אריה סימון
אריה סימון (23 במאי 1913 – 2 בנובמבר 2002) היה איש חינוך ישראלי, חתן פרס ישראל לחינוך (תשל"ה-1975).
 | |
| לידה |
23 במאי 1913 מיינץ, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
2 בנובמבר 2002 (בגיל 89) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
אוניברסיטת בזל |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל (1975) |
  | |
ביוגרפיה
עריכהסימון נולד בשנת 1913 בעיר מיינץ שבגרמניה. כעבור שנה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס אביו לצבא ובמשך כארבע שנים שירת כקצין בחזית הצרפתית; מאחר שאמו לא יכלה לטפל בתינוק עקב מחלתה, הוא הועבר לחזקתם של סבתו וסבו, שממנו ספג הווי וערכים יהודיים. למד בגימנסיה ההומניסטית בעירו והיה חבר בתנועת הנוער הציונית "קדימה". למד משפטים באוניברסיטאות היידלברג ופרייבורג, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עבר ללמוד לשונות קלאסיות ופילוסופיה באוניברסיטת בזל. כעבור שנתיים, בשנת 1935, כשהיה בן 22, עלה לארץ ישראל, והשלים את לימודיו בסמינר למורים בבית הכרם. בשנת 1937, בעקבות הזמנתו של ד"ר זיגפריד להמן, צורף לסגל ההוראה של כפר הנוער בן שמן, ועבר להתגורר במקום.
בסתיו 1940, בתקופת מלחמת העולם השנייה, התנדב סימון לפלוגת חי"ר בבריגדה היהודית, ובהמשך היה לקצין מודיעין של הגדוד הראשון שלה. בתום המלחמה פעל במחנות הפליטים של ניצולי השואה. ב-1946 התמנה לתפקיד פיקודי בחטיבת קרייתי ועד מהרה היה למפקד גדוד 43. באוגוסט 1947, לפני מלחמת העצמאות, עבר לשרת במטה הכללי של "ההגנה" (ואחר כך של צה"ל) כעוזר מיוחד של יגאל ידין לענייני מודיעין, בדרגת רב-סרן. לאחר ארגון אגף המודיעין על ידי חיים הרצוג מונה סימון לסגנו של בנימין גיבלי בש.מ. 1 - ענף המודיעין הקרבי. במסגרת תפקידו עסק באגף המחקרי וגיבש נוהלי עבודה ועקרונות מחקריים ששימשו את הבסיס התורתי של מערך המודיעין, והיה חבר משלחת ישראל למשא ומתן עם מצרים על הסכמי שביתת הנשק ברודוס. לתקופה קצרה שב לבן שמן ושימש מרכז בית הספר וחברת הילדים.
בשנת 1952 נקרא לבאר שבע, לכהן כמנהלה הראשון של מחלקת החינוך בעירייה, ומ-1953 עד 1964 היה למפקח מחוז הדרום במשרד החינוך. במסגרת תפקידו הקים את התשתית של מערכת החינוך בדרום ויזם את הקמת המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. בתקופה זו היה שותף למדיניות שילובם של ילדי העולים החדשים במערכת החינוך, והוא טבע את המונח "טעוני טיפוח" (כמקבילה למונח האנגלי "culturally disadvantaged"), אשר אומץ על ידי משרד החינוך כקריטריון להענקת סיוע לאוכלוסיות שונות. בתקופה זו גם הגה את רעיון שילובן של מורות חיילות בצה"ל.
ב-1964 שב לבן שמן, לאחר שהמקום נקלע למשבר. סימון שיקם את כפר הנוער, התאימו לרוח הזמן והוביל ליצירת מסלול לימודים לבגרות. הוא כיהן כמנהל עד 1978. לאחר פרישתו עבר להתגורר בתל אביב עם אשתו. בשנת 1975 זכה בפרס ישראל למפעל חיים בחינוך. בנימוקים לפרס נכתב בין היתר: "בבאר שבע נתגלה במלא היקף, אופיו החלוצי של אריה סימון המחנך. בצדק נאמר, כי מערכת החינוך בנגב הריהי בעיקרה יצירתו".
סימון פרסם ספרים ומאמרים בנושאי חינוך, ביקורת המקרא, הגות ומחשבה יהודית. נפטר בנובמבר 2002, בגיל 89 ונקבר בבית העלמין של כפר הנוער בן שמן.
אשתו, אנני לבית שוסטרמן, הייתה פסיכולוגית ילדים. בתו נעמי, שהייתה עובדת סוציאלית, נפטרה מסרטן ב-1985. בנו, ד"ר דני סימון היה כירורג, המנהל המייסד של יחידת הטראומה במרכז הרפואי קפלן, וניהל את יחידת הטראומה במרכז הרפואי שיבא.
הנצחה
עריכהבשנת 2007 נקראה על שמו כיכר בבאר שבע.[1]
פרסומיו
עריכה- אריה סימון (ליקט וערך), בעיות חינוך בבתי ספר לילדי עולים: פרקי קריאה לתלמידי כיתות של מורים וגננות, תל אביב: אוצר המורה ('מקראות פדגוגיות', ילקוט ב), תש"ך.
- "חינוך לשלום בבית הספר העברי", תל אביב: המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון; המועצה היהודית-ערבית לחינוך לשלום, 1984. (ספרון)
- , אפלטון והחינוך בימינו, מדור השכלה וחינוך, ספרית פועלים, תשמ"ה/ 1985;
- גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- אדם בצלם: חינוך הומניסטי ולימוד המקרא, תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1991.
- דרכים ותהיות, ירושלים: כרמל, תשס"ד 2004. ("אוטוביוגרפיה אישית והגותית שנאספה מעיזבונו הספרותי של אריה סימון")
ממאמריו:
- 'מבוא', בתוך: זיגפריד להמן, רעיון והגשמה: מדבריו ושיחותיו; ליקט והכין לבית-דפוס: אברהם יקל; תרגמה מכתב-היד: חנה הוכברג, תל אביב: תרבות וחינוך ('אורים'), תשכב 1962.
לקריאה נוספת
עריכה- צפורה שחורי-רובין, 'פסיעות ראשונות בהכשרת מורים בנגב', דור לדור כד (תשס"ד), 125–148.
- צפורה שחורי-רובין, אריה סימון: איש החזון והמעש – מייסד מערכת החינוך בנגב, דור לדור לא, תשס"ז, עמ' 187–225 (מידע בקטלוג רמב"י)
- קלרה, נדיר (תשע"ה, 2014). אריה סימון בכפר הנוער בן-שמן: משנתו החינוכית של אריה סימון ויישומה בהיותו מנהל כפר הנוער בן-שמן בין השנים 1978-1964. יובל דרור (עורך). תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. פרסום דיגיטלי בספרייה הלאומית
- מרדכי גיחון, 'אריה סימון – אבי המודיעין הקרבי הממוסד', מבט מל"מ 33 (סיוון תשס"ג, יוני 2003), 31–32. (המאמר באתר כותר)
רשימה ביבליוגרפית של פרסומיו:
- דרכים ותהיות, ירושלים: כרמל, תשס"ד 2004. ("אוטוביוגרפיה אישית והגותית שנאספה מעיזבונו הספרותי של אריה סימון")
הערה ביב':
- 'פרסומים של אריה סימון – רשימה ביבליוגרפית', בתוך: דרכים ותהיות (ירושלים תשס"ד 2004), עמ' 274–280.
קישורים חיצוניים
עריכה
- רוביק רוזנטל, כן, אני המצאתי את המושג "טעוני טיפוח"': ריאיון עם אריה סימון, פנים (תרבות חברה וחינוך) 5 (אפריל 1998), באתר הסתדרות המורים
- אורי דרומי, אפלטון בכפר הנוער בן שמן: אריה סימון, חתן פרס ישראל לחינוך, 2002-1913, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2002
- חתני פרס ישראל לשנת תשל"ה: אריה סימון, דבר, 15 באפריל 1975
- ציפי שחורי-רובין, 50 שנות הכשרת מורים בנגב, 1954–2004: אלה תולדות המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע, באר שבע: המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, תשע"א 2011
אריה סימון (1913-2002), דף שער בספרייה הלאומית
- מפרי עטו
- המאבק על דמות האדם, דבר, 23 בינואר 1970 (בסימפוזיון על "עיצוב דמותו של הדור לנוכח הקונפליקט בין מדינות ערב לישראל")
הערות שוליים
עריכה- ^ כיכר על שם אריה סימון, באתר עיריית באר שבע – מנהל החינוך, תרבות, נוער וספורט.