פיצה

מאכל עשוי בצק שמרים, המכוסה בשכבה של רוטב עגבניות, גבינה ותוספות שונות

פיצהאיטלקית: pizza) הוא מאכל איטלקי עשוי בצק שמרים, אשר מכוסה בדרך כלל בשכבה של רוטב עגבניות, גבינה ותוספות שונות.

פיצה
Pizza
Eq it-na pizza-margherita sep2005 sml.jpg
מאכלים
סוג convenience food, לחם שטוח, finished good, Pizzas, casseroles עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבח המטבח האיטלקי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצא איטליה
אופן הגשה חם עריכת הנתון בוויקינתונים
מרכיבים עיקריים בצק, גבינה, רוטב עגבניות
ברכתו מזונות או המוציא
ראה פסקת "ברכה על פיצה"
גבינות
צורה disk עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פיצה אמריקאית עם פפרוני, גמבות, זיתים ופטריות
פיצות נאפות
פיצה ישראלית עם תירס וזעתר

הפיצה היא במקור מאכל איטלקי מסורתי. הפיצה הובאה לארצות הברית על ידי מהגרים איטלקים והפכה לסוג נפוץ של מזון מהיר. גרסת המזון המהיר האמריקאית של הפיצה הגיעה למדינות נוספות והפכה לאחד ממאכלי המזון המהיר הנפוצים בעולם. הגרסאות האיטלקיות והאמריקאיות נבדלות באופן ההכנה, צורת הגשה וערך תזונתי.

אטימולוגיהעריכה

המילה pizza מקורה באיטלקית, ומשמעותה- "עוגה" או "פשטידה". תיעוד למילה pizza ניתן למצוא עוד בלטינית מאוחרת, ובה משמעות של "לחם שטוח". לא ברור כיצד הגיעה המילה ללטינית; על פי ארנסט קליין, המילה נגזרה מהמילה היוונית pitta, שמו של מאפה יווני שמקורו במילה היוונית העתיקה שמשמעה "פיח"[1]. סברה אחרת גורסת כי מקור המילה הוא גרמאני, וכי היא באה מהמילה bezzo שמשמעה "נגיסה"; על פי סברה זו, המילה היוונית אולי הגיעה דווקא מהמילה האיטלקית ולא להפך[2]. על פי המילון האטימולוגי הוותיק של פיאניג'אני, מקור המילה הוא בצורה של המילה pinza, מילת דיאלקט שהיא צורת בינוני-פעול של הפועל "ללחוץ" או "לרמוס"[3]. במשמעותה המודרנית תועדה המילה באנגלית לראשונה בשנת 1825.

סוגי פיצותעריכה

פיצה איטלקית מסורתיתעריכה

 
פיצה מסוג מרגריטה
 
פיצה סגנון ניו יורק
 
פיצה יונית

הפיצה האיטלקית המסורתית מבוססת על בצק שמרים עשוי מקמח דורום, שמרים ומים בלבד. את הבצק מרדדים ביד (ללא עזרת מערוך) לשכבת בצק עגולה ודקה, דמוית פיתה עיראקית או דרוזית, מוסיפים את הרטבים והתוספות השונות, ומכניסים לתנור אפייה בחום גבוה מאוד (של לפחות 400°C), לפרק זמן של כ-2 דקות, כך שמתקבל בסיס דק ופריך.

לפיצה המסורתית ישנן שלוש גרסאות עיקריות:

פיצה מרגריטהעריכה

פיצה מרגריטה היא הפיצה האיטלקית המוכרת ביותר בעולם. היא נקראת על שם מרגריטה, נסיכת סבויה, שהייתה מלכת איטליה. פיצה זו מבוססת על רוטב מעגבניות מבושלות, מרוסקות ומסוננות הנקרא באיטלקית pasata. מעל הרוטב מונחת גבינת מוצרלה, וכן מונחים עלי בזיליקום, ובשולי הפיצה נמשח שמן זית איכותי. המרכיבים הם בצבעי דגל איטליה. פיצה זו היא גרסה נוספת לפיצה שמקורה בנאפולי ונקראת פיצה נפוליטנה.

פיצה ביאנקה (לבנה)עריכה

סוג של פיצה המוכר פחות מחוץ לאיטליה, המבוסס על אותו בצק מסורתי, ללא רוטב עגבניות. את רוטב העגבניות מחליף רוטב אחר, המבוסס ריקוטה, או לחלופין כגון רוטב פסטו או רוטב על בסיס שמנת (כמו בשמל, ולפעמים אין שימוש כלל ברוטב, אלא רק בגבינות ומגוון תוספות.

קלצונהעריכה

  ערך מורחב – קלצונה

הגרסה האמריקאיתעריכה

בגרסתה האמריקאית של הפיצה, בצק השמרים הפך לעבה יותר. הצורה הקלאסית של הפיצה נחתכה לגזרות (המכונות "משולשים") ולראשונה בארצות הברית ולפיצה התווספו תוספות שונות שאינן דווקא מהמטבח האיטלקי, לדוגמה: פיצה בנוסח הוואי בתוספת אננס, פיצה עם פפרוני, בייקון (במקום סלאמי ופרושוטו הנפוצים באיטליה) וכן הלאה.

גרסה זו התפשטה לשאר העולם דרך סניפי מזון מהיר כמו: פיצה האט ודומינוס פיצה.

בארצות הברית ישנן כמה גרסאות עיקריות לפיצה, בהן:

  1. הגרסה הניו יורקית - גרסה דקה אשר שמזכירה את הגרסה האיטלקית הקלאסית.
  2. פיצה בסגנון שיקגו - מספר סגנונות שונים של פיצה אשר פותחו בעיר שיקגו, ופיצה זאת, נאפית במחבת או בתבנית עגולה של עוגה.

ב-2011 קבע הקונגרס של ארצות הברית, שבזכות רוטב העגבניות שעליהן, יוכלו מזנוני בתי הספר בארצות הברית, להגיש פיצות במקום ירקות[4].

מאכלים דמויי פיצה בעולםעריכה

בנוסף לגרסה האיטלקית והאמריקאית, קיימות גרסאות רבות של מאכלים דמויי פיצה ברחבי העולם, בהם נעשה שימוש בבסיסים אפויים שונים, כגון: הלחמג'ון הטורקי או הטארט פלמבה ופיסלדייר הצרפתים. בקרב היהודים כתחליף לפיצה המסורתית מקובל להכין בחג הפסח, פיצת מצה, כיוון שהפיצה הרגילה היא חמץ, ואסורה ליהודים במהלך החג.

בישראל נפוצה גרסה של פיצה שקרויה בשם "פיצה על פיתה" או בקיצור "פיצה פיתה". נהוג להכינה בבית והבצק שלה עשוי מפיתה שחצויה לשתיים בשוליה. כדי להכין פיצה זו צריך לחתוך את הפיתה לרוחבה ולשתמש בה כבצק לפיצה. מתכון מפורט לפיצה זו מופיע בספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס.

ההיסטוריה של הפיצהעריכה

רוטב העגבניות הפך לחלק מהפיצה רק בשלב מאוחר יחסית. העגבנייה הגיעה לאירופה בראשית המאה ה-16, כאשר האירופאים הגיעו לפרו שבדרום אמריקה. בתחילה חשבו האירופאים שהעגבנייה רעילה לבני אדם, אבל במהרה הפכה העגבנייה למוצר מזון בשימוש בקרב דלי האמצעים, וכנראה היו עניים מאזור נאפולי, הראשונים שהוסיפו את העגבניות לבצק הפיצה. רוטב העגבניות הפך להצלחה, ובמהרה המאכל התפשט ברחבי אזור נאפולי.

במאה ה-18, הפיצה החלה לנחול הצלחה כה רבה, עד כי מריה קרולינה, מלכת נאפולי, ביקשה שיבנה תנור לבנים במטבחה כדי שהטבח שלה יוכל להכין פיצות עבורה ועבור אורחיה. באותם ימים, הפיצה הייתה מאכל עניים, וקרולינה הכריחה את האצילים לאכול פיצות. בשנת 1889, מרגריטה, מלכת איטליה, הזמינה בעת שהותה באזור נאפולי את אופה הפיצות הפופולרי ביותר בזמנו, רפאל אספוזיטו, כדי שיכין עבורה את מיטב הפיצות שלו. אחת מבין הפיצות שהכין, פיצה על בסיס גבינת מוצרלה, ריחן ועגבניות, מצאה חן בעיניה במיוחד וכך קיבלה את השם "פיצה מרגריטה". שלושת המרכיבים העיקריים שלה, הגבינה הלבנה, הריחן הירוק ורוטב העגבניות האדום, באו לסמל את צבעי הדגל האיטלקי החדש.

סיבוב הפיצה באוויר בתהליך הכנתה הוכרז בשנת 2017 על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית[5].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה