פתיחת התפריט הראשי

אלכוהוליזם (מלועזית: Alcoholism) הוא התמכרות לאלכוהול ומשקאות חריפים. אלכוהוליזם הרסני ביותר והוא גורם נזק רב למערכות הגוף והנפש הוא מהווה מסכן חיים חמורה שעלולה להוביל למוות, בעיקר בשל מחלות כבד או כליות, דימום פנימי, התדרדרות מוחית, הרעלת אלכוהול, תאונות ואף התאבדות. בנוסף לפגיעה בריאותית ונפשית, אלכוהוליזם פוגע במעמד החברתי של המכור ויחסיו עם הסביבה.

אלכוהוליזם
Walter Geikie - Drunken Man - WGA8520.jpg
סיווג
 ‑ ICD-10 F10 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D000437
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ההתמכרות לאלכוהול דומה לכל התמכרות לסם פסיכואקטיבי, והיא מאופיינת על ידי:

  • רצון רב לצרוך אלכוהול.
  • איבוד שליטה בעת שתייה (חוסר יכולת להפסיק).
  • תלות פיזית בשתייה, עם תסמונת גמילה מאלכוהול במקרה של הימנעות.
  • קושי הולך וגדל להשתכר (הסתגלות).

ניתן למצוא סטריאוטיפים של דמות האלכוהוליסט בספרות ובתרבות הפופולרית, למשל דימוי "הרוסי השיכור", "האירי השיכור", או דמות "שיכור העיירה".

ההתמכרות לאלכוהול נפוצה יחסית להתמכרויות לסמים אחרים, והיא קשה לגמילה. קשה יותר להיגמל מתלות באלכוהול מאשר במרבית החומרים הממכרים האחרים. התסמינים הפיזיים של גמילה מאלכוהול משתווים כמעט לאלה של גמילה מהרואין.

צרכנים כבדים של משקאות אלכוהוליים עשויים לסבול מהזיות ומרעד (דליריום טרמנס), הפרעות קשות בחשיבה, והפרעות נפשיות.

השפעות אלכוהול על הגוףעריכה

אלכוהול גורם לביטול עכבות, סרבול מוטורי, שינוי התנהגות, בלבול, קומה, דיכוי נשימה ומוות – ע"פ הריכוז בדם. השפעות ממוקדות כוללות:

  • מוח: בשונה מרוב החומרים הממכרים שיש להם רצפטורי מטרה, לאלכוהול אין מולקולת מטרה אחת עליה הוא פועל במוח. האלכוהול פועל ככל הנראה על ממברנות של נוירונים - כשכניסתו לתא מגבירה את הנזילות של הממברנה לטווח קצר. רמת הנזילות של הממברנה התאית קריטית לצורך תפקוד הרצפטורים, תעלות היונים וחלבונים שונים - במחקרים אחרונים נמצא כי אלכוהול מקושר לעלייה ברצפטורים לסרוטונין, GABA ורצפטורים ניקוטיניים. אלכוהול פועל כמדכא בדומה לברביטורטים ובנזודיאזפינים - כאשר רמה של 0.1 עד 0.15 אחוז בדם מוגדרת כהרעלה. ברמות של 0.4 או 0.5 האדם נכנס לקומה. לאלכוהול הנצרך בשעות הערב יש עלייה בסף ההירדמות, אולם הוא פוגע במבנה השינה, מפחית את שנת ה-REM ואת משך השינה העמוקה ומגדיל יקיצות. לכן, האמונה לפיה אלכוהול מועיל לשינה מופרכת.
  • כבד: שימוש באלכוהול, אפילו לזמן קצר, יכול להעלות הצטברות של שומנים ושל חלבונים המביאים למצב של כבד שומני. עם זאת, הקשר בין הסננה שומנית של הכבד לבין נזק חמור לכבד איננו ברור כל כך. שימוש באלכוהול באופן כרוני ומופרז עם זאת, מביא בסופו של דבר להתפתחות של מחלת כבד אלכוהולית המאופיינת בשלוש צורות נזק עיקריות- כבד שומני, דלקת כבד ושחמת הכבד.
  • מערכת העיכול- שימוש ממושך באלכוהול עלול להביא לביטויים של אסופגיטיס, גסטריטיס וכיבים בקיבה. לעיתים מתפתחות דליות בוושט שהן בעיקר אצל מתמכרים כבדים - קרע בדליות הוא מצב חירום רפואי. בנוסף לכך הוא עלול לגרום לפנקראטיטיס, אי ספיקה של הלבלב וסרטן לבלב. שימוש באלכוהול גם מפחית ספיגה של ויטמינים – בעיקר ויטמינים מקבוצה B.
  • בבדיקות מעבדה, רמות גמא גלוטמיל טרנספפטידאז גבוהות אצל 80% מהאנשים עם בעיות אלכוהול, ונפח כדורית הדם – MCV – גבוה בכ- 60% מן המקרים. כמו כן יש לעיתים עלייה באנזימי כבד, חומצה אורית וטריגליצרידים.

תסמונות היכולות לנבוע משימוש כרוני באלכוהולעריכה

אבחנה של הרעלת אלכוהולעריכה

ה- DSM-IV-TR מציין מספר סוגים של אבחנות הקשורות לשימוש באלכוהול, הרעלה ותסמונת גמילה. באופן כללי, הצורך בשימוש יומי של כמויות גדולות של אלכוהול לצורך תפקוד, שתייה כבדה וקבועה במהלך סוף השבוע, חוסר היכולת להפסיק או לעצור את השתייה, תקופות של אמנזיה וניסיון להגביל את השתייה לרגעים מסוימים ביום והתנהגויות דומות מצביעות על התמכרות לאלכוהול.


דרכי טיפולעריכה

 
מרכז שירות אזורי של "אלכוהוליסטים אנונימיים"

בין דרכי הטיפול באלכוהוליזם ניתן למצוא תוכניות גמילה (דטוקסיפיקציה, סילוק רעלים) במכוני גמילה. טיפולים אלה כרוכים בדרך-כלל בשהיה של מספר שבועות במכון רפואי מיוחד (או אגף מיוחד בבית חולים כללי, גישה שאינה נפוצה בישראל), תוך שימוש בתרופות כדי להימנע מתסמיני הגמילה.

לאחר הגמילה, ניתן להשתמש בצורות שונות של טיפול קבוצתי או פסיכותרפיה כדי להתמודד עם הבעיות הפסיכולוגיות המובילות לתלות באלכוהול. כמו כן, ישנם טיפולי סלידה בעזרת תרופות הגורמות לחמרמורת חזקה מיד לאחר שתיית אלכוהול. נעשה גם שימוש בתרופות נוגדות דיכאון ותרופות פסיכוטרופיות כדי לטפל בתופעות כמו דיכאון, נרבוזות ופסיכוזות שנגרמות לעיתים בשל ההתמכרות לאלכוהול.

תוכנית טיפול אחרת, נפוצה פחות, מבוססת על תזונה. אלכוהוליסטים רבים סובלים מתנגודת לאינסולין, הפרעה מטבולית שבה תאי הגוף מתקשים לקלוט גלוקוז, עקב רגישות נמוכה של התאים לאינסולין שאחראי לקליטת הגלוקוז בתאים. ניתן לטפל בבעיה זו בעזרת תזונה דלת פחמימות, אולם לתזונה זו יכולות להיות השפעות על התנהגות ורגשות המטופל, בדומה לתופעות הלוואי של אלכוהוליסטים בגמילה.

גישת הטיפול המבוססת על עזרה עצמית קבוצתית צברה פופולריות והצלחה במהלך המאה ה-20, והיא עדיין פופולרית. קבוצות התמיכה של "אלכוהוליסטים אנונימיים" (א"א) היא הדוגמה המוכרת ביותר והיא מהוות את הבסיס של תוכנית שנים עשר הצעדים.

השפעה חברתיתעריכה

הבעיות החברתיות הנובעות מאלכוהוליזם כוללות אובדן מקום העבודה, בעיות כספיות, בעיות בחיי הנישואין (עד כדי גירושין) ואף אלימות במשפחה, פשעים כגון נהיגה בשכרות והפרת הסדר הציבורי, ואובדן הכבוד בעיני החברה.

מחקרים מקיפים מראים כי אלכוהוליזם משפיע לא רק על המכור, אלא גם על בני המשפחה הסובבים אותו. ההשפעה על ילדיהם של אלכוהוליסטים עשויה להימשך גם לאחר התבגרותם. תופעה זו מכונה לעיתים "סינדרום הילדים הבוגרים של אלכוהוליסטים".

בשנת 1910 פרסמה אתל מ. אלדרטון מחקר שלפיו אלכוהוליזם מועבר בירושה. בהמשך התברר שמחקר זה שגוי.

רבים מניחים בטעות כי לאחר שהאלכוהוליסט חדל משתיית אלכוהול, הכול בא על מקומו בשלום, אך נגמלים רבים עדיין רואים בעצמם "אלכוהוליסטים" או "אלכוהוליסטים מתאוששים", משום שחלק מהבעיות נמשכות גם לאחר סיום הגמילה הפיזית.

תופעות לוואי של גמילה מאלכוהולעריכה

  ערך מורחב – תסמונת גמילה מאלכוהול

ישנן כמה תופעות לוואי העשויות להיגרם (חלקן או כולן) במהלך גמילה מאלכוהול, או כשהמשקה נשלל מהאלכוהוליסט:

  • סינדרום ההפעלה - מתאפיין ברעידות, קצב פעימות לב מוגבר ולחץ דם גבוה.
  • עוויתות - התקפי עווית קשים עשויים להיגרם גם אצל מי שאין לו היסטוריה של עוויתות או של מחלות מבנה-מוח אחרות.
  • הזיות - בדרך כלל של חוש הראיה (הזיות חזותיות) או חוש המישוש.
  • תזזית ורעד (דליריום טרמנס) - פסיכוזה הכוללת הזיות, רעד, בחילות, ולעיתים גם התקפי עווית.

שלא כמו תופעות הלוואי של גמילה מסמים כמו הרואין, שיכולות להיות מאוד לא נעימות אך בדרך-כלל אינן מהוות סכנת חיים, הימנעות מאלכוהול עשויה להרוג (בשל עוויתות בלתי-נשלטות) אם אינה מלווה בטיפול רפואי הולם. הטיפול התרופתי בגמילה מאלכוהול מתבסס על חומרים שיש להם השפעה דומה מאוד לאלכוהול על המוח: ברביטורטים ובנזודיאזפינים. היות שהבנזודיאזפינים הם הבטוחים ביותר מבין שלוש קבוצות החומרים, בדרך-כלל מפסיקים את צריכת האלכוהול, ומחליפים אותו בבנזודיאזפין בעל השפעה ארוכת-טווח (כגון "ואליום") כדי להימנע מתופעות הלוואי. לאחר מכן מפחיתים את מינון הבנזודיאזפין בהדרגה במשך כמה ימים או שבועות.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה