איילון הודי

איילון הודי (שם מדעי: Moschiola indica), הוא מין של מעלה גירה קטן בסוג איילון נקוד שבמשפחת האיילוניים האנדמי לתת-היבשת ההודית. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1852 על ידי הזואולוג האנגלי ג'ון אדוארד גריי. בעבר, הסוג איילון נקוד נחשב לסוג ומין יחיד תחת השם המדעי Moschiola meminna, כאשר האיילון ההודי נחשב לתת-מין; בעקבות בדיקה פילוגנטית מחודשת בשנת 2005, הוחלט שהוא מהווה מין בפני עצמו בעוד שהשם המדעי הנזכר הפך להיות שמו המדעי של איילון לבן-נקודות המצוי בסרי לנקה; עקב כך, פעמים רבות מידע ומחקר שמיוחס ל-"Moschiola meminna" נעשה בפועל על האיילון ההודי ולא על האיילון לבן הנקודות. האיילון ההודי הוא המין הנפוץ והגדול בסוגו.

איילון הודי
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
תת־סדרה:	מעלי גירה
משפחה:	איילוניים
סוג:	איילון נקוד
מין:	איילון הודי
שם מדעי
Moschiola indica ‏גריי, 1852
תחום תפוצה

אנטומיה

אף על פי שבמונחים רגילים האיילון ההודי הוא פרסתן קטן למדי, ביחס למינים במשפחת האיילוניים הוא נחשב למין גדול יחסית והוא האיילון השני בגודלו במשפחה לאחר איילון המים; הוא חולק עם שאר המינים בסוגו ובמשפחתו את אותם מאפיינים אנטומיים ומורפולוגיים: יש לו גוף קומפקטי ועגלגל, שדרה גמישה וראש מוארך ומשולש ונראה כמחובר לגוף בשל הצוואר הקצר והעבה. מאידך, המבנה שלו רחב, מוצק וכבד יותר מהמינים בסוגו או בסוג איילון, ויש לו גולגולת ואוזניים גדולים יותר מקרוביו. עיניו של האיילון ההודי תופסות חלק נכבד מהפנים והן בעלות אישונים רחבים; עובדה זאת מסייעת לו לראות היטב בעת פעילותו בלילה. אוזניו עגלגלות ודקות, וצידן הפנימי קירח משיער. הפרסות שלו דקיקות ועדינות, והן שסועות במרכזן. ניביו של האיילון ההודי דקיקים וחדים, אך הם קטנים באופן ניכר מבני הסוג איילון; לעיתים קרובות הם אפילו לא בולטים מהשפה. הזנב קצרצר ביותר ולא ניתן להבחין בו בנקל. אורך גופו של איילון ההודי: 57-55 ס"מ; אורך זנבו: 2.5 ס"מ, ומשקלו: כ-7 ק"ג.

ראשו של האיילון ההודי במבט מקרוב.

הפרווה של האיילון ההודי קצרה ועבה ומורכבת משערות זיפיות וצפופות. צבע הפרווה הוא חום-זית עמום עד כהה עם גוונים זהובים, חומים או אפורים המשווים לפרווה מראה מחוספס הנטמע היטב בסביבה טרשית, סבוכה או מיוערת. לעיתים, הפרווה כולה תהיה בצבע חום קפה כהה או אפילו חום-שחור. לרוב, אזור הצלעות, הגב, הכתף והעכוז יהיה כהה במיוחד, בעוד שהמותניים והצוואר יהיו בהירים יותר ולעיתים קרובות אפרפרים. הגחון, החזה והמפשעה בצבע לבן-קרמי או בז' בהיר עד צבע שמן. צבען של הרגליים עשוי להיות כהה בדומה לצלעות או בהיר בדומה למותניים. על הגרון ישנו כתם לבן בולט בצורת כף רגל של ציפור, וצדדי הצוואר צהבהבים לעיתים קרובות. ראשו של האיילון ההודי בצבע אפור-חום מחוספס, והלחיים עשויות להיות זהובות בהתאם לצבע הצוואר. על המצח ישנו כתם כהה ועגלגל בצבע שחרחר או חום, והסנטר והשפתיים לבנים.

בדומה לשאר המינים בסוגו, פרוותו של האיילון ההודי שזורה בסביבות 2–5 שורות של כתמים, נקודות ופסים בהירים בצבע לבן-קרמי ברור, בעיקר בצלעות ובפלג הגוף האחורי. אף על פי שבמבט שטחי הוא כמעט זהה לקרובו - איילון לבן-נקודות, דוגמאות הכתמים מאפשרות הבחנה בין השניים: אצל האיילון ההודי, שורות הכתמים המרכזיות בצלעות מתחברות בדרך כלל לכדי פס עבה וברור - לעיתים שלם ולעיתים שבור באמצעו או בקצהו, בעוד שלאיילון לבן-הנקודות שורות הכתמים המרכזיות נותרות תמיד מופרדות ואפילו כשהן מתחברות במקצת המראה שלהם הוא של כתמים מחוברים ולא של פסים. לשניהם יש בצדדי העכוז זוג שורות כתמים אנכיות, אך אצל האיילון ההודי הן עשויות להתחבר לפסים שלמים.

תפוצה

האיילון ההודי כשמו, אנדמי לתת-היבשת ההודית. טווח תפוצתו משתרע על מרבית שטחה המרכזי של הודו, כולל: טאמיל נאדו, קרלה, קרנטקה, אנדרה פרדש פודוצ'רי, מהאראשטרה, גואה, טלנגאנה, צ'האטיסגאר, אודישה, מאדהיה פרדש, אוטר פרדש וביהר. הגבול הצפוני של תפוצתו מבולבל בעבר ובהווה. חוקר טבע משנת 1929 פקפק בנוכחות איילונים בנפאל, ומרבית החוקרים השמיטו בעקבותיו את נפאל מטווח התפוצה של המין. הזואולוג בריאן הודג'סון לעומת זאת, קבע ב-1841 שהאיילונים מצויים בסוואנות הטאראי שבשפלת נפאל למרגלות ההימלאיה. הפרטים שעליהם נסמך הודג'סון הגיעו למעשה מסיקים ומבהוטן שבהם המין אינו נפוץ באופן ודאי, כך שהסברה היחידה לנוכחותם שם היא שמקורם מנפאל. קביעתו של הודג'סון הוכחה רק ב-1968 על ידי חוקר טבע אחר אשר השיג פגר מפורק של איילון מציידים, ולאחר מכן ראה זוג איילונים חיים משוטטים ביער רובוסטה במחוז בנקה וכן הבחין באיילונים בין העשבים הגבוהים במחוז פארסי נוואל. בשנות האלפיים היו דיווחים של יערנים בנפאל על צפייה באיילונים. אף על פי שבבירור המין היה מצוי בנפאל, כיום, מרבית בית הגידול המתאים לאיילון - שבלאו הכי היה מוגבל - הושמד ברובו בנפאל וייתכן שהוא נכחד ממנה לגמרי; אם המין עדיין נמצא בנפאל, הסבירות הגבוהה ביותר לכך היא בגבעות שבאזור פארק הלאומי צ'יטוואן שבהם החדירה האנושית לבית הגידול מועטה.

בית הגידול של האיילון ההודי מגוון למדי וכולל אזורים מיוערים וסבוכים (יערות נשירים, יערות לחים, יערת ירוקי-עד, יערות טרופיים), גבעות, סוואנות טאראי ושטחי מרעה בעלי עשב גבוה, אגני ניקוז ועל גדות נהרות ונחלים ואפילו מטעים מסחריים, גנים כפריים ויערות עם הפרעה אנושית גבוהה. ישנה העדפה מסוימת לגבעות טרשיות וסבוכות ולאזורים סלעיים. מחקרים הראו כי בחירת בית הגידול קשורה בעיקר לנוכחות מרובה של צמחייה סבוכה לצורך מסתור. הוא מצוי הן במישורים והן ברמות עד גובה של 1,850 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 20–30 מעלות וכמות המשקעים הממוצעת היא 3,000-250 מילימטר לשנה.

אקולוגיה

פעילות

איילון הודי באזור סבוך בהרי גהט המערביים.

האיילון ההודי הוא בעל חיים יחידאי הפעיל בגפו ברוב הזמן. הוא חי בשטחים ביתיים קבועים ביערות הטרופיים, וככל הנראה מפגין התנהגות טריטוריאלית. אורח חייו הבודד ושטח פעילותו הקטן מהווה כנראה הסתגלות למשאבי מזון מוגבלים. הוא פעיל לילה ודמדומים, ואת שעות היום החמות יבלה במנוחה בנקיקי סלעים או במאורות מוגנות; לעיתים הוא עשוי לרבוץ על פסולת עלים יבשה על רצפת היער כשלא יהיה ניתן להבחין בו בשל ההסוואה שלו. האיילון ההודי מסוגל לטפס על עצים אנכיים. מעט מאוד ידוע על הביולוגיה שלו, ועל סמך מחקרים המראים שמיני האיילונים דומים זה לזה במחינה מורפולוגית והתנהגותית, ניתן לשער את דפוסי ההתנהגות שלו. הוא ככל הנראה נוהג לטפח את עצמו באמצעות הלשון הארוכה והניידת שלו, ונוקש בקרקע עם רגליו האחוריות בטרם יימלט מפני טורף. התנהגויות רבות של האיילונים נחשבות לדפוסים פרימיטיביים בתוך סדרת מכפילי הפרסה. הזכרים אינם מפגינים את התנהגות פלמן (קימור השפתיים בעת מגע עם פרומונים), אך לעומת זאת הם נוהגים ללקק את השתן של הנקבות כדי לקבוע על פי הריח עם הנקבה מוכנה לרבייה; דפוסים פרימיטיביים אחרים הם דפוסי הלחימה של הזכרים וטקסי החיזור. התקשורת בין האיילונים כמעט ואינה מתרחשת מלבד עונת הרבייה, והיא מבוססת על קולות ציוץ וריח.

כפרסתני יער קטנים אחרים (צביון, אנטילופה ננסית ומונטיאק), האיילון ההודי מסתמך בעיקר על יכולת הסוואה שלו בתוך הצמחייה הצפופה כדי להתחמק מטורפים; הפרווה המחוספסת והחומה שלו בשילוב עם הכתמים הלבנים מתמזגים היטב ביער הטרופי שבו יש כתמי אור בהירים מחדירת קרני השמש. הטורפים העיקריים שלו הם נמרים הודים ודולים, ובמידה פחותה גם טיגריסים, תנים זהובים ואפילו עופות דורסים כאוח יערוני, דלק נילגירי או זוחלים גדולים. כדי להתחמק מטורפים האיילון ההודי עשוי לזחול בשקט בסבך או להימלט בקפיצות גדולות. מעבר לכך שיש לו משמעות אקולוגית כפריט מזון לטורפים גדולים, האיילונים ההודים ממלאים תפקיד אקולוגי חשוב בתור מפזרי זרעים כיוון שתזונתם מבוססת על פירות וזרעים. הזרעים הגדולים או הגרעינים של הפירות כדוגמת פסיפלורה, אינם מתעכלים בקיבת האיילון ובמקום זאת נפלטים עם צואתו לבחוץ ובכך מתפשטים לאזורים נוספים שבהם האיילון משוטט.

תזונה

האיילון ההודי הוא אוכל פירות באופן כללי, מחמת העובדה שהפירות נוחים לעיכול ומספקים חלבון גבוה יחסית ופחות חומרים סיביים. מחקרים שנעשו על פירות דומדמנית הודית שנפלו מהעצים, מצאו שכ-95% מהם נאכלים על ידי האיילון ההודי, האייל הנקוד והאווז ההודי. מכיוון שהפירות אינם זמינים יתר על המידה, השיחור אחר המזון נעשה תוך כדי אכילת צמחייה נמוכה על האדמה וחיפוש אחר פירות שנפלו במקביל. פריטי מזון אחרים הם עלים צעירים, שיחים, עשבי תיבול, זרעים, דגניים, אגוזים, עשב, ולעיתים גם מזון מן החי הנמצא על אדמת היער כמו חרקים, חסרי חוליות ופגרים. התזונה בדרך כלל אינה משתנה בין העונות וזמינה בכל השנה. האיילון ההודי הוא בעל חיים מעלה גירה עם מערכת עיכול פשוטה משל אייליים או פריים ובעלת 3 מדורים בלבד: ההמסס (Rumen; המדור הראשון), בית הכוסות (Reticulum; המדור השני) וקיבת המיצים (Abomasum; המדור הרביעי). המדור השלישי, קיבת העלעלים (Ormasum; המדור השלישי), נעדר אצלו בדומה לרובם המכריע של האיילוניים. הסיבה לכך היא שהתזונה שכוללת פריטי מזון הנוחים לעיכול מאפשרת תסיסה מהירה בקיבה ומעבר מהיר דרך הבטן לעיכול מהיר ויעיל ללא צורך בקיבה נוספת.

רבייה ומחזור חיים

שלד של איילון הודי.

מעט מאוד ידוע על מערכת הרבייה של האיילון ההודי, ומרבית המידע נלקח מצפייה בפרטים בשבי או על בסיס השוואה לאיילונים אחרים. לאיילון ההודי אין מערכת רבייה קבועה, אולם היא עשויה להיות מוגבלת באזורים שונים לעונות מסוימות. בהודו, היחום מתרחש בחודשי יוני ויולי. למין יש ככל הנראה מערכת רבייה פוליגמית, כששני הזוויגים עשויים להתרבות עם מספר בני זוג. התנהגות החיזור דומה ככל הנראה לאיילון הענק שבו המין עושה שימוש בשילוב של אותות כימיים וחזותיים במהלך החיזור. המפגשים בין הזכרים בעונת הרבייה עשויים להוביל ללחימה באמצעות דקירות עם הניבים ונשיכות.

בדומה לשאר האיילונים, גם נקבת האיילון ההודי נכנסת ליחום מיד לאחר הלידה; בשל כך, המרווח בין ההמלטות הוא 171–289 ימים עם ממוצע של 219 ימים. ההריון של הנקבה נע בין 150 ל-160 ימים. בשבי, כמעט תמיד נצפתה המלטה של עופר יחיד, ולידת תאומים הייתה נדירה ביותר. עם זאת, דווח שאצל מין שכיחים יותר תאומים לעומת איילונים אחרים. העופר של האיילון שוקל בעת הלידה 288–382 גרם ובממוצע 319 גרם. המשקל של העופר קשור מאוד למסת הגוף של האם. משך ההנקה של העופר אצל האיילון ההודי אינו ידוע; אצל איילון המים האפריקני ההנקה נמשכת 157 ימים, ואצל האיילון הזוטר האסייני 91 ימים. ככל הנראה, בדומה לאיילונים אחרים בעת הלידה יש כבר לעופרי האיילון ההודי פרווה כשל ההורים, והם מסוגלים לעמוד על רגליהם בתוך חצי שעה מהלידה. הם מתבגרים במהירות יחסית.

בטבע, האיילון הצעיר נשאר כנראה חבוי בתוך הצמחייה הסבוכה, כשאימו השוהה בקרבת מקום מגיעה מספר פעמים על מנת להניקו, התנהגות זו טרם נצפתה אצל האיילון ההודי אך סביר להניח שהיא דומה לזו של איילונים אחרים. תצפיות על נקבות איילון ענק ואיילון ג'אווני מראות כי הנקבות עומדות בעמדה ייחודית בעת ההנקה כשהן מרימות את הרגל האחורית וחושפות את הפטמות עבור העופר. כאשר הנקבה מבקרת את העופר היא נוהגת ללקק ולטפח אותו, וכאשר העופר יצייץ לה היא לרוב תגיע אליו במהירות. אצל האיילון הענק העופר מגיע לבגרות בגיל 4.5 חודשים ונחשב לבוגר לכל דבר כבר בגיל 5 חודשים; לא ידוע האם נתונים אלה נכונים גם לגבי האיילון ההודי.

תוחלת החיים אצל רוב האיילונים היא 8 עד 12 שנה; אצל האיילון ההודי ספציפית, תוחלת החיים שתועדה עד כה בשבי הייתה של 6 שנים.

מצב

איור של איילון הודי בתקופה בה עדיין נקרא בטעות מושק הודי.

האיילון ההודי מסווג על ידי IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), בשל תפוצה רחבה ואוכלוסייה גדולה מדי עבור סיווג בקטגוריה מאוימת יותר. מגמת האוכלוסייה הנוכחית אינה מעומתת, אולם אין זה סביר להניח שישנן ירידות גבוהות המצדיקות העלאה לקטגוריית קרוב לסיכון (NT). מצב שימורו מבוסס גם על היציבות היחסית של בית הגידול בטווח התפוצה שלו ועל היותו נפוץ עדיין בתחומים שבהם נחקרה השפעת הציד על המספרים. עד שיהא ניטור אוכלוסייה מלא, לא יהיו שינויים משמעותיים במעמדו.

בהודו, האיילוניים ההודיים, הם בין החיות הניצודות בתדירות הגבוהה ביותר ביערות שבהם הם מתרחשים. ציד האיילון על ידי קהילות מקומיות בהודו נפוץ לאורך המעברים ההריים של רמת דקאן במערב ובמזרח ובשרו נמכר בשווקים מקומיים רבים. ביערות הטרופיים של קרנטקה ונגרהול משתמשים מלבד ציד בנשק חם במספר שיטות לציד המין: כלבי ציד שמתפרשים ביער ורודפים אחרי האיילון עד שאחד מהם הורג אותו; בורות נפילה המביאים למותו של האיילון; מלכודות לתפיסת איילונים חיים; חוטי תיל נמוכים הפרושים על רצפת היער על מנת שהאיילון יתפס בהם בהליכתו. יתר על כן, פעמים רבות אפילו נשים וילדים מצטרפים לציידים במהלך היום כשהם מבריחים את האיילון לעבר קבוצת ציידים במארב המחזיקה רשתות גדולות. במחוז קנאדה, 78% מכלל הציידים שהתראיינו דירגו את האיילון כמי שניצוד ביותר על ידם. רובם גם סברו שהציד מוביל לירידה בשפע של המין. בהודו מתרחש כבר שנים רבות חדירה ופלישה לבתי הגידול המיוערים, אם כי לא בהיקפים גדולים כמו ביערות האמזונאס למשל; לא ברור האם האיילון מפגין הסתגלות לאובדן בית הגידול כמו האיילון הזוטר. בנפאל, השטחים שבהם האיילון ההודי מצוי סבלו במשך זמן רב ממלריה כך שההפרעה האנושית הייתה מינימלית. עם דיכוי המלריה אובדן בית הגידול היה מהיר וכעת הוא נמצא בעיקר באזורים מוגנים בהנחה שלא נכחד כבר.

האיילון ההודי רשום בנספח א' של החוק להגנת חיות הבר של הודו משנת 1972, והוא מצוי באזורים מוגנים רבים ברחבי הטווח שלו. חלקם מוגנים באופן מצוין הן מפני ציידים והן מפני אובדן בית גידול. שימור המין מחוץ לאזורים המוגנים מורכב כרגע בשל היעדר כמעט מוחלט על צורכי השימור הספציפיים שלו. פעולות השימור הנדרשות כרגע, הן מחקרים לבדיקת השפעת הציד ואובדן בית הגידול על האיילונים.

קישורים חיצוניים

• איילון הודי, באתר NCBI (באנגלית)
• איילון הודי, באתר GBIF (באנגלית)
• ‏ מידע מפורט על הטקסונומיה והאנטומיה של האיילון ההודי
• ‏ מידע על הגנטיקה של האיילון ההודי, באתר NCBI