פתיחת התפריט הראשי

בְּתִירַת אֲבִי הָעוֹרְקִים (נקראת גם דיסקציה של האאורטה באנגלית Aortic dissection) היא מצב רפואי מסכן חיים של היווצרות קרע בגלימה הפנימית – השכבה הפנימית בדופן עורק – של אבי העורקים. כתוצאה מקרע זה חודר דם לתוך דופן אבי העורקים ומפריד את הגלימה הפנימית מן השכבות החיצוניות בדופן, תוך שהוא יוצר בה חלל מדומה של זרימת דם. הסכנה במצב זה היא חסימת עורקים המסתעפים מאבי העורקים, וכן התפתחות של אי-ספיקה של מסתם אבי העורקים וטמפונדה לבבית.

בתירת אבי העורקים
היווצרות הקרע בגלימה הפנימית (בלבן) וזרימת הדם לתוך הגלימה האמצעית (בצהוב)
איור של היווצרות הקרע בגלימה הפנימית (בלבן) וזרימת הדם לתוך הגלימה האמצעית (בצהוב)
שם בלועזית Aortic dissection
סיווג
 ‑ ICD-10 I71.0
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine article/2062452 
DiseasesDB 805
MedlinePlus 000181
OMIM 607086

הביטוי האופייני של בתירה של אבי העורקים הוא הופעה פתאומית של כאב עז וחד בחזה. הבדלי לחץ דם בין הגפיים או היעדר דפקים בגפיים עלולים לרמז על איסכמיה של איברים. אישוש האבחנה של בתירה מבוצע בבדיקות דימות רפואי, שהשכיחות בהן הן טומוגרפיה ממוחשבת (CT) ואקוקרדיוגרפיה. הטיפול בבתירת אבי העורקים תלוי במעורבות של אבי העורקים העולה. בתירה במקטע זה מחייבת טיפול מידי בניתוח להסרת קטע הגלימה הקרוע ובנייה מחדש של אבי העורקים תוך שימוש בשתל סינתטי. בבתירה המוגבלת לאבי העורקים היורד עיקר הטיפול הוא טיפול תרופתי להורדת לחץ הדם, אולם הולך ועולה השימוש בהכנסת תומכן בצנתור. למרות הטיפול, עדיין קיימת תמותה לא מבוטלת כתוצאה מבתירה של אבי העורקים וסיבוכיה.

בתירת אבי העורקים תועדה לראשונה ב-1760 בנתיחה שלאחר המוות של ג'ורג' השני, מלך בריטניה. בשנת 1802 טבע ז'אן פייר מוֹנואר (Maunoir) את השם בתירת אבי העורקים, אולם ב-1819 טבע ממציא המסכת, רנה לאנק, את המונח מִפְרֶצֶת בּוֹתֶרֶת, אשר הפך שגור לתיאור המחלה. לימים התברר שזהו שם מטעה, שגם פגע בהבנת מנגנון התפתחות המחלה, מאחר שאין הכרח שמפרצת תהיה בבסיסה של בתירת אבי העורקים[1].

תוכן עניינים

אפידמיולוגיהעריכה

"ובגזע של אבי העורקים מצאנו חריץ רוחבי בצדו הפנימי, כאינץ' וחצי אורכו, שדרכו עבר לאחרונה דם, תחת המעטפת החיצונית שלו, ויצר דמם כתמי מורם."

מתוך: תיאור נתיחתו של ג'ורג' השני מאת פרנק ניקולס[2]

המקרה המתועד הראשון של בתירת אבי העורקים מיוחס לנתיחה שלאחר המוות של ג'ורג' השני, מלך בריטניה, אשר מת בשנת 1760 כתוצאה מטמפונדה לבבית על רקע בתירת אבי העורקים. בקרוב למאה השנים שחלפו מאז, אובחנו המקרים של בתירת אבי העורקים רק בנתיחות שלאחר המוות, אך בשנת 1855 אבחן הרופא ויליאם סוויין מיורק לראשונה בתירה של אבי העורקים באדם חי.

ב-1863 סקר הרופא הבריטי תומאס בוויל פיקוק את 80 המקרים של בתירת אבי העורקים שתועדו עד לשלב זה בספרות האירופית והאמריקנית. הייתה זו סקירתו השנייה בנושא, לאחר שב-1843 סקר 19 מקרים. השוואת ממצאי הסקירה של פיקוק למחקרים אפידמיולוגיים מן המאה ה-20 העלתה כי הגיל הממוצע להופעת בתירת אבי העורקים היה נמוך יותר בתקופתו של פיקוק, וכי מיקומן של מרבית הבתירות אז היו באזור מקורב (פרוקסימלי, סמוך ללב). ההבדל הראשון נעוץ בעלייה בתוחלת החיים מאז תקופתו של פיקוק, בטיפול הניתוחי המוקדם בהצרת אבי העורקים ובמתן טיפול תרופתי ליתר לחץ דם, אשר דחה את התפתחות הבתירה. את ההבדל השני ניתן להסביר בכך שהבתירות המקורבות הן מסוכנות יותר להתפתחות טמפונדה, ולכן הובילו יותר למוות ולנתיחה שלאחר המוות אשר גילתה את הבתירה[3].

שיעור ההיארעות השנתי המשוער של בתירת אבי העורקים נע סביב 3 מקרים ל-100,000 איש[4]. הגיל הנפוץ להופעה של מצב זה הוא בעשורים ה-7–8 לחיים, כאשר גברים לוקים בבתירה פי שניים מאשר נשים, אך נשים נוטות להתייצג בגילאים מבוגרים יותר[5]. מחקרים הראו כי בתירת אבי העורקים שכיחה יותר בחודשי החורף (אוקטובר–ינואר), וכי לאורך שעות היממה השכיחות של בתירת אבי העורקים גבוהה יותר בשעות הבוקר, ובמיוחד בין השעות 8–9 בבוקר[4].

אטיולוגיהעריכה

גורם הסיכון החזק ביותר להופעה של בתירת אבי העורקים הוא יתר לחץ דם. לפי מחקר שנערך על המרשם הבינלאומי לבתירת אבי העורקים (IRAD)‏, 72% מהאנשים שלקו בבתירת אבי העורקים סבלו מיתר לחץ דם[6]. גורם סיכון משמעותי נוסף הוא טרשת עורקים, הקיימת ב-31% מהאנשים עם בתירת אבי העורקים. גורמי סיכון אלה מאפיינים בעיקר את האוכלוסייה המבוגרת הלוקה בבתירת אבי העורקים[7].

מחלות גנטיות ומומים מולדים הם מגורמי הסיכון המולדים ללקות בבתירה של אבי העורקים. בקבוצת מחלות אלו נכללות מחלות רקמת חיבור (מחלות קולגן) כגון תסמונת מרפן ותסמונת אהלרס-דנלוס, וכן מסתם ותיני דו-פסיגי והצרת אבי העורקים, לרבות תסמונת טרנר אשר פעמים רבות הצרת אבי העורקים נלווית אליה. דוגמה לקשר החזק בין תסמונת מרפן לבתירת אבי העורקים באנשים צעירים היא השיעור של החולים בתסמונת מרפן מבין הלוקים הצעירים בבתירה, שיעור אשר עומד על 50%[7]. מחלות אלו משפיעות על מבנה הדופן של העורק, ובמיוחד הגלימה האמצעית. קרובים מדרגה ראשונה של אנשים שלקו בבתירה של אבי העורקים נמצאים בסיכון מוגבר ללקות בכך גם כן.

גורמי סיכון נוספים כוללים מפרצת באבי העורקים ודלקת בעורקים הגדולים. מלבד אלה, בתירה של אבי העורקים עלולה להתרחש כסיבוך של ניתוח מעקפים לעורקים הכליליים, ניתוח להחלפת מסתם או צנתור לב. חבלת חזה יכולה לגרום לבתירה של אבי העורקים, אך נדיר שהיא גורמת לכך. במנגנון משוער של עלייה זמנית בלחץ הדם עלולים אימוני הרמת משקולות והתנגדות הדורשים מאמץ גופני כביר, או לחלופין צריכת סמים מסוג קוקאין, לגרום לבתירה של אבי העורקים.

פתוגנזהעריכה

רקע מבני ותפקודיעריכה

 
איור של בתירת אבי העורקים; החץ מצביע על אתר הבתירה הראשוני, בצבע כהה הנהור המדומה. המספרים מייצגים את מקטעי אבי העורקים: העולה, קשת אבי העורקים, היורד והבטני.

אבי העורקים הוא העורק הראשי של מחזור הדם הגדול. לצורכי התיאור האנטומי הוא נחלק לארבעה מקטעים: ראשיתו באבי העורקים העולה, אשר יוצא מן החדר השמאלי בלב כלפי מעלה, לאחר מכן הוא יוצר את קשת אבי העורקים בהתעקלו שמאלה ולאחור מעל עורק הריאה, מן הקשת יורד אבי העורקים היורד מטה בקדמת עמוד השדרה, וכאשר הוא חוצה את הסרעפת בדרכו מטה הוא מכונה אבי העורקים הבטני. לכל אורכו מתפצלים ממנו עורקים המזינים בדם את איברי הגוף.

כבכל העורקים, דופן אבי העורקים עשויה שלוש שכבות, שמתוכן הגלימה הפנימית מורכבת מרקמת תאי אנדותל ומשכבה תת-אנדותלית דקה העשויה רקמת חיבור רפה, ואילו הגלימה האמצעית כוללת רקמת שריר חלק מעגלית שבין סיביה גם סיבי אלסטין ופרוטאוגליקנים. אבי העורקים נמנה עם העורקים האלסטיים – העורקים הגדולים הנושאים נפחים גדולים של דם ועומדים בלחצי דם גבוהים – ויש לו גלימה אמצעית עבה עם רקמה אלסטית ניכרת.

עם התכווצות חדרי הלב, הסיסטולה, זורם דם מן החדר השמאלי אל אבי העורקים, ודופנו של אבי העורקים נמתחת לקליטת הדם מן החדר. בהרפיית החדרים, הדיאסטולה, חוזרים הסיבים האלסטיים שבדופן אבי העורקים למצבם הבסיסי, והדם מוזרם לפנים. חזרת הדם אל החדר נמנעת בשל קיומו של מסתם אבי העורקים. זרימה פעימתית זו נמצאה כזרימה המיטבית לאספקת דם לרקמות[8], עם שמירה על לחץ דם קבוע יחסית ברקמות. עם זאת, זרימת דם זו גם מעמידה את דופן אבי העורקים בפני לחץ פועם גבוה ומאמצי גזירה, בשל לחץ הדם הגבוה בכלי דם זה[9].

התהוות המחלהעריכה

 
תמונה היסטופתולוגית של בתירת אבי העורקים, צביעה בכחול ויקטוריה ובהמטוקסילין-אאוזין. בתמונה מוצגת ההפרדה בין הגלימה הפנימית לאמצעית.

הדופן האלסטית של אבי העורקים אמנם מתמודדת עם ערכי לחץ דם גבוהים במצב תקין, אלא שלאורך השנים גורמים יתר לחץ דם וטרשת עורקים להתעבות וללייפת של הגלימה הפנימית, כמו גם לניוון של תאי השריר החלק בגלימה האמצעית. תהליכים אלה מובילים לנמק וללייפת של הרכיבים האלסטיים בדופן העורק, ואלה מביאים להתקשחות הדופן ולהיחלשותה[4]. בנוסף, במחלות רקמת חיבור, כתסמונת מרפן או תסמונת אהלרס-דנלוס, חל ניוון ציסטי של הגלימה האמצעית, שאף הוא עדות לחולי של רקמת דופן אבי העורקים.

על רקע זה עלול להיווצר קרע בגלימה הפנימית באבי העורקים, אשר מביא לכניסת דם לתוך הגלימה האמצעית. הדם החודר לגלימה האמצעית עושה את דרכו ויוצר נהור מדומה, במקביל לנהור האמיתי, בתוך רקמה חולה מלכתחילה[4]. הפרדה זו עלולה להתפשט לאורך דופן אבי העורקים, וכך לחסום את העורקים המסתעפים ממנו ולגרום לאיסכמיה של איברים חיוניים. כמו כן, בתירה המתפשטת באופן מקורב, בכיוון הלב, עלולה לגרום לאי-ספיקת מסתם אבי העורקים או לכניסה של דם לחלל מסב הלב ובכך לטמפונדה לבבית.

מנגנון מוצע נוסף לבתירת אבי העורקים הוא דימום תוך-דופני מכלי הדם המזינים את אבי העורקים, אשר יוצר בתוך הדופן את הנהור המדומה ופורץ ממנה את הגלימה הפנימית בכיוון הנהור האמיתי.

סיווגעריכה

שיטות סיווג לבתירת אבי העורקים
     
אחוז מסך הבתירות 60% 10%–15% 25%–30%
סוג דבייקי 1 דבייקי 2 דבייקי 3
סטנפורד A
(מקורב)
סטנפורד B
(מרוחק)

ישנן שתי שיטות עיקריות לסיווג אנטומי של בתירת אבי העורקים. שיטת הסיווג הראשונה, סיווג דבייקי, הוצעה בשנת 1965 על ידי הרופא האמריקני מייקל דבייקי, והיא מחלקת את סוגי הבתירה לפי מקום הקרע הראשוני וכיוון התקדמותו:

  • דבייקי 1 – בתירה המתחילה באבי העורקים העולה ומתקדמת אל קשת אבי העורקים ומעבר לה
  • דבייקי 2 – בתירה המוגבלת לאבי העורקים העולה
  • דבייקי 3 – בתירה המתחילה באבי העורקים היורד ומתפשטת בכיוון מקורב או מרוחק

השיטה השנייה, סיווג סטנפורד (נקרא גם דיילי), הוצעה בשנת 1970 על ידי הרופא האמריקני פאט דיילי, והיא הנפוצה יותר כיום. שיטה זו מחלקת את סוגי הבתירה לפי מעורבות אבי העורקים העולה, ללא קשר למקום הקרע הראשוני:

  • סטנפורד A – אבי העורקים העולה מעורב
  • סטנפורד B – אבי העורקים העולה אינו מעורב

מלבד הבתירה הטיפוסית שתוארה לעיל, ישנם סוגים נוספים של מצבים חריפים באבי העורקים הדרים יחד עמה בכפיפה אחת. המטומה תוך-דופנית (intramural hematoma) נחשבת למצב מקדים לבתירה, והיא מאופיינת בדימום של כלי הדם המזינים את אבי העורקים והתפשטות של הדימום בתוך הגלימה האמצעית מבלי לפרוץ את הגלימה הפנימית. בניגוד לבתירה של אבי העורקים, רוב מקרי ההמטומה התוך-דופנית מתרחשים באבי העורקים היורד, אך גם הם נקשרים ברובם ביתר לחץ דם. כ-10% מהדימומים במקרים של המטומה תוך-דופנית נספגים, דבר שכמעט שאינו מדווח בבתירה. מצב חריף נוסף הוא כיב חודר של רובד טרשתי, אשר יכול להוביל להמטומה תוך-דופנית, לבתירה או להתנקבות[10].

תסמינים וסימניםעריכה

התסמין המאפיין ביותר של בתירת אבי העורקים הוא כאב חד ועז בחזה, המופיע בצורה פתאומית. תסמין זה מופיע ב-73% מהלוקים בבתירת אבי העורקים, ובגילאים צעירים שיעור זה אף גבוה יותר. ככלל, בתירה מסוג סטנפורד A תתבטא באופן טיפוסי עם כאב בקדמת החזה, בעוד בתירה מסוג סטנפורד B תתבטא עם כאב גב או כאב בטן, ואלה יתקדמו בכיוון התפשטות הבתירה. בניגוד למחשבה הרווחת, הכאב האופייני לבתירת אבי העורקים מתואר יותר כ"חד" מאשר כ"קורע". תסמין נפוץ נוסף הוא התעלפות, המופיעה ב-13% מהבתירות מסוג A ועלולה לרמז על פרוגנוזה גרועה יותר בשל סיבוך של טמפונדה או בשל מעורבות של העורקים התרדמניים[4][10].

מלבד תסמינים אלה, מאחר שבתירה של אבי העורקים עלולה לגרום לחסימה של כלי דם ולאיסכמיה, ייתכנו תסמינים נוספים בהתאם לכלי הדם שנחסם:

עורק חסום הסתמנות נלווית
עורק כלילי אוטם שריר הלב
העורקים התרדמניים שבץ מוחי
העורק התת-בריחי כאב וחולשה בידיים
עורקים המספקים את חוט השדרה שיתוק הגפיים התחתונים (פאראפלגיה)
גזע הבטן ועורקי מתלה המעי העליון והתחתון איסכמיה של המעיים וכאב בטן
עורק הכליה אי-ספיקת כליות, כאבים במותן והמטוריה
עורק הכסל המשותף כאב וחולשה ברגליים

בבדיקה גופנית שכיח למצוא יתר לחץ דם בסימנים החיוניים. ממצא זה שכיח יותר בקרב בתירה מסוג סטנפורד B, שכן תחת גורמי סיכון המאפיינים את האוכלוסייה הצעירה מתפתחת לרוב בתירה מסוג סטנפורד A. היעדר דפקים היקפיים או הבדלים בלחץ הדם בין הגפיים יכולים לרמז על בתירה, ויש להם ערך פרוגנוסטי רע[4].

מאחר שאי-ספיקת מסתם אבי העורקים יכולה להיגרם כתוצאה מבתירת אבי העורקים, תיתכן הסתמנות של אי-ספיקת לב ובצקת ריאות, כאשר בהאזנה ללב ניתן לשמוע אוושה דיאסטולית.

בדיקות עזרעריכה

בדיקות דםעריכה

לויקוציטוזיס בספירת דם וסמני דלקת נוספים עשויים להצביע על מצב דחק, אשר מאפיין מחלות חריפות רבות. ממצא לא סגולי נוסף הוא עלייה בלקטט דהידרוגנאז, אשר עשוי להצביע על המוליזה בנהור המדומה. גם בדיקת רמות די-דימר היא בדיקה לא סגולית לבתירת אבי העורקים, אולם נמצא שרמות די-דימר נמוכות מ-500 ננוגרם לדציליטר בתוך 24 שעות מתחילת התסמינים יכולות לשלול בסבירות של 96% מקרה של בתירת אבי העורקים[11].

סמן ביולוגי שקרנו עלתה הוא השרשרת הכבדה של מיוזין משריר חלק, אשר משתחרר למחזור הדם מהשריר החלק שבגלימה הפנימית בשעות הראשונות שלאחר הבתירה. רגישותו של סמן זה לאבחון בתירה בשלוש השעות הראשונות לאחר תחילת התסמינים היא 91% וסגוליותו 98% בהשוואה לנבדקים בריאים, אך לעומת לוקים באוטם שריר הלב הסגוליות יורדת ל-83%[12]. סמן זה לבתירת אבי העורקים, כמו אחרים, עדיין נמצא במחקר וטרם מבוצע באופן שגרתי לאבחון מחלה זו[4][10].

אק"געריכה

אלקטרוקרדיוגרפיה איננה בדיקה מאוד אבחנתית לבתירה של אבי העורקים. מחקר שהתבסס על IRAD הראה כי 31% מהלוקים בבתירה התייצגו עם אק"ג תקין, 40% נוספים התייצגו עם שינויים בלתי סגוליים במקטע ST ובגל T,‏ 15% התייצגו עם עדות לאיסכמיה ו-5% התייצגו עם עדות לאוטם שריר הלב[6].

צילום חזהעריכה

 
צילום חזה המראה הרחבה של הבינה (1) ושל אבי העורקים (2), ממצא אופייני של בתירת אבי העורקים, כמו גם תפליט פלאורלי משמאל (ימין התמונה).

לצילום חזה ערך אבחנתי מוגבל במקרים של בתירת אבי העורקים, ובמיוחד בבתירה של אבי העורקים העולה בלבד, עם רגישות של 64% וסגוליות של 86%. הממצאים האופייניים לבתירת אבי העורקים בצילום חזה הם הרחבה של אזור הבינה ושל אבי העורקים בפרט, הסטה לימין של קנה הנשימה, העתקה של מיקום הסתיידויות אבי העורקים לתוך צלו בצילום, התעקלות או התעקמות של אבי העורקים, אטימות של המרווח בין כפתור אבי העורקים לעורק הריאה והיטשטשות של מתאר אבי העורקים[13]. ב-19% מהמטופלים עם בתירת אבי העורקים ניתן לראות בצילום חזה גם תפליט פלאורלי[6].

 
אקוקרדיוגרם דופלר המדגים נהור אמיתי (בצבע) ומדומה באבי העורקים.

אקוקרדיוגרפיהעריכה

בעוד שלאקוקרדיוגרפיה דרך בית החזה תפקיד מוגבל בהערכה של בתירת אבי העורקים, אקוקרדיוגרפיה דרך הוושט היא כלי אבחנתי מוביל באבחנה של מצב זה. יתרונה של בדיקת אקוקרדיוגרפיה דרך בית החזה הוא ביכולתה לזהות בתירה מקורבת, ועל כן היא בדיקה טובה למטופלים המתייצגים עם הלם וסיבוכים אחרים כטמפונדה, אולם בתירה בחלק המרוחק של אבי העורקים העולה והלאה מכך אינה מזוהה היטב בבדיקה זו[10]. לעומת זאת, בשל קרבתו של אבי העורקים העולה לוושט, אקוקרדיוגרפיה דרך הוושט היא בדיקה טובה להדגמה של בתירת אבי העורקים.

על אף היותה של אקוקרדיוגרפיה דרך הוושט בדיקה פולשנית למחצה, זוהי בדיקה שניתן לבצעה בחדר מיון, וכן במקרים של מטופלים שאינם יציבים מבחינה המודינמית, בחדר ההלם של חדר המיון או בחדר ניתוח, תוך מתן תשובה מהירה למדי. האבחנה של בתירת אבי העורקים מאוששת בבדיקה זו למראה שני נהורים באבי העורקים המופרדים בחפי של הגלימה הפנימית.

טומוגרפיה ממוחשבתעריכה

 
תמונת CT עם חומר ניגוד שבה מודגמת בתירה באבי העורקים העולה. הנהור המדומה (מסומן בחץ) מופרד מן הנהור האמיתי על ידי הגלימה הפנימית.

בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) מוזרק חומר ניגוד מבוסס יוד לזרם הדם על מנת להדגים את העורקים, בדגש על אבי העורקים. זוהי בדיקה זמינה ומהירה עם רגישות של מעל 95% וסגוליות הנעה בין 87% ל-100%[10]. בנוסף, יש לה יתרון יחסי על אקוקרדיוגרפיה באבחנה של בתירה בקשת אבי העורקים, אך היא נופלת ממנה באבחון של אי-ספיקת מסתם אבי העורקים ובהערכה של העורקים הכליליים. גם כאן, כביתר בדיקות הדימות, התמונה המתקבלת היא תמונה של נהור כפול שבין חלקיו חוצצת הגלימה הפנימית. בנוסף, ניתן לראות בבדיקת CT את קריש הדם הנוצר בנהור המדומה[14].

דימות תהודה מגנטיתעריכה

דימות תהודה מגנטית (MRI) היא בדיקה מדויקת לאבחנה של בתירת אבי העורקים, עם רגישות וסגוליות של 98%, אולם זמינותה מוגבלת בשל משכה הארוך, שאינו מתאים למצב חירום רפואי כמו בתירת אבי העורקים. משום כך, היא אינה בשימוש תדיר לאבחנה של מחלה זו. בבדיקה זו, נוסף על הנהור הכפול המופרד באמצעות הגלימה הפנימית, מקטע עורק שבו נראה חיבור בין הנהורים יכול להעיד על מקום הקרע הראשוני בגלימה הפנימית.

אאורטוגרפיהעריכה

אאורטוגרפיה, הכוללת הזרקה של חומר ניגוד מבוסס יוד לאבי העורקים תוך שיקוף רנטגן סדרתי, הייתה הכלי האבחנתי המדויק הראשון שהיה בשימוש לאבחנה של בתירת אבי העורקים. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 היה כלי זה למדד הזהב בהליך האבחנתי של בתירת אבי העורקים, אולם עם פיתוחם של אמצעי דימות לא-פולשניים מדויקים יותר, פחת השימוש בו, וכיום כמעט שאינו מבוצע לצורך כך[10].

אבחנהעריכה

האבחנה של בתירת אבי העורקים דורשת חשד קליני גבוה, מאחר שהתסמינים והממצאים הגופניים דומים לשל מצבים רפואיים אחרים, כמו אוטם שריר הלב, הנפוצים הרבה יותר[6]. דוגמה לכך היא השיעור הגבוה של מטופלים עם בתירת אבי העורקים אשר ניתנה להם ראשית אבחנה אחרת – 30%[4]. שלושה מאפיינים בהתייצגות הקלינית נמצאו בנפרד ובמצטבר כמנבאים בסבירות הגבוהה ביותר מאורע של בתירת אבי העורקים: כאב פתאומי בעל אופי קורע המכוון למקור מאבי העורקים, הבדל בדפקים או בלחץ הדם בין הגפיים והופעה של הרחבת הבינה או אבי העורקים בצילום חזה. שימוש בגורמים מנבאים אלה לריבוד הסיכון להיתכנות בתירת אבי העורקים מאפשר להציב 77% מהמקרים בסיכון גבוה, 19% בסיכון בינוני ו-4% בסיכון נמוך[15].

משעלה חשד קליני לבתירת אבי העורקים, מבוצעת בדיקת דימות לאישור אבחנה זו ואפיונה, ולעיתים קרובות נדרשת יותר מבדיקה אחת[16]. במחקר שהתבסס על IRAD עלה כי ב-61% מהמקרים שבהם עלה חשד לבתירת אבי העורקים היה CT אמצעי הדימות הראשון בשימוש, וכי ב-33% הייתה זו בדיקת אקוקרדיוגרפיה, בין אם דרך בית החזה או דרך הוושט. שימוש זה מוסבר על ידי זמינותו הגבוהה של מכשיר ה-CT[6].

אבחנה מבדלתעריכה

ברשימת האבחנה המבדלת לבתירת אבי העורקים נמנות מחלות נוספות הגורמות לכאב חריף בחזה. מבין אלה, האבחנה המבדלת העיקרית לבתירת אבי העורקים בסביבת חדר המיון היא תסמונת כלילית חריפה, השכיחה ממנה הרבה יותר ומתבטאת גם כן על פי רוב בכאבים בחזה. סיבה נוספת העלולה למסך את האבחנה היא שמעורבות של העורקים הכליליים בבתירת אבי העורקים עלולה לגרום לאיסכמיה של הלב ולתסמונת כלילית חדה. ההבדל העיקרי בין שתי אבחנות אלה הוא שבעוד שבתירת אבי העורקים מתייצגת באופן טיפוסי ככאב עז פתאומי בעל אופי חד או קורע, הכאב בתסמונת כלילית חדה הוא עז פחות, הולך ומחמיר ובעל אופי לוחץ. בדיקת אק"ג תקינה גם כן יכולה לסייע בשלילה של אוטם שריר הלב. לאבחנה בין המצבים חשיבות רבה בשל התוויית הנגד של הטיפול נוגד הקרישה הניתן לתסמונת כלילית חדה בבתירת אבי העורקים[4].

טיפולעריכה

טיפול ראשוניעריכה

הטיפול הראשוני במטופלים עם בתירת אבי העורקים מתבצע ביחידה לטיפול נמרץ בשל הצורך בניטור קפדני של מטופלים אלה וסכנת החיים הנשקפת להם[4]. המטרה הראשונית של הטיפול היא ייצוב לחץ הדם והפחתת הכוח המופעל עם כל התכווצות של החדר השמאלי. על כן, אלא אם מדובר במטופל שנמצא בהלם, תרופת הבחירה היא חוסמי בטא, כשיעד הטיפול הוא שמירה על לחץ דם סיסטולי בטווח של 100–120 מ"מ כספית ודופק מתחת ל-60 פעימות בדקה. זאת, תוך הבטחת אספקת דם תקינה למוח, ללב ולכליות. במטופלים עם אי-סבילות מסוימת לחוסמי בטא, כגון חולי אסתמה, מטופלים עם ברדיקרדיה או מטופלים עם אי-ספיקת לב, מועדף השימוש באסמולול בשל זמן מחצית החיים הקצר שלו. במטופלים עם אי-סבילות מוחלטת לחוסמי בטא, ניתן להשתמש בחוסמי תעלות סידן להורדת לחץ הדם. אם התגובה למתן חוסמי בטא אינה מספקת, תוספת של מרחיבי כלי דם כניטרופרוסיד נחשבת לפתרון טוב. לשיכוך כאב, אשר בנוסף להקלה על המטופל גם מפחית לחץ דם, מקובל לתת מורפין[10].

במטופלים שאינם יציבים המודינמית, קרי עם לחץ דם נמוך בהתייצגותם, עולה החשד לירידה בנפח הדם בשל דימום לנהור המדומה, למסב הלב (פריקרד), לבינה או למרווח האדר. מטופלים אלה פעמים רבות מונשמים בטרם מובהלים לביצוע בדיקת דימות או ישירות לחדר ניתוח. זיהוי של טמפונדה לבבית מחייב ניקור של מסב הלב טרם פעולה ניתוחית[10].

בתירה מקורבת של אבי העורקיםעריכה

בתירה מקורבת של אבי העורקים אשר מערבת את אבי העורקים העולה (סיווג סטנפורד A או דבייקי 1 ו-2) היא מצב חירום רפואי המחייב התייחסות ניתוחית מידית על מנת למנוע את הסיבוכים העלולים להתרחש על רקע הבתירה[16]. עקרונותיו של הטיפול הניתוחי, אשר נוסחו עם ביצועו לראשונה על ידי צוותו של מייקל דבייקי בשנת 1955, הם הסרת קטע הגלימה הקרוע, סתימת הכניסה לנהור המדומה ובנייה מחדש של אבי העורקים תוך שימוש בשתל סינתטי, עם או בלי חיבורם של העורקים הכליליים לשתל. עיקרון נוסף הוא שחזור פעולתו של מסתם אבי העורקים במקרה שהוא באי-ספיקה על ידי חיבורו מחדש או על ידי מסתם תותב[4]. במקרים שבהם עולה הצורך בתיקון קשת אבי העורקים, אשר ממנה יוצאים העורקים התרדמניים המספקים דם למוח, נעשה שימוש באמצעים של הכנסת המנותח להיפותרמיה עמוקה לצורך הפחתת צריכת החמצן של המוח וזילוח בררני נגד כיוון הזרימה (selective retrograde perfusion)[10].

בתירה מרוחקת של אבי העורקיםעריכה

הטיפול בבתירה מרוחקת של אבי העורקים אשר מערבת את אבי העורקים היורד בלבד (סיווג סטנפורד B או דבייקי 3), כאשר היא מופיעה ללא סיבוכים, הוא טיפול תרופתי שמרני. טיפול זה מבוסס על ניטור פולשני של לחץ הדם, הורדת לחץ דם אל מתחת ללחץ דם סיסטולי 120 מ"מ כספית באמצעות חוסמי בטא, בתוספת או ללא מרחיבי כלי דם, ושיכוך כאב עם מורפין[10].

ההתוויות לטיפול ניתוחי בבתירה מרוחקת של אבי העורקים הן סיבוכים וכישלון הטיפול השמרני. סיבוכים אלה כוללים איסכמיה של הגפיים, זילוח בלתי מספיק לאיברים וקרע של אבי העורקים. כישלון הטיפול השמרני יכול להתבטא בכאב בלתי נשלט, התקדמות של הבתירה, התרחבות של המפרצת באזור הבתירה ויתר לחץ דם בלתי נשלט[4].

נוסף על הטיפול הניתוחי, קיימת אפשרות להנחת תומכן בצנתור במטרה להפחית את הסיבוכים של בתירה מסוג B. אפשרות זו עדיפה לעיתים על האפשרות הניתוחית הכרוכה בתמותה ותחלואה גבוהות[16]. התומכן מרחיב את הנהור האמיתי וחוסם את נקודת הכניסה אל הנהור המדומה, ובכך גורם לדם בו להיקרש, ובסופו של דבר להיספג.

טיפול ארוך טווח ומעקבעריכה

לטיפול ארוך הטווח שלוש זרועות: הפחתת העומס על דופן אבי העורקים באמצעות שמירה על ערכי לחץ דם סיסטולי מתחת ל-120 מ"מ כספית; מעקב סדרתי באמצעי דימות אחר התקדמותה של הבתירה, הופעת בתירה חדשה והתפתחות מפרצת באבי העורקים; וניתוח חוזר במקרה הצורך. חוסמי בטא הם טיפול הבחירה להורדת ערכי לחץ דם במקרה של בתירת אבי העורקים. באשר לתכיפות המעקב, איגוד הקרדיולוגים האירופי ממליץ על מעקב באמצעי דימות חודש לאחר השחרור, לאחר מכן במשך השנה הראשונה כל שלושה חודשים ולבסוף כל חצי שנה עד שנה. ב-12%–30% מהמטופלים נדרש ניתוח חוזר[10].

סיבוכים ופרוגנוזהעריכה

בתירת אבי העורקים עלולה להביא לקרע בדופן אבי העורקים, וכן לחסימת העורקים המסתעפים מאבי העורקים ובכך לגרום לאיסכמיה של איברים חיוניים, לרבות אוטם שריר הלב, שבץ מוחי ואוטם של הכליות ואיברי הבטן. בנוסף, בתירה מקורבת עלולה לגרום לאי-ספיקת מסתם אבי העורקים ולדימום לתוך מסב הלב שיתבטא כטמפונדה לבבית. מבין אלה, סיבות המוות השכיחות ביותר הן קרע בדופן אבי העורקים או טמפונדה לבבית[6].

בתירה של אבי העורקים העולה (סטנפורד A) היא קטלנית למדי, עם תמותה של 1%–2% עם כל שעה החולפת מתחילת הופעת התסמינים. שיעור התמותה אף עולה עם התפתחותם של סיבוכים. עם מתן טיפול תרופתי בלבד עומד שיעור התמותה מבתירה של אבי העורקים העולה על 24% בתוך 24 שעות מתחילת התסמינים. שיעור זה מטפס ל-49% לאחר שבועיים. לאחר הכנסת הטיפול הניתוחי ירדה התמותה בבית החולים מבתירה של אבי העורקים ל-10% תוך 24 שעות ול-20% לאחר שבועיים[10]. ירידה זו מדגימה את היתרון של הטיפול הניתוחי על פני הטיפול התרופתי בבתירה מסוג סטנפורד A[16]. לעומת זאת, שיעור התמותה בבתירה ללא סיבוכים של אבי העורקים היורד (סטנפורד B) עומד על 10% בחודש החולף מהופעת התסמינים. ברם, סיבוכים איסכמיים מחייבים התערבות לתיקון אבי העורקים, אשר טומנת בחובה סיכוני תמותה של 20% תוך יומיים לניתוח ו-25% עד חודש לאחר הניתוח[10]. שקלול הנתונים מצביע על תמותה כללית בבית החולים של 27.4% מבתירת אבי העורקים[6].

מספר גורמי סיכון נמצאו קשורים לתמותה מוגברת מבתירת אבי העורקים מסוג סטנפורד A בבית החולים: גיל מבוגר מ-70, נשים, כאב פתאומי, כאב נודד, הלם או טמפונדה בהתייצגות, חסרים נוירולוגיים או הבדלים בדפקים בהתייצגות, הרחבה של הבינה בצילום חזה, שינויים פתולוגיים באק"ג וסיבוכים איסכמיים. רקע רפואי של יתר לחץ דם, סוכרת, מפרצת באבי העורקים או ניתוח לב בעבר לא היה כרוך בסיכון מוגבר לתמותה[17].

בטווח הארוך, מאחר שבתירת אבי העורקים היא עדות למחלה של אבי העורקים לכל אורכו, ובפרט של הגלימה האמצעית, אנשים שלקו בבתירת אבי העורקים מצויים בסיכון ללקות בהמשך חייהם בבתירה נוספת, במפרצת או בקרע של אבי העורקים[4][10].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Criado FJ. Aortic Dissection: A 250-Year Perspective. Coselli JS, ed. Texas Heart Institute Journal. 2011;38(6):694-700.
  2. ^ Nicholls F, Observations concerning the body of his late majesty, Philosophical Transactions of the Royal Society. 1761;52:265–274.
  3. ^ Leonard JC, Thomas Bevill Peacock and the early history of dissecting aneurysm, British Medical Journal. 1979;2(6184):260-262.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 Ramanath VS, Oh JK, Sundt TM 3rd, Eagle KA, Acute aortic syndromes and thoracic aortic aneurysm, Mayo Clin Proc. 2009 May;84(5):465-81.
  5. ^ Nienaber CA, Fattori R, Mehta RH, Richartz BM, Evangelista A, Petzsch M, Cooper JV, Januzzi JL, Ince H, Sechtem U, Bossone E, Fang J, Smith DE, Isselbacher EM, Pape LA, Eagle KA; International Registry of Acute Aortic Dissection, Gender-related differences in acute aortic dissection, Circulation. 2004 Jun 22;109(24):3014-21.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 Hagan PG, Nienaber CA, Isselbacher EM, Bruckman D, Karavite DJ, Russman PL, Evangelista A, Fattori R, Suzuki T, Oh JK, Moore AG, Malouf JF, Pape LA, Gaca C, Sechtem U, Lenferink S, Deutsch HJ, Diedrichs H, Marcos y Robles J, Llovet A, Gilon D, Das SK, Armstrong WF, Deeb GM, Eagle KA, The International Registry of Acute Aortic Dissection (IRAD): new insights into an old disease, JAMA. 2000 Feb 16;283(7):897-903.
  7. ^ 7.0 7.1 Januzzi JL, Isselbacher EM, Fattori R, Cooper JV, Smith DE, Fang J, Eagle KA, Mehta RH, Nienaber CA, Pape LA, International Registry of Aortic Dissection (IRAD), Characterizing the young patient with aortic dissection: results from the International Registry of Aortic Dissection (IRAD), J Am Coll Cardiol. 2004;43(4):665.
  8. ^ Barrett KE, Barman SM, Boitano S, Brooks HL. Blood as a Circulatory Fluid & the Dynamics of Blood & Lymph Flow. In: Barrett KE, Barman SM, Boitano S, Brooks HL. eds. Ganong’s Review of Medical Physiology, 25e. New York, NY: McGraw-Hill; 2016.
  9. ^ Mancini MC, Aortic Dissection, Medscape, December 5, 2014.
  10. ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 10.12 10.13 Tsai TT, Nienaber CA, Eagle KA, Acute aortic syndromes, Circulation. 2005 Dec 13;112(24):3802-13.
  11. ^ Suzuki T, Distante A, Zizza A, Trimarchi S, Villani M, Salerno Uriarte JA, De Luca Tupputi Schinosa L, Renzulli A, Sabino F, Nowak R, Birkhahn R, Hollander JE, Counselman F, Vijayendran R, Bossone E, Eagle K; IRAD-Bio Investigators, Diagnosis of acute aortic dissection by D-dimer: the International Registry of Acute Aortic Dissection Substudy on Biomarkers (IRAD-Bio) experience, Circulation. 2009 May 26;119(20):2702-7.
  12. ^ Suzuki T, Katoh H, Tsuchio Y, Hasegawa A, Kurabayashi M, Ohira A, Hiramori K, Sakomura Y, Kasanuki H, Hori S, Aikawa N, Abe S, Tei C, Nakagawa Y, Nobuyoshi M, Misu K, Sumiyoshi T, Nagai R, Diagnostic implications of elevated levels of smooth-muscle myosin heavy-chain protein in acute aortic dissection. The smooth muscle myosin heavy chain study, Ann Intern Med. 2000 Oct 3;133(7):537-41.
  13. ^ von Kodolitsch Y, Nienaber CA, Dieckmann C, Schwartz AG, Hofmann T, Brekenfeld C, Nicolas V, Berger J, Meinertz T, Chest radiography for the diagnosis of acute aortic syndrome, Am J Med. 2004 Jan 15;116(2):73-7.
  14. ^ Nienaber CA, von Kodolitsch Y, Nicolas V, Siglow V, Piepho A, Brockhoff C, Koschyk DH, Spielmann RP, The diagnosis of thoracic aortic dissection by noninvasive imaging procedures, N Engl J Med. 1993 Jan 7;328(1):1-9.
  15. ^ von Kodolitsch Y, Schwartz AG, Nienaber CA. Clinical Prediction of Acute Aortic Dissection. Arch Intern Med. 2000;160(19):2977-2982.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 Ince H, Nienaber CA. Diagnosis and management of patients with aortic dissection. Heart. 2007;93(2):266-270.
  17. ^ Mehta RH, Suzuki T, Hagan PG, Bossone E, Gilon D, Llovet A, Maroto LC, Cooper JV, Smith DE, Armstrong WF, Nienaber CA, Eagle KA; International Registry of Acute Aortic Dissection (IRAD) Investigators, Predicting death in patients with acute type a aortic dissection, Circulation. 2002 Jan 15;105(2):200-6.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.