בית יהודי בצנעא
בית יהודי בצנעא הוא בית שנבנה בסגנון בנייה ייחודי, ושימש את יהודי צנעא כשגרו בקאע אל-יהוד.
 | |
| הדמיה של בית יהודי בצנעא | |
| מדינה | תימן |
|---|---|
| מידע כללי | |
| אזור גאוגרפי | צנעא |
| טווח תאריכים | מ-1680 ואילך |
היסטוריה עריכה
לאחר שוב הגולים מגלות מוזע בשנת ה'ת"ם (1680), לא הורשו היהודים לחזור לבתיהם בשכונת אלסאילה שבתוך חומות העיר העתיקה של צנעא, ונאלצו לבנות את שכונתם מחדש מחוץ לחומות העיר, בבקעה ממערב לשכונת ביר אל-עזב. שכונה זו נקראה בשם קאע אל-יהוד.[1]
מבנה הבית עריכה
בתי השכונה אופייניים בדלותם החיצונית, בנויים לבנים ובוץ, וצמודים אחד לשני, כדי לאפשר את בריחת יושבי הבית לבתים הסמוכים כאשר פורצים לבית שודדים או גנבים, מה שהיה נפוץ מאוד אז.[1]
כל הבתים ברובע היהודי בצנעא היו בנויים לגובה 2–3 קומות בלבד, מפני שאחת מתקנות הממשלה המוסלמית היא שאסור ליהודי לבנות את ביתו גבוה יותר מביתו של מוסלמי.[2]
קומת קרקע עריכה
דלת הכניסה לבית פנתה לרחוב. על הדלת הייתה מותקנת מבחוץ ידית מברזל ותחתיה כמין סדן, באמצעותה היו מקישים על הדלת. הדלת הייתה נפתחת על ידי בני הבית מהקומה העליונה, בעזרת חבלים שהיו מושחלים בצינורות חרס.[2]
מאחורי הדלת הייתה מבואה שנקראה סֲקִיף, וממנה עולים במדרגות לקומה השנייה. מתוך הסקיף הייתה כניסה למסדרון נוסף שהיה נקרא סֲקִיף אַלְאַוְסַט (מבואה אמצעית), וממנו הייתה יציאה לחצר אחורית, שנקראה חֲוִי. בחוי היו מגדלים בהמות, עזים ותרנגולות, והיו שותלים בו שיחי בשמים, כגון ריחאן ושד'אב.[2]
בסקיף היו פתחים לחדרים, ששימשו כמחסנים לשמירת עצי הסקה, חדר הריחיים (שנקרא טַבַּקַתּ אַלְמַטְחַן), דיר לבהמות, ומקום להכנת יין ושיכר.[2]
קומות ביניים עריכה
קומה עליונה עריכה
חצר עריכה
המדרגות מהסקיף הובילו לחצר לא מקורה, שנקראה חִגְּ'רֵה. החג'רה הייתה מרוצפת באבנים מסותתות, וסביבה היו בנויים חדרי הבית. באחת מפינות החצר היה מותקן מרזב, הנקרא סַאקִיֵה, דרכו היו נשפכים מי השופכין מבית הכבוד אל בור השופכין, שנקרא עוּקָה.[2]
חדרים עריכה
מן החג'רה היו פתוחות דלתות לכל חדרי הבית (מֲכַּאן), בממוצע 4 חדרים. רובם חדרים בגודל בינוני, שהיו משמשים למגורי המשפחות. גובה החדרים היה כ-3 מטר. בקירות כל החדרים היו עושים זיזים מגבס בגובה של כמעט 2 מטר, ועליהם היו מניחים אגרטלים ובקבוקים. בתקרת אחד החדרים היו משאירים פתח בתהליך הבנייה, מקרים אותו בנסרים של עץ ומכסים בעפר, כך שיהיה קל להסיר את הקירוי ולהניח במקומו סכך לימי חג הסוכות. לחדר זה קראו כל השנה סוּכָּה.[2]
בכל בית היה חדר גדול, אולם, שבו הייתה המשפחה מקיימת אירועים, כגון חתונה או ברית מילה. כמו כן באולם היו מתאספים כל בני הבית לסעודות שבת וחג. בקיר מול פתח האולם הייתה אמה על אמה צבועה בצבע כחול, זכר לחורבן בית המקדש, שנקראה מנורה. בקצה האולם הייתה פתוחה דלת בגובה כמה מדרגות לחדרון קטן, שנקרא כֻּמֵּה, והוא משמש כמחסן לכלי בית. בחדר זה הייתה יושבת הכלה בשעת טקס האירוסין, וממנו הייתה יוצאת ומקבלת את הקידושין מחתנה.[2]
מטבח עריכה
אחד החדרים בקומה העליונה שימש כמטבח. המטבח היה מחולק לשני חלקים: החלק לאפייה ובישול, בו מוצבים התנורים, הנקרא דַיְמֵה, והחלק השני בו נמצאת באר שממנה שואבים מים, וכדים גדולים לאחסון המים, הנקרא סַאחִל.[2]
חומרי הבנייה עריכה
את קירות הבית היו בונים מלבנים ואבנים, וביניהם טיט. בעלי בתים אמידים היו בונים את בתיהם מלבנים שרופות. את כל קירות הבית ציפו מבפנים בגבס וסיד.[2]
כדי לבנות את התקרה הניחו קורות עץ גדולות מקיר לקיר, וברווחים שביניהן הניחו מוטות מעצים דקים, הנקראים אֲצַאבִּיע. את מוטות העץ היו מכסים בשכבה של טיט, ולאחר מכן מכסים בתערובת של תבן וטיט.[2]
המרזבים היו נעשים מעצים חלולים.[2]