אכילה תחרותית
אכילה תחרותית או אכילה מהירה היא תחרות שבה המשתתפים מתחרים אחד נגד השני בצריכת כמויות גדולות של מזון בפרק זמן קצר. משך זמני התחרויות הם בדרך כלל פחות מ-15 דקות שבסיומן האדם שצרך את כמות המזון הגדולה ביותר מוכרז כמנצח. אכילה תחרותית פופולרית ביותר בארצות הברית ויפן. תחרויות אכילה מקצועיות מסוימות מציעות פרסים כספיים בסך $10,000 ולמעלה מכך למנצחים.
תחרויות אכילה בחסות מסעדות עשויות לערב אתגר לאכול פריטי מזון גדולים או מתובלים במיוחד, כמו סטייקים, המבורגרים ענקיים או קארי מתובל במיוחד בזמן קצוב. אלו שמצליחים במשימה מתוגמלים פעמים רבות בכך שלא יצטרכו לשלם על המזון, בקבלת חולצה והוספת השם שלהם עליה, בהוספת תמונתם לקיר המנצחים באתגר ושורה של פרסים קטנים דומים.
קיים ארגון עולמי בשם IFOCE שמנטר ומבקר תחרויות אכילה.
סוגי מזון עריכה
סוגי המזון המשמשים בתחרויות אכילה מגוונים מאוד. ישנן תחרויות בהן אוכלים רק סוג אחד של מזון (למשל, תחרות אכילת נקניקיות). לעומת זאת, ישנן תחרויות שבהן כלל המתחרים אוכלים סוגי מזונות רבים זהים. מזונות המשמשים בתחרויות אכילה מקצועיות כוללים המבורגרים, נקניקיות, פשטידות, לביבות, כנפי עוף, אספרגוס, פיצה, צלעות, תרנגולי הודו וסוגים רבים אחרים של מזון.
הכשרה והכנה עריכה
רבים מספורטאי תחרויות אכילה המקצועיים עוברים אימון אישי קפדני על מנת להגדיל את קיבולת הקיבה שלהם, ואת המהירות והיעילות בצריכת מזונות שונים. גמישות הקיבה נחשבת בדרך כלל המפתח לאכילה מוצלחת, ומתחרים נוהגים להשיגה על ידי שתיית כמויות גדולות של מים בפרק זמן קצר. אחרים משלבים את צריכת המים עם כמויות גדולות של מזונות דלי קלוריות כמו ירקות או סלטים. חלק מהאכלנים לועסים כמויות גדולות של מסטיק כדי לבנות כוח בלסת. ישנם אכלנים שמתחילים להתאמן חודשים מספר לפני תחרויות משמעותיות, כולל בדיקת הזמן שנדרש להם לאכול את המזון. אכלן תחרותי בדימוס בשם אד "קוקי" ג'ארוויס היה אוכל באימונים לפני תחרויות מספר ראשים של כרוב מבושל, ולאחריהם שותה עד שני ליטרים של מים כל יום במשך שבועיים לפני תחרות. בשל הסיכונים הכרוכים באימון לבד או ללא השגחת חירום רפואית, IFOCE מזהירה מפניהם.
ביקורת עריכה
הביקורת העיקרית על אכילה תחרותית היא המסר הזללני שספורט זה שולח בעידן של עלייה בהשמנה בקרב אמריקנים, והדוגמה שהיא מציבה לנוער של היום. אחרים, כמו השחקן ראיין ריינולדס (שטען זאת במאמר נוקב בהפינגטון פוסט), טוענים כי אכילה תחרותית היא דוגמה נוספת לגרגרנות המערבית בשעה שכל כך הרבה אנשים אחרים ברחבי העולם גוועים ברעב. באותו מאמר, הציג ספורטאי אוכל תחרותי בשם דון "מוזס" לרמן את הסכנות של אכילה תחרותית והודה "אני מוכן למתוח את הבטן עד שיגרם דימום פנימי".
סכנות עריכה
הטענה כי אכילה תחרותית יכולה לגרום לעלייה במשקל, אשר עלולה להוביל להשמנה והעלאת רמת הכולסטרול ולחץ הדם היא ברורה והגיונית. התאוריה שגורסת כי אכילה תחרותית יכולה לגרום לנזק בקיבה ובמערכת העיכול, הייתה נושא מחקר של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 2007. המחקר בחן ספורטאי אכילה מקצועי בשם טים יאנוס, אשר אכל 36 נקניקיות ב-10 דקות לפני שהרופאים בדקו אותו. המסקנה הייתה כי בעקבות האימונים של יאנוס לתחרויות אכילה, התכווצויות השרירים הנורמליות בקיבתו (תנועה פריסטלטית) נהרסו. התנועה הפריסטלטית מעבירה מזון מהקיבה לאורך מערכת העיכול.
טענות רפואיות אחרות הן שאכילה מוגזמת יכולה לגרום נקבים לקיבה בחולים עם כיבים, וששתיית כמויות גדולות של מים במהלך אימון לתחרויות אכילה יכולה להוביל להרעלת מים, מצב בו כתוצאה משתיית מים מרובה נוצר דילול של האלקטרוליטים בדם.
גסטרופרזיס (שיתוק קיבה) מהווה סכנה נוספת לאלו שנוהגים למתוח את קיבתם בצורה קיצונית. מצב זה עלול להוביל לחוסר יכולת של הקיבה להתכווץ; ולאיבוד יכולתה לעבוד "על ריק". השלכות נוספות של שיתוק קיבה כוללות בעיות עיכול כרוניות, בחילות והקאות.
בתרבות הפופולרית עריכה
בסרט ההונגרי טקסידרמיה מתוארת אכילה תחרותית בדיונית, כספורט ארצי בתקופה הסובייטית בהונגריה.
בסיפורו של דיימון ראניון, "פשטידת דלעת", תחרות אכילה עומדת במרכז הסיפור.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
תחרות אכילה, תל אביב 1953- נתי גבאי, אלוף האכילה של ישראל" לשנת 1953, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2019
עפר פרלמן, לועס את דרכו לצמרת ליגת העל לגרגרנים, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2015
