בתיה גור

סופרת ישראלית (1947–2005)

בתיה גור (1 בספטמבר 194719 במאי 2005) הייתה סופרת ישראלית ומבקרת ספרות. כתבה בעיקר ספרות בלשית. ספריה של בתיה גור זכו להצלחה רבה בישראל ובעולם. היו שכינו אותה "אגתה כריסטי הישראלית"[1]. גור העלתה לתודעה את ז'אנר ספרי המתח באופן שלא נעשה קודם לכן בספרות העברית.

בתיה גור
בתיה גור בשנת 2003
בתיה גור בשנת 2003
לידה 20 בינואר 1947
אחוזת בית, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 במאי 2005 (בגיל 58)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה בתיה מאן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, מבקרת ספרות, מורה
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
סוגה ספרי מתח, רומנים, עיון
יצירות בולטות רצח בשבת בבוקר, מוות בחוג לספרות, מכביש הרעב שמאלה, אבן תחת אבן
תקופת הפעילות מ-1970
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

 
בערוב ימיה התגוררה גור בבית גארבאדיאן ברחוב עמק רפאים בירושלים

נולדה ב-1947 כבתיה מן בתל אביב, גדלה ברמת גן, ושבה ללמוד בתל אביב בתיכון חדש. בצבא שירתה כמורה חיילת באופקים. אחרי השחרור למדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה, וקיבלה תעודת הוראה. היא נישאה לפסיכולוג עמוס גור, איתו ילדה במהלך השנים שלושה ילדים. היא נסעה עימו לארצות הברית לשלוש שנים, כשעשה שם דוקטורט. כשחזרה, לימדה במשך שנה אחת בבית ספר בויאר, ולאחר מכן עברה ללמד ספרות בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, שם לימדה שנים ארוכות.

עבודתה הספרותית עריכה

בשנת 1985, לאחר לידת בתה השלישית, רצתה בתיה גור ללמוד משפטים. באוניברסיטה נאמר לה שאם תשלים את עבודת המוסמך שלה בספרות, עבודה שהפסיקה 13 שנים קודם לכן, יגדלו סיכוייה להתקבל לחוג למשפטים. בתיה גור חזרה לכתוב את עבודת המוסמך שלה שעסקה בשירת נתן זך. בראיון לאילת נגב אמרה גור[2] :

הייתי בוכה מרוב ייסורים, שהעבודה שכתבתי לא מעניינת אותי, אבל רציתי ללמוד משפטים. ואז, כדי להסיח את דעתי מהעבודה, התחלתי לכתוב בלש. לא סיפרתי לאיש חוץ מבעלי. שכרתי מכונת־כתיבה והתחלתי לכתוב את ‘רצח בשבת בבוקר’. כל זה במקביל להוראה, לטיפול בתינוקת שרק נולדה, בשני ילדים, בבית. הכתיבה נועדה להיות רק תראפיה, להמתיק את עבודת המוסמך. ודאי שלא חשבתי שייצא מזה ספר.

איילת נגב, "בתיה גור: הבלש אוחיון עובר לקיבוץ", באתר "בן יהודה".

לאחר שכתבה כ-50 עמודים הראתה את כתב היד לידידה דוד וינפלד, שעודד אותה להמשיך. היא קנתה מעבד תמלילים, וסיימה הן את עבודת המוסמך והן את הספר. ”לא פניתי עוד למשפטים. כשגיליתי את הכתיבה, היה ברור לי שזהו זה, וכבר לא רציתי שום דבר אחר”[2]. מאותו כתב יד יצא כאמור ספרה הראשון, "רצח בשבת בבוקר", שפורסם בשנת 1988, כשגור הייתה בת 39.

קיבלה תואר שני בספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית. מאוחר יותר התגרשה גור מבעלה עמוס, ובשנים האחרונות לחייה חייתה עם מבקר הספרות אריאל הירשפלד. בנוסף, לימדה כתיבה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ואף הרצתה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה. שימשה כמבקרת ספרות ומסאית בעיתון הארץ, וכתבה שם עשרות ביקורות ספרות ומאמרים.

בשנת 1988 החלה להתפרסם סדרת ספרי "מיכאל אוחיון" של גור, ספרים אשר הביאו לעולם הספרותי את דמותו של מיכאל אוחיון, בלש משטרתי משכיל, נוגה ואינטלקטואל. הספר הראשון בסדרה, "רצח בשבת בבוקר", שעסק בפיענוח של רצח, שאירע במכון הפסיכואנליטי בירושלים, זכה להצלחה גדולה בקרב הקהל הישראלי. לסדרה נוספו עוד חמישה ספרים, והספר הוסרט והוקרן בטלוויזיה הישראלית ב-1992[3], כאשר את אוחיון מגלם ארנון צדוק[4]. בכל ספר מן הסדרה מגיע מיכאל אוחיון לעולם סגור ולחברה מבודדת בעלת חוקים משלה. בגישתו היסודית ובהבנה שיש בו לטבע האנושי מצליח אוחיון לפרוץ את מעגל השתיקה ולפתור את תעלומת הרצח.

הבחירה של גור בז'אנר הבלשי כדי לספר סיפור נדמית מקרית. הסיפור הבלשי בספריה הוא תמיד תירוץ כדי להכיר מקרוב יותר קבוצה חברתית סגורה על הקודים הייחודים החברתיים והתרבותיים. ב"רצח בשבת בבוקר", אלה הם הפסיכואנליטיקאים. בתוך העולם הסגור של מטפלים ומטופלים שבדרך כלל אינו חשוף לעיני כל, מתגלה מקרה רצח של פסיכואנליטיקאית[5]. אוחיון נכנס לתמונה ומנסה לגלות באמצעות התקרבות לנפשות הפועלות את מניעי הרצח. בספרה הבא, "רצח בחוג לספרות", אלה הם אנשי האקדמיה שזוכים לתיאור מקיף באמצעות הכרת דינמיקות היחסים בתוך החוג לספרות באוניברסיטה העברית בהר-הצופים. בספרים אחרים בוחנת גור את קהילת המוזיקאים, את אנשי הקיבוץ וקבוצות נוספות.

גור הוציאה לאור בשנת 1990 ספר עיון בשם "מכביש הרעב שמאלה", וכן פרסמה רומנים, ובהם "לא כך תיארתי לי" (1994) ורומן לבני הנוער בשם "מרגל בתוך הבית". ספרה "אבן תחת אבן" נכתב על רקע מותו של החייל אמיר מלט באסון "רולטת הרשת". ספריה תורגמו לשפות רבות, בהן אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, יפנית, הולנדית, דנית וספרדית.

גור עסקה גם בהוראת ספרות וביקורת ספרים. היא העלתה על נס את חשיבות הטקסט הספרותי כטקסט העומד בפני עצמו וראתה ברקע הביוגרפי של המחבר דבר שולי בחשיבותו לעומת היצירה עצמה. עם זאת הודתה כי מיכאל אוחיון, בלש המשטרה, הגיבור הראשי ביצירותיה, הוא למעשה מבחינות רבות מימוש סמוי בלבוש גברי של אישיותה והאופן בו היא ראתה את עצמה.

בשנת 2008, במלאת שלוש שנים למותה, יצא לאור הספר "מבלי דלג על דף", אוסף מסות ומאמרים שכתבה גור במהלך השנים, בעריכת פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד[6][7].

חיים אישיים עריכה

גור נולדה בתל אביב, אך התגוררה מרבית שנות חייה בירושלים. בספריה היטיבה לתאר את הוויית חיי היום יום בעיר הבירה על שלל הקבוצות והמתחים המאפיינים אותה. גור הצהירה על עצמה כבעלת רגישות חברתית ופוליטית. בספטמבר 2003 נכנסה לוויכוח עם שוטרות משמר הגבול, ברחוב עמק רפאים בירושלים. השוטרות עיכבו זקן פלסטיני כבן 70. בתגובה נעצרה באשמת הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו[8].

גור גילתה כי היא חולה בסרטן הריאה כשנה לפני מותה. היא נאבקה במחלה ובמקביל המשיכה בעבודתה[9]. בריאיון עיתונאי שהעניקה אמרה: "אני תופסת את החיים כמו מסע חניכה אל המוות. אדם יחיה, יסבול וימות. כל השאר זה חסד - אהבה זה חסד ולכתוב זה חסד".

נקברה בהר המנוחות בירושלים[10].

יצירותיה עריכה

סדרת ספרי "מיכאל אוחיון" עריכה

רומנים נוספים עריכה

"אבן תחת אבן" הוא רומן בדוי, שלצורך כתיבתו השתמשתי בעובדות שהתפרסמו בעיתונות. אף על פי שהמחשבה על שולמית מלט, משפחתה ובנה אמיר הייתה חלק מחיי במשך שנים אחדות, לא נכתבו הדברים האלה עליהם ממש. מעולם לא הכרתי את שולמית מלט ולא דיברתי עם איש מבני משפחתה. למרות מאמצי לא הצלחתי אף לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבות בית־הדין הצבאי ולא פגשתי איש מהשופטים, העדים, הנאשמים ושאר הגורמים שנטלו חלק בפרשה זו. דמותה של שולמית מלט ופרשת רולטת הרשת הופקעו מכבר מהקשרם המסוים והיו למשל. את המשל הזה, ורק אותו, ביקשתי לספר כאן[13].

ספרי נוער עריכה

ספרי עיון עריכה

ספרים שערכה עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רן יגיל, "אגתה כריסטי שלנו", מעריב, סוף שבוע, 1 בינואר 2010, עמ' 33
  2. ^ 1 2 איילת נגב, "בתיה גור: הבלש אוחיון עובר לקיבוץ" בפרויקט בן-יהודה
  3. ^ רון מיברג, טלוויזיה / משעמם, טרחני וכושל, חדשות, 11 בפברואר 1992
  4. ^ הגר רם, צדוק ישחק בשיטת חדד, חדשות, 30 באפריל 1991
  5. ^ אבי כצמן, פסיכיאטרים על הספה, כותרת ראשית, 23 במרץ 1988
  6. ^ שירי לב-ארי, נשק חכם למלחמת הקיום, באתר הארץ, 19 במאי 2008
  7. ^ סקירות של הספר:
    אבי כץ, בין הספרות והחיים, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2008
    אבי גרפינקל, מה עם קצת ביקורת שלילית? (על בתיה גור ובני ציפר), בלוג באתר "רשימות", 30 במאי 2008
  8. ^ בתיה גור, קצהו המנצנץ של המגף, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2003
  9. ^ שירי לב ארי, הסופרת והמבקרת בתיה גור מתה בגיל 57, באתר הארץ, 20 במאי 2005
  10. ^ שירי לב-ארי, מעשה בעולם, באתר הארץ, 22 במאי 2005
  11. ^ אריאנה מלמד, קוראת ספרים - בלש - רצח בקיבוץ, חדשות, 7 ביוני 1991
  12. ^ גלית ברונשטיין, כולם היו בנינו? שיח שכולים ושיקולי השכול, המשפט, ח', תשס"ג, עמ' 183–238
  13. ^ בתיה גור, אבן תחת אבן, עם עובד, 1998, עמ' 248