצאים כי התנהגויות מסוימות הן הגיוניות יותר מאחרות. אכילת רדיד אלומיניום, לדוגמה, נראית לנו כדבר חסר היגיון. אך יום הכחיש כי יש להיגיון תפקיד משמעותי בהחלטה על מעשינו. בסופו של דבר, ההיגיון הוא סוג של מחשב של מושגים וחוויות. בסופו של דבר, החשוב הוא מה שאנו מרגישים לגבי ההתנהגות הזו. מהגותו נוצרה דוקטרינת האינסטרומנטליזם, הקובעת כי מעשה הוא הגיוני אם ורק אם הוא מתאים למטרות ולרצונות של הפועל, מה שהם לא יהיו. ההיגיון יכול להיכנס לתמונה רק כמשרת, שמוסר מידע לפועל לגבי איזה מעשים ישרתו את מטרותיו ורצונותיו, אך ההיגיון לעולם לא יוכל לומר לפועל איזה רצונות ומטרות צריך שיהיו לו. אם כן, אם תרצה לאכול רדיד אלומיניום, כל שההיגיון יוכל לעשות הוא לומר לך היכן הוא נמצא, ואין שום דבר לא-הגיוני בלאכול אותו או אפילו בלרצות לעשות זאת.

האינסטרומנטליזם נעשה לתורה האורתודוקסית של היגיון מעשי בכלכלה, תאוריית הבחירה ההגיונית, ובכמה מדעים חברתיים אחרים. אך יש הטוענים כי יום הלך צעד אחד קדימה לניהיליזם, ואמר גם כי אין שום דבר לא-הגיוני במניעת המטרות והרצונות שלי עצמי ("אני רוצה לאכול רדיד אלומיניום, ולפיכך אני נועל את פי"). התנהגות כזו בוודאי תהיה יוצאת דופן, אך היא הגיונית, ונקודה זו חשובה על מנת לקבל החלטות בנושא זה.

אנטי-ריאליזם מוסרי ומוטיבציה

לאחר שהצביע על חלקו של ההיגיון בשיפוט ההתנהגות, טוען יום כי התנהגות לא-מוסרית אינה כזו כיוון שהיא לא-הגיונית. הוא טוען ראשית כי אמונות מוסריות גורמות למוטיבציה באופן מהותי; כלומר, אם אתה מאמין כי רע להרוג, תהיה לך מוטיבציה לא להרוג, ולבקר הרג אם אתה רואה אותו (אינטרנליזם). הוא מזכיר כי ההיגיון בלבד אינו יכול לגרום למוטיבציה לשום דבר; ההיגיון מוצא את העובדות ואת הלוגיקה, אך הרצונות וההעדפות שלנו הן שקובעות האם עובדות אלה יגרמו לנו לעשות דבר מסוים. לפיכך, ההיגיון לבד אינו יכול לגרום לאמונות מוסריות. יום הציע כי המוסריות נשענת רק על היחס והסנטימנט שלנו. טענה זו נחשבת לאחת הטענות היסודיות של האנטי-ריאליזם; הפילוסוף היומיאני ג'ון מקי טען כי על מנת שעובדות מוסריות יהיו עובדות אמיתיות ובאותו זמן גם גורמות למוטיבציה במהותן, הם יצטרכו להיות עובדות מאוד מוזרות. לפיכך, קשה לראות סיבה להאמין בהן.

בחירה חופשית לעומת אינדטרמיניזם

הסתירה בין בחירה חופשית לבין דטרמיניזם ברורה מאליה; אם המעשים שלך נקבעו לפני מיליארדי שנים, כיצד אתה יכול לקבל החלטות חופשיות לגביהם? אך יום הצביע על קונפליקט נוסף, שהפך את בעיית הבחירה החופשית לדילמה מוחלטת: בחירה חופשית אינה מתאימה לאינדטרמיניזם. דמיין כי מעשיך לא נקבעו לפי האירועים שבאו לפניהם. אם כן, מעשיך הם כנראה מקריים לחלוטין. יותר מזה, הם לא נקבעו לפי האופי שלך; רצונותיך, ערכיך, וכדומה. אם כן, כיצד אפשר לטעון כי אדם אחראי למעשה שלא נבע מאופיו? כיצד אפשר לומר כי אדם אחראי למעשה שקרה בצורה אקראית? נראה, כי מבחירה חופשית נובע דטרמיניזם, שאם לא כן, הפועל ופעולותיו לא יהיו קשורים זה לזה באופן שלו נדרשים מעשים חופשיים. מכיוון שכמעט כולם מאמינים בבחירה חופשית, נראה כי בחירה חופשית סותרת את הדטרמיניזם, ומאידך – היא מחייבת אותו. דעתו של יום היא כי ההתנהגות האנושית נגרמת, כמו כל מעשה אחר, ולפיכך האחריות שיש להסב על אנשים למעשיהם צריכה להתמקד בענישה או בגמול מתאים, באופן כזה שהם ינסו לעשות את מה שהוא רצוי מוסרית ולא יעשו את מה שאינו רצוי.

תיאור המצוי לעומת תיאור הראוי

ערך מורחב – בעיית הראוי-מצוי

יום העיר כי כותבים רבים מדברים על הראוי על בסיס קביעות לגבי המצוי, או בלשונו של יום, עוברים מן היחס של is ו-is not ליחס של Ought ו-Ought not. אך, מזכיר יום, ישנו הבדל גדול בין קביעות מתארות (מה ישנו) לבין קביעות הקובעות כללים (מה שצריך להיות). יום קורא לכותבים לשים לב שלא לגלוש בין שתי קביעות שונות אלה, אם אינם נותנים הסבר איך קביעות הראוי מגיעות מקביעות המצוי. נשאלת מטענתו של יום שאלה פשוטה: כיצד אפשר בכלל להפיק טענות נורמטיביות מתיאור המצב הקיים? ובמילים אחרות: כיצד אפשר לבסס את האתיקה על המדע? שאלה זו, שהתעוררה מפסקה קטנה של יוּם, נעשתה לאחת השאלות המרכזיות של התאוריה האתית, ובדרך כלל מייחסים ליום את העמדה כי לא ניתן להפיק טענות כאלו. אחרים מפרשים את יום כך שניתן לעבור מתיאור המצוי לתיאור הראוי, אך ורק אם מביאים בחשבון את רצונות האדם. ג.א. מור הגן על עמדה דומה עם "טענת השאלה הפתוחה" שלו, שמטרתה למנוע כל זיהוי של תכונות מוסריות עם תכונות טבעיות, מה שקרוי "כשל נטורליסטי".

תועלתנות

פסליהם של יום ואדם סמית' בחזית גלריית הדיוקנאות הלאומית של סקוטלנד

יום, יחד עם חבריו להשכלה הסקוטית, קידם לראשונה את הרעיון שיש להסביר עקרונות מוסריים בתועלת שהם מביאים. אין להפריז בתפקידו של יום בנושא זה, שכן בן ארצו פרנסיס הוצ'סון הוא שטבע את הפתגם התועלתני "האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר". אך מקריאת ה"מחקר על טבע האדם" הרגיש ג'רמי בנת'ם לראשונה את עוצמתה של השיטה התועלתנית: הוא חש כאילו "ניטלה קורה מבין עיניו". אף על פי כן, הפרוטו-תועלתנות (אוטיליטריאניזם) של יום מוזרה מנקודת המבט שלנו. הוא לא חושב כי חיבור כל היחידות של התועלת מוביל לאמת מוסרית. להפך, יום היה סנטימנטליסט מוסרי, וככזה, חשב כי לא ניתן להצדיק עקרונות מוסריים בצורה אינטלקטואלית. יש עקרונות שנראים לנו כנכונים, ויש כאלה שלא; והסיבה שהעקרונות התועלתניים נראים לנו נכונים היא שהם מתאימים לאינטרסים שלנו ושל חברינו, שאותם אנו אוהדים. בני אדם בנויים כך שיתמכו בדברים שעוזרים לחברה. יום השתמש בהבנה זו כדי להסביר את ההערכה שלנו של תופעות שונות, ממוסדות חברתיים ומדיניות פוליטית ועד תכונות אופי.

ניסים

צורה אחת לתמוך בדת היא על ידי פנייה לניסים. יום טען כי, לכל הפחות, ניסים אינם יכולים לתמוך בדת בצורה רצינית. ישנן מספר טענות שיום מציע, שכולן נסובות על הבנתו את הנס: שהאל עובר על חוקי הטבע. טענה אחת היא שלא ניתן לעבור על חוקי הטבע. טענה אחרת היא שעדות אנושית לעולם לא תהיה מספיק אמינה כדי לעמוד כנגד הראיות שיש לנו על חוקי הטבע. או במילים אחרות, טענות יוצאות דופן מצריכות הוכחות יוצאות דופן. נקודה זו יושמה לשאלת תחייתו של ישו שעליה יום ישאל, "מה יותר הגיוני; שאדם יקום לתחייה או שהעדות הזו מוטעית באופן כלשהו?" או, באופן יותר בנאלי, "מה יותר הגיוני; שאורי גלר באמת מעקם כפיות בכוח שכלו, או שיש פה איזושהי תחבולה?" טענה זו היא היסוד לתנועה הסקפטית והיא נושא חשוב ומעורר ויכוח אצל היסטוריונים של הדת.

אך הטיעון העיקרי של יום נגד שימוש בניסים כהוכחה דתית, הוא טיעון לוגי שמצביע על בעיה עקרונית עמוקה בבסיסם של הניסים, ברוח האמפיריציזם: לכאורה, ניסים מצביעים על קיומו של אלוהים מפני שהם חורגים מחוקי הטבע, ומכאן מתקבל, לכאורה, הצורך בישות חיצונית שיכולה לעבור על חוקי הטבע. יום שואל כיצד אנחנו יודעים מה הם חוקי הטבע ובאיזו מידה הם עקביים. הניסיון הוא התשובה האפשרית היחידה לכך: אנחנו יודעים מהניסיון שאדם לא יכול ללכת על המים, ואנחנו יודעים מהניסיון שהחוק הזה עקבי ומתקיים תמיד. ואולם, אם הניסיון שלנו מספיק כדי להסיק שחוק הטבע הזה תמיד מתקיים, אזי באותה המידה בדיוק הוא מספיק כדי להסיק שגם אלוהים, אם הוא קיים, איננו מפר את חוק הטבע הזה לעולם. מהכיוון השני, אם אנו מאמינים שעל אף הניסיון שלנו מאלוהים (שלעולם לא הפר את החוק הזה) הוא יכול לחרוג מהכלל לעיתים רחוקות ובכל-זאת לגרום לאדם ללכת על המים, אז באותה המידה בדיוק ייתכן שעל אף הניסיון שלנו מהטבע ייתכן שלעיתים רחוקות החוק הזה לא מתקיים.

במילים אחרות, יום טוען שאין שום מניעה לוגית להאמין שהטבע לא תמיד עקבי. לכן, גם אם נמצאה חוסר עקביות בטבע, ההנחה בדבר קיומה של ישות נוספת (אלוהים) לא תורמת דבר להסבר. השאלה האם חוקי הטבע מתקיימים תמיד או שאינם מתקיימים תמיד, נפרדת מהשאלה האם קיימת ישות נוספת "מעל לטבע", ולא תלויה בה.

הטענה הארגונית (הטלאולוגית)

בתקופתו של יום, הטיעון הטלאולוגי היה אחד הטיעונים הפופולריים לקיום האל. טענה זו קובעת שהסדר, הארגון והתכליתיות של הדברים בעולם מצביעים על מקור אלוהי. יום כתב את הביקורת הקלאסית לטענה זו, ואף על פי שהנושא כלל לא הגיע לידי מיצוי, רבים משוכנעים כי יום הפריך טענה זו לחלוטין. הנה כמה מהנקודות שהעלה:

• כדי שהטענה הארגונית תהיה תקפה, צריך להניח שבכל מקום בו אנו רואים סדר ומטרה יהיה גם אלמנט של תכנון. אך אנו רואים סדר כל הזמן, המגיע ברובו מתהליכים בלתי מתוכננים של יצירה וגדילה. תכנון מספק רק חלק זעיר מהמגע שלנו עם סדר ומטרה.
• אם הטענה הארגונית הייתה פועלת, היא לא הייתה יכולה ליצור כשלעצמה תאיזם מוצלח; ניתן בקלות להגיע למסקנה כי הסדר ביקום הוא תוצאה מפועלה של ישות נייטרלית מבחינה מוסרית, ואולי אף חסרת אינטליגנציה, שהקשר בינה לבין תכנון אנושי רחוק ביותר.
• על מנת שהטענה הארגונית תגיע ליעדה הלוגי, יש להסביר את האלוהים בעצמו, שאם לא כן הסדר ביקום אינו מוסבר.
• בדרך כלל, מה שנראה כמטרה, שבו לאובייקט א' יש את המאפיין מ' המועיל לו להגיע למטרה ט', הוא בעצם תוצאה של תהליך סינון, שבו אובייקט א' לא היה נמצא כלל אם לא היה לו את המאפיין מ', והתוצאה ט' נראית לנו ככזו רק משום שאנו משליכים את מטרותינו כבני אדם על הטבע.

ההסבר המכניסטי הזה של הטלאולוגיה הקדים את עקרון הברירה הטבעית של דרווין.

תאוריה פוליטית

רבים רואים את יום כשמרן פוליטי, ולפעמים הוא מכונה "הפילוסוף השמרן הראשון". הוא חשד בניסיונות לתקן את החברה בצורות שהיו שונות מהנוהג המקובל, ויעץ לאנשים שלא להתנגד לממשלותיהם אלא אם כן הן דיקטטוריות בצורה בלתי-נסבלת. אולם, הוא לא תמך באף אחת מהמפלגות הפוליטיות בבריטניה, המפלגה הוויגית והמפלגה הטורית, והאמין כי יש לאזן בין דרישותינו לחירות ובין הצורך בסמכות חזקה, מבלי להקריב אף אחד מהם. הוא תמך בחופש העיתונות, ואהד את הדמוקרטיה, כאשר היא מוגבלת כראוי. נטען כי הייתה לו השפעה משמעותית על כתביו של ג'יימס מדיסון, ועל הפדרליסט העשירי במיוחד. הוא גם היה, באופן כללי, אופטימיסט לגבי התקדמות חברתית, והאמין שבשל ההתפתחות הכלכלית שמגיעה מהתרחבות הסחר, יתקדמו חברות ממצב של "ברבריות" למצב של "ציוויליזציה". חברות מתורבתות הן פתוחות, שלוות וחברתיות, ולפיכך האזרחים שלהן מאושרים יותר. לפיכך, אין מקום לאפיין אותו כאוהד את ה"סטגנציה, שהיא האידיאל הטבעי של הסקפטי", כפי שאמר עליו אחד ממבקריו.

אף שהיה פרגמטי ביותר כתב יום מאמר שכותרתו "לקראת קהילייה מושלמת", שבו פירט מה צריכות להיות המטרות של רפורמות כלשהן. הוא טען בזכות הפרדת הרשויות, ביזור, הרחבת זכות הבחירה לכל מי שיש לו רכוש בעל ערך, צמצום הכוח של הכמורה, והציע את שיטת המיליציה השווייצרית כמוצלחת ביותר להגנה. על בחירות להתקיים מדי שנה והנציגים הנבחרים יעבדו ללא תשלום, על מנת שהפוליטיקאים ינצרו בלבם את האינטרסים של בוחריהם.

העיון ההיסטורי הביא את יום למסקנה שההיסטוריה אינה רק אוסף מקרי של עובדות, אלא היא פועלת לפי חוקים סיבתיים, אם כי לא עלה בידו לנסחם באופן תאורטי. "החוק המקובל" דוחה במשנתו של יום את "החוק הטבעי". הוא ראה באמנה החברתית אשליה, וסבר כי מסורת ומנהגים הם הכוח המניע המרכזי בהתפתחות החברה ולא עקרונות רציונליים. לכן הסתייג יום משינויים אלימים וטען כי אפשר להשיג חופש אמיתי רק במסגרת החוק. בהשפעת מונטסקייה ראה יום בממשל תולדה של גורמים חברתיים וכלכליים.

יום ציין כי המטרה המרקנטיליסטית של שמירה על מאזן מסחרי חיובי באופן תמידי אינה בת-השגה. אם מדינה מסוימת צוברת מטילי זהב, הרי שמחיר הזהב ירד באופן הדרגתי ביחס לסחורות אחרות. לעומת זאת במדינה המייצאת מטילי זהב, מחיר הזהב יעלה באופן הדרגתי. בטווח הארוך הייצוא ממדינה שבה מחירי הזהב גבוהים למדינה שבה הם נמוכים לא יהא כלכלי והמאזן המסחרי יתהפך. המרקנטיליסטים כשלו בהבנת רעיון יסודי זה וטענו שהגידול בתזרים הכספים יביא להתעשרות.

כתביו

• "מסכת על טבע האדם: ניסיון להנהיג את המתודה הניסויית של חשיבה לנושאים מוסריים". 1739:
  • ספר 1: "על התבונה". יום מטפל פה במקור הרעיונות שלנו ובכיצד יש למיינם. בספר יש קביעות חשובות של סקפטיציזם.
  • ספר 2: "על הרגשות". ניתוח ברגשות.
  • ספר 3: "על המוסר". רעיונות מוסריים, משפט, חובות וחסד.

יום התכוון לבדוק האם הספר מתקבל היטב, ואם כן, להוסיף לו חלקים העוסקים בפוליטיקה וביקורת. מכיוון שהספר לא זכה להצלחה, הוא לא המשיך אותו.

• "מחקר לגבי ההבנה האנושית", 1748. מעבד מחדש את הנקודות העיקריות של הספר הראשון של ספרו הקודם, וכולל עוד חומר על הבחירה החופשית, נסים, והטענה הארגונית.
• "מחקר לגבי עקרונות המוסר", 1751. עוד עיבוד של חומרים מספרו הראשון לקריאה פופולרית יותר. יום החשיב ספר זה כטוב ביותר מבין כל כתביו, גם ברעיונותיו וגם מבחינת הסגנון.
• "דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", פורסם לאחר מותו. דיון בין הדמויות דמיוניות קליאנטס, פילו ודימיאה. הם דנים בהוכחות לקיומו של אלוהים ובדברים אחרים. אף על פי שיש ויכוח מסוים על כך, רוב החוקרים מסכימים כי דעתו של פילו היא הקרובה ביותר לזו של יום עצמו.
• "מאמרים פוליטיים ומוסריים", 1741. אוסף של כתבים שנכתבו במשך השנים ופורסמו בסדרת כרכים לפני שנאספו יחד לפני מותו. המאמרים מסחררים מבחינת הרוחב והגיוון שלהם. הם עוסקים בין היתר בשאלות של שיפוט אסתטי, טבע הממשל הבריטי, אהבה, נישואין ופוליגמיה, והדמוגרפיה של יון ורומא. מספר נושאים חשובים חוזרים כמה פעמים, בייחוד השאלה מה הוא "טעם טוב" בנושאי מוסר, נימוס ואסתטיקה. המאמרים נכתבו בחיקוי ברור של כתבי העת ה"טטלר" וה"ספקטייטור", שיום קרא בשקיקה בצעירותו.
• "ההיסטוריה של אנגליה", 1754 - 1762. אלה הם יותר קטגוריה של ספרים מאשר ספר אחד, חיבור היסטורי מונומנטלי שמתחיל בפלישה של יוליוס קיסר ומגיע עד למהפכה של 1688. חיבור זה העניק ליום את רוב פרסומו בימי חייו, ויצא ביותר ממאה מהדורות. רבים החשיבו אותו כהיסטוריה הסטנדרטית של אנגליה, עד שפורסם ספרו של תומאס מקאוליי, "ההיסטוריה של אנגליה".

כתביו בעברית

מבחר מכתביו של יום תורגמו לעברית בשנות השלושים על ידי יוסף אור, והודפסו בסטנסיל לשימושם של תלמידי החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מסכת טבע האדם (שנקראה תחילה מסכת הטבע האנושי) החלה את דרכה בצורה זו, ולבסוף יצאה לאור בהוצאת האוניברסיטה, מאוחר יותר הוצאת מאגנס (הכרך הראשון בלבד: על התבונה). ספרים נוספים שראו אור בעברית:

• מחקר בדבר עקרוני המוסר, מאנגלית: יוסף אור, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תרצ"ד.
• מסכת טבע האדם, חלק ראשון, מאנגלית: יוסף אור, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תש"ב.
• דיאלוגים על הדת הטבעית, מאנגלית: משה שטרנברג, הוצאת מאגנס, תשמ"ב.
• על אמת המידה של הטעם, מאנגלית: מירי קרסין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד.
• מחקר בדבר בינת האדם, מאנגלית: גיא אלגת, רסלינג, 2008. לקריאת הספר המלא ב"פסיק, הספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים)
• מסכת על טבע האדם, מאנגלית: יפתח בריל, הוצאת שלם, 2013.
• כעין היסטוריה של חיי, מאנגלית: אביעד שטיר, דחק, כרך י"ב, 2020.

ספרי פרשנות

• Garrett, Don. Cognition and Commitment in Hume's Philosophy. Oxford University Press, 1996.

לקריאה נוספת

• אלעזר וינריב, מדיקרט עד יום: פילוסופיה במאות ה-17 וה-18, מהדורה שנייה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2017 (הקורס כולל 12 יחידות לימוד)

קישורים חיצוניים

• דוד יום (1711-1776), דף שער בספרייה הלאומית

• דייוויד יום, ברשת החברתית Goodreads
• מקורות על יום, הכוללים ספרים, מאמרים וערכי אנציקלופדיה
• טקסטים של כמה מחיבוריו של יום
• יפתח אלעזר, שלטון הדמיון של דיוויד יום, באתר הארץ, 4 בפברואר 2014
• מבוא מאת מרק שטיינר ל"מסכת על טבע האדם", באתר הוצאת שלם.
• הוגו ברגמן, משנתו של דייוויד יום, מתוך "תולדות הפילוסופיה החדשה: מניקולאוס קוזאנוס ועד תקופת ההשכלה".
• דייוויד יום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי דייוויד יום בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• תומאס מריל, הליברליזם הקלאסי של דייוויד יום, באתר מידה, 3 בינואר 2021.
• דייוויד יום, באתר "Find a Grave" (באנגלית)