דחק

לחץ
יש לעדכן ערך זה. ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, ומאז העריכה האחרונה של הערך אירעו מאורעות הדורשים את עדכונו.
אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
Disambig RTL.svg המונח "מועקה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסיפור מאת צ'כוב, ראו יגון (סיפור קצר).

דְּחָק (עָקָה, או בשם העממי - לחץ, באנגלית: Stress ובעקבותיו נפוץ גם התעתיק "סטרס") הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב האיזון (הומאוסטזיס, Homeostasis) של האורגניזם,[1] כתוצאה מגירוי חיצוני מוחשי ופיזי או פסיכולוגי.

מצבים מלחיצים יכולים לעורר כאבי ראש.

את המונח דחק טבע הנס סלייה (Hans Selye), אנדוקרינולוג אוסטרו-קנדי, כחלק מפרדיגמה שפורסמה ב־1936 תחת השם (GAS) [2] General Adaptation Syndrome. מקור השם דחק בעברית בהקשר דומה למונח הפסיכולוגי, נזכר כבר במקורות קדומים, "וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם" (הגדה של פסח), וייתכן שהוא שימש כמקור השראה לקובעי המונח הפסיכולוגי בעברית.

במצב של דחק מתמשך עלול להיווצר קושי בהתמודדות וחוסר הסתגלות התנהגותי, פסיכולוגי (כגון תחושות פחד, דאגה וחרדה) או פיזיולוגי (כגון פגיעה במערכת העיכול, לחץ דם גבוה ודיכוי המערכת החיסונית).

היסטוריהעריכה

  ערך מורחב – תגובת הילחם או ברח

בשנת 1915 טבע וולטר קנון את המושג "הילחם או ברח" המתאר את תגובתם של חיות לאיומים. לטענתו, מצבים של סכנה או פציעה מעוררים את תגובת "הילחם או ברח" ומזרימים אדרנלין לגוף.

 
מודל התגובה הרב שלבית המוכללת

בשנת 1946 פרסם הנס סלייה ספר על לחץ, בו הוא מתאר ממצאים מסדרה של ניסויים שערך על חיות מעבדה תוך חשיפתן לגירויים שליליים כמו כאב. בניסוייו מצא סלייה שתגובות בעלי החיים לגירויים השונים יצרו דפוס עקבי, לו קרא תסמונת ההסתגלות הכללית General Adaptation Syndrome. סלייה זיהה שהתסמונת בנויה משלושה שלבים מובחנים: מצוקה, התנגדות ואפיסת כוחות.

בשלב הראשון (מצוקה) כאשר מזוהה גירויי חיצוני כמאיים, נכנס הגוף למצב מוכנות, הנקרא גם "תגובת הילחם או ברח" רווי אדרנלין וקורטיזול - בעקבות פעילות בציר ה-HPA‏ (Hypothalamic-pituitary-adrenal axis) – כחלק מאשד של שינויים קיצוניים בגוף שמפעילה מערכת העצבים הסימפתטית. זהו חלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, שמכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית, על ידי ניתוב מחדש של מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של האיום, על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות מול הסכנה.

בשלב השני (התנגדות), שלב ההתמודדות מול הגירוי האברסיבי וניסיון להכריעו. המשך ניסיון של מנגנוני הגוף להעניק עוד ועוד משאבים חיוניים כדי להתאים את היכולות לצורך ולהתגבר על הסכנה. מנגנוני ההישרדות ממשיכים להזרים משאבי גוף כדי להתמודד עם האיום הנתפס, כל עוד זה לא הוכרע או עד שמשאבי הגוף אוזלים.

השלב האחרון (אפיסת הכוחות), מוגדר כשלב בו אוזלים משאבי הגוף להתמודד עם מצב הסכנה ובפרט לתפקד כראוי. לרוב מופיעים מחדש סימפטומים פיזיולוגיים של מערכת העצבים האוטונומית, כמו הזעה ועלייה נוספת בדופק, בניסיון נואש ואחרון של הגוף להכרעה. אם שלב זה מתארך והגירוי האברסיבי מתמיד, מתחיל ומצטבר נזק ארוך-טווח למערכות הגוף,[3] ובפרט למנגנוני התגובה, כתוצאה מתהליכי פיצוי, בהם ירידה בתפקוד הבלוטות, המערכת החיסונית, וברשימה ארוכה של חוליים שנמצאו כקשורים בדחק, ובהשפעות קוגניטיביות (כמו בעיות ריכוז, קשב וזיכרון) ונפשיות (דיכאון ופגיעות למחלות נפש).

גישות תאורטיותעריכה

הגישות התאורטיות המתייחסות לדחק, מתחלקות לשלוש קבוצות לפי השלב אותו הן מדגישות בתהליך הדחק.[4]

הגישה האפידמיולוגיתעריכה

הגישה האפידמיולוגית מדגישה את האירועים החיצוניים היוצרים את תחושת הדחק. אירועים אלה נקראים אירועי דחק או סטרסורים. בין אירועי הדחק ניתן למנות טראומות, אירועים מְשָנֵי חיים כגון שכול וגירושים, ומצב כרוני של קושי ואי שביעות רצון, כמו בעבודה מתסכלת ובנישואים לא מאושרים. גם חוויות דרמטיות פחות מאירועים משני חיים, כמו פקקי תנועה או בעיות חנייה יכולות לגרום ללחץ. שניים ממייסדי הגישה האפידמיולוגית הם הולמס Holmes וריי Rahe אשר בנו שאלון אירועי חיים המודד את רמת החשיפה לאירועי לחץ בשנה האחרונה.[5] בשאלון ישנה רשימה של אירועי חיים, כאשר לכל אירוע יש משקל שונה, לפי רמת ההיערכות מחדש שהוא דורש. האירועים שדורגו כמלחיצים ביותר, לפי רמת ההיערכות המחודשת שהם דורשים, היו מוות של בן או בת זוג, גירושין, פרידה מבן או בת זוג, מעצר בכלא או במתקן אחר ומוות של בן משפחה קרוב.

הגישה הפסיכולוגיתעריכה

הגישה הפסיכולוגית מדגישה את התהליך התפיסתי הפסיכולוגי המקשר בין האירוע החיצוני לבין התגובה הפיזיולוגית. שניים ממייסדי הגישה הזו הם פולקמן Folkman ולזרוס Lazarus. לטענתם, לחץ נוצר כאשר האדם חש פער בין דרישות המצב לבין המשאבים העומדים לרשותו.[6] גישה זו מתייחסת לדחק כאל תפיסה סובייקטיבית, ולא כאל אירוע אובייקטיבי. אם אדם מעריך הערכת חסר את המשאבים העומדים לרשותו, או מעריך הערכת יתר את דרישות המצב, הוא יחוש בדחק, גם אם מבחינה אובייקטיבית המשאבים מספיק גבוהים כדי להתמודד עם הדרישות. לטענת פולקסמן ולזרוס, לחץ נוצר גם כאשר הפער הוא חיובי, כלומר המשאבים הם גבוהים יותר מאשר הדרישות.

 
האמיגדלה - מרכז הפחד והלחץ

הגישה הביולוגיתעריכה

הגישה הביולוגית מדגישה את התגובה הפיזיולוגית הנוצרת לאחר החשיפה למצב הדחק. שניים ממייסדי הגישה הם הנס סלייה Selye שטבע את המושג "תסמונת ההסתגלות הכללית" ו־וולטר קנון Canon שטבע את המושג "הילחם או ברח". מושג זה הורחב מאוחר יותר ל־ "הילחם או ברח, קפא, התעלף או היבהל" (freeze, flight, fight, fright, faint).[7] תגובות אלה, שיחד נקראות תגובת הדחק, נבררו באופן אבולוציוני כדי להגביר את סיכויי ההישרדות של האורגניזם העומד בפני איום קיומי.[8][7] תגובת הדחק אדפטיבית לפרקי זמן קצרים, כאשר היא מגינה מפני איום חריף. כפי שכאב מגן על האדם מפני מצבים מסוכנים, כך גם תגובת הדחק. כפי שכאב מתמשך עלול לפגוע באיכות החיים, כך גם תגובת דחק מתמשכת המתבטאת בחרדה ודחק מתמשכים עלולה לפגוע באיכות החיים.

לפי הגישה הביולוגית, ניתן לבחון את השפעתם של אירועי דחק בעזרת מדדים פיזיולוגיים של סטייה מההומאוסטזיס (איזון).[4][1] המדדים העיקריים לכך הם מדדים להפעלת מערכת העצבים הסימפטטית וציר ה־HPA.[4]

תגובת הדחק הפיזיולוגית מתחילה במוח, כאשר ישנה הערכה של גורם הדחק והמשאבים העומדים לרשותו של האדם. כאשר הניתוח הקוגניטיבי במוח מוביל למסקנה שהמצב הוא מצב מאיים, האמיגדלה מגיבה בהפעלת מערכת העצבים הסימפטטית וציר ה־HPA.[9][10] מערכת העצבים הסימפטטית מעוררת על-ידי ההיפותלמוס, וגורמת להפרשה של אדרנלין ונוראדרנלין מבלוטת האדרנל אל הדם. חומרים אלה מגבירים את קצב הלב והנשימה, גורמים להזעה ולתחושה של דחק.[10] ציר ה־HPA מעורר גם הוא על־ידי ההיפותלמוס הגורם לשחרור ACTH מבלוטת יותרת המוח. ACTH גורם להפרשה של קורטיזול מקליפת בלוטת האדרנל.[10] הפעלת תגובת הדחק יוצרת תגובות גופניות רבות שנועדו להכין את הגוף לפעולה אקטיבית להתמודדות עם האיום. תגובות אלה כוללות עלייה בקצב הלב, קצב הנשימה, לחץ הדם, רמות הסוכר בדם, ומתח השרירים. קיימות גם הזעה, הזרמת דם לפריפריה, הגדלת אישונים וירידה בכאב.

כאשר הגוף יוצא ממצב של הומאוסטזיס ועובר למצב של אלוסטזיס עלולים להיגרם נזקים, בטווח הקצר או הארוך.[1]

מאפיינים של מצבי דחקעריכה

קיימים מספר מאפיינים ההופכים מצבים בחיים למצבי דחק. המאפיינים הבולטים הם איום, חוסר היכרות, חוסר ודאות וחוסר שליטה. ראשית, לחץ מתרחש כאשר קיים איום על ההומאוסטזיס, או שחושבים שקיים איום שכזה.[1] לכן, אחד המאפיינים המהותיים ביותר של מצבי דחק הוא שהם מאיימים על האדם או על הקרובים לו. האיום יכול להיות איום פיזי, איום כלכלי, איום חברתי, איום משפחתי, או כל איום אחר.[4] למעשה, תגובת הדחק נבררה באופן אבולוציוני כדי להכין את הגוף להתמודדות עם איומים. בהתאם לכך, יש הטוענים שהמושג דחק מתייחס רק למצבים בהם קיים איום משמעותי על רווחתו של האורגניזם.[11]

מאפיין שני של מצבי דחק הוא חוסר היכרות. לפי המודל של הולמס וריי, אירועים שאינם מוכרים, דורשים היערכות מחודשת ולכן הם מעוררי לחץ.

המאפיין השלישי של מצבי דחק קשור לחוסר היכרות, אך מעט שונה ממנו, והוא חוסר ודאות. היכולת לנבא התרחשות מעוררת דחק מקלה על ההתמודדות עימה. לכך ניתן לתת שני טעמים: ראשית, אם יודעים על בואו המתקרב של המצב הלא נעים, ניתן להיערך לקראתו נפשית או פיזית וממשית. שנית, אפשר לחוש רגיעה וביטחון בתקופה שבה יודעים שהדחק אינו צפוי לבוא. אפילו עכברים שהוכנסו לתוך מערך ניסויי מתאים הפגינו העדפה לדחק בר ניבוי על פני דחק שאינו בר ניבוי.

המאפיין האחרון של מצבי דחק, ואחד החשובים מהם, הוא חוסר שליטה. ככל שמאורע פחות נשלט, כך הוא יוצר תחושת דחק גבוהה יותר. ניסויי מעבדה הראו כי נבדקים שנחשפו לאירוע מעורר לחץ הגיבו טוב יותר, אם ניתנה להם האפשרות להפסיק את החשיפה, גם אם לא עשו בפועל שימוש באופציה זו וגם אם תחושת השליטה הייתה נתפסת בלבד, ובפועל לפעולתם לא הייתה השפעה אמיתית על החשיפה.

תנאים לדחק מועילעריכה

לחץ יכול להועיל אם הוא קצר, בעוצמה מתונה ומהסוג הנכון.[12] בעוד שללחץ ממושך ישנן השלכות בריאותיות שליליות, לחץ קצר טווח פחות מזיק לבריאות ויכול אף להועיל לה.[12]

 
הקשר בין מידת הדחק לרמת הביצוע
  ערך מורחב – חוק יארקס-דודסון

לחץ אינו שלילי במהותו. יצורים חיים זקוקים למידה מסוימת של לחץ כדי לתפקד. אך כאשר רמות הלחץ גבוהות מדי, התפקוד נפגע. הקשר הזה בין לחץ לתפקוד מתבטא בחוק יארקס-דודסון[13] המיוצג בגרף בצורת U הפוך. ללא שימור רמות תקינות של עוררות, לא תתאפשר יציאה מההומסטזיס שכופה מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic nervous system) על הגוף. רמות מוגזמות של עוררות, מצד שני, יכולים לפגוע בתפקוד.

לבסוף, ניתן לחלק מצבי דחק לדחק חיובי או שלילי. הנס סלייה (Hans Selye) הציע ב־1974, שכאשר דחק מניע לפעולה (Enhances Function), בין אם פיזית או מחשבתית, או לפעילות לשיפור כתגובה, כאתגר או כאימון - יש לראות בו "לחץ חיובי" או "מתח טוב" (Eustress). לעומת זאת, כאשר דחק אינו נפתר בדרך של תגובה, שינוי או התרגלות והתאמה - הוא נחשב כ"לחץ שלילי" (Distress) מאחר שאינו מניע לפעילות אלא דווקא להתנהגויות נסיגה קליניות כמו דיכאון וחרדה. גם בעולם העבודה מחלקים את גורמי הלחץ למכשולים (פוליטיקה ארגונית, חוסר ביטחון תעסוקתי) ואתגרים (אחריות, לחץ זמן). בעוד שמכשולים פוגעים בתפקוד בעבודה, אתגרים יכולים גם לקדם את התפקוד בעבודה.[14] נראה שאחד המאפיינים ההופכים מצב לחץ לאתגר הוא רמת השליטה הנמצאת בידי האדם. כאשר האדם חש שאין לו שליטה על המצב, עולה הסיכוי שמצב הדחק יוגדר כמכשול, וכאשר הוא חש שיש לו שליטה על המצב, עולה הסיכוי שמצב הדחק יוגדר כאתגר.

השפעות הדחקעריכה

 
האיברים המשתתפים בתגובה הנוירו-הורמונלית לסטרס, וההורמונים אותם הם מפרישים.

השפעות פיזיולוגיותעריכה

  ערכים מורחבים – ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה (ציר ה-HPA), מערכת העצבים הסימפתטית

תגובת הגוף לדחק מתבטאת בשני מישורים, המקיימים קשרי גומלין רבים זה עם זה. המישור הראשון הוא[15] הפעלה של ציר ה-HPA, ציר הורמונלי בעל פעילות ארוכת טווח אשר נועד להכין את הגוף לסיטואציות עקה, אשר המיינד מנבא שקרבות לבוא. הציר מתחיל בקליטת מידע, שלאחר עיבוד במוח סווג כמעיד על עקה שקרבה לבוא. המידע מועבר במוח לגרעין בהיפותלמוס, הגורם לבלוטת יתרת המוח לאותת לבלוטת יותרת הכליה לשחרר למחזור הדם הורמונים קטקולמינים (אדרנלין ונוראדרנלין) והורמונים גלוקוקורטיקואידים (קורטיזול). הורמונים אלו נקשרים לקולטנים בתאי מטרה בגוף, הגורמים לשינויים פיזיולוגים שמתאימים את הגוף למצב הישרדותי. שינויים אלו מתבטאים לדוגמה בהגברת פעילות אזורים במוח הקשורים לדריכות כמו האמיגדלה, בהפחתת פעילות הקיבה, בעצירת הצמיחה לגובה ובהפחתת כמות המשאבים המופנים למערכת החיסונית.

המישור השני הוא הפעלת מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic). מערכת זו פעילה בעיקר בעיתות חירום, כאשר האדם נמצא להערכתו במצב של לחץ ואיום פתאומי וקיומי בהווה, ואינה יכולה להישאר פעילה לאורך זמן רב. היא אחראית להפעלת "תגובת הילחם או ברח", שמטרתן התמודדות עם מצב חירום המאיים על בריאות, שלמות, הישרדות או אף על טובתו של האדם. במצב כזה ישנו ניתוב מחדש של מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ובאיברים החיוניים להכרעתו של המצב הקיומי העכשווי על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית.

הפעילות הסימפתטית כוללת עלייה בקצב פעילות הלב, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד ובמקביל להפסקת פעילויות העיכול, התחזוקה תאית והחיסונית, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום מפגיעה, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין (המוליך העצבי נוראדרנלין), הרחבת אישונים ועוד. פעילות זאת באה על חשבון מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic) האחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים ובנייה עצמית והתחזקות.

השפעות בריאותיותעריכה

דחק ובפרט דחק מתמשך עלולים לפגוע בבריאות. רבות מהמחלות המוכרות קשורות בלחץ (Stress-Related). במצב של דחק מתמשך, השמירה על האיזון בגוף דורשת שינויים פיזיולוגיים חוזרים ונשנים. תהליך זה של שמירה על האיזון נקרא אלוסטזיס (Allostasis). השינויים התכופים הנדרשים במצב של דחק יוצרים עומס על מערכות הגוף הנקרא עומס אלוסטטי. לאורך זמן, העומס האלוסטטי מצטבר, פוגע במערכות הגוף ויוצר נזקים רפואיים.[16] ניתן להעריך את העומס האלוסטטי של הגוף בעזרת מדדים ביולוגיים כמו רמת הקורטיזול בשתן, לחץ הדם, יחס מותן־אגן, רמות כולסטרול, A1C ועוד.[17] סיבה נוספת לקשר בין לחץ מתמשך לנזקים רפואיים, היא הרגלי חיים לא בריאים בקרב אנשים הנמצאים בדחק. הרגלי חיים אלה יכולים לכלול צריכה מוגברת של משקאות חריפים, עישון, חוסר שינה והזנחת הכושר הגופני.

דחק מתמשך עלול לפגוע במערכות רבות בגוף. דחק מתמשך מגביר את הסיכון למחלות לב,[18] שבץ מוחי,[19] תסמונת מטבולית,[20] סוכרת בקרב נשים,[21] ופיברומיאלגיה.[22] בקרב נשים העוברות טיפולי הפריה, נמצא קשר חלש בין רמת הדחק והחרדה לבין הסיכוי להיכנס להריון.[23] דחק בזמן ההריון מגביר גם את הסיכון לסיבוכים בלידה.[24][25] בקרב גברים, לחץ עלול להשפיע לרעה על איכות הזרע.[26]

קיים קשר מורכב בין דחק לבין מערכת החיסון. נראה כי לחץ מתון יכול לשפר את התפקוד החיסוני, בעוד שלחץ מתמשך או קיצוני עלול לפגוע בו.[12] בניגוד למקובל בציבור הרחב, אין עדיין הסכמה לגבי התפקיד של לחץ במחלת הסרטן. ישנם מחקרים המראים שלחץ מהווה גורם סיכון לסרטן,[27] וישנם כאלה שמראים שהקשר בין השניים חלש או לא קיים.[28][29]

השפעות קוגניטיביותעריכה

דחק עלול לצמצם את הקיבולת של זיכרון העבודה.[30] זיכרון העבודה משמש כמעין "פנקס רישום מנטלי" (Mental Sketch Pad).[31] ניתן להתייחס לזיכרון העבודה כאל תהליך מנטלי פעיל, שבו גירויים או ייצוגים פנימיים מאוחסנים בצורה מקוונת נגישה וזמינה אונליין, כדי למנוע דעיכה זמנית או פלישה של מסיחים או גירויים מתחרים הנמצאים מחוץ למוקד הקשב הנוכחי.[32] היכולת ליצור ולשמר חוט מחשבה פנימי ללא תלות במציאות החיצונית, משחררת את האדם מהמגבלות של תגובה לאירועים סביבתיים מידיים בלבד.[33] באופן זה, זיכרון העבודה מאפשר לאדם לפעול למען הגשמת מטרות עתידיות מעבר לכאן ולעכשיו.[34] הנמכה בקיבולת של זיכרון העבודה עלולה לפגוע בתפקודים קוגניטיביים אלו.

השפעות רגשיותעריכה

לדחק ישנן גם השפעות רגשיות. תגובה אפשרית אחת היא תוקפנות, האופיינית במיוחד לתחושת תסכול. "זעם הדרכים", שגילוייו הם התפרצויות אלימות הקורות בתנאים של פקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. תיתכן גם תגובה הפוכה, של אדישות ודיכאון. תגובה זאת קשורה על-פי רוב לתופעה אחרת, הנקראת חוסר אונים נרכש.[35] מרטין זליגמן (Martin Seligman) גילה שניתן בדרך של התניה ליצור באורגניזם תפיסה של חוסר-אונים. חיות שהוכנסו לכלוב וקיבלו נזעי חשמל (שוקים חשמליים) (בצמוד לגירוי נייטרלי), בלי שניתנה להם דרך לשלוט או להימנע מהם, פיתחו אפתיה לנזעי החשמל ולגירוי הנייטרלי הנלווה. כאשר מאוחר יותר ניתנה להם הזדמנות לנסות וללמוד כיצד להימנע מהגירוי השלילי או להפסיקו, הן לא ניסו לעשות כן.[36] יש הטוענים שתחושת חוסר-ישע זו פוגעת בין השאר גם ברבות מהנשים הסובלות מאלימות מצד בני זוגן, שלעיתים נטען שאינן מנסות לשפר את תנאי גורלן.[דרוש מקור]

דחק קשור גם להפרעות פסיכיאטריות כמו חרדה, דיכאון ופוסט־טראומה.

השפעות התנהגותיותעריכה

ניתן לראות את השפעותיו של הלחץ על התנהגותם של מבוגרים וילדים כאחד;

  • הפחתה ניכרת של רמת הפעילות: אצל ילדים היא תתבטא בעיקר בתחום הלימודים והקשרים החברתיים, ואילו אצל מבוגרים היא תתבטא בעיקר בתחום העבודה, המחויבויות המשפחתיות ובילויים של שעות פנאי.
  • ירידה במצב הרוח הכללי, תחושת ריקנות, איבוד התלהבות מפעילויות שונות.
  • תחושת פסימיות לא מוסברת, ובמקרים קיצוניים – תחושת סכנה קיומית מבלי שניתן לקשר אותו לאירוע מסוים.
  • התפרצויות זעם/התנהגות תוקפנית שלא מאפיינת את האדם בדרך-כלל.

השפעות חברתיותעריכה

קיימת נטייה לחלק את ההשפעה החברתית של כל תחושת הלחץ לארבע רמות חברתיות שונות[37]:

  • Individual Level - ברמה האישית: שינוי התנהגות והימנעות מביצוע משימות. חוויה של תחושת לחץ עשויה לגרום לפרט להימנע מפעילות שעומדת בפניו או לחוש רצון לוותר על מעשה כדי להימנע מתחושת הלחץ שמאפיינת פעולה זו.
  • Dyadic Level - ברמה הזוגית: לחץ הוא רגש בעל רמות גבוהות של הדבקות רגשית, אך מנגד אדם קרוב יכול לסייע לפרט החווה תחושות לחץ להפיגן. אם יוצרים שיחה של פנים מול פנים זה יכול לעזור, דבר כזה מוריד את סף הלחץ ומרגיע. בנוסף, האחר יכול להרגיע האדם הלחוץ שעומד בפניו ועוזר לו.
  • Group Level - ברמה הקבוצתית: דומה להשפעות הרגש ברמה הזוגית, רק בהרחבה למערכת יחסים של יותר משני אנשים.
  • Cultural Level - ברמה התרבותית: אירועי משבר אינם קשורים לשינוי התרבויות, הם מלחיצים ונמדדו למספר תרבויות. יש לחץ משותף לכל בני האדם ויש שינויים חשובים להגדרתו התרבותית של הלחץ. תחושת לחץ משינויים או מביצוע פעולה מסוימת של הפרטים בתרבות עשויים להשפיע עליה ועל עתידה, לדוגמה במשאל עם לפני מבצע או שינוי גדול. כמו כן, גם אירועים מסכני חיים דוגמת אסונות טבע יכולים להוביל ללחץ תרבותי של אומה או אזור גאוגרפי ולעורר התנהגות חברתית בעייתית.

השפעות ארגוניותעריכה

שחיקה (Burnout) מתארת הוויה של הידלדלות משאבים כרונית כתוצאה מדחק מתמשך, המביא למצב של תשישות נפשית (רגשית) או פיזית. יש להבחין בין תופעת הדחק והשחיקה; שחיקה יכולה להיות תוצאה של דחק מתמשך, אך אינה זהה לחוויה של דחק עודף. דחק הוא תוצר של חציית סף מסוים של יותר מדי גירויים או של יותר מדי דרישות, התנהגותיות או פסיכולוגיות. אנשים "לחוצים" (הנמצאים במצב של דחק) עדיין מאמינים בעצמם וביכולותיהם ושבהינתן משאבים נוספים תהיה הקלה במצבם, ובפרט אם תינתן בידם השליטה הם ירגישו טוב יותר. שחיקה, לעומת זאת, מבוססת על תחושה של ריקנות, חוסר באנרגיה, בכוחות ובמוטיבציה, המשולבת לרוב בתחושות קשות של דיכאון, הגוררות עימן את איבוד הביטחון העצמי ואת מעט המשאבים שעוד נותרו זמינים.

על-כן, זיהוי והבנה טובה יותר של הגורמים שבכוחם לגרום, לזרז או לעודד את הדחק לעומת להפוך לשחיקה, ולמצוא פתרונות כיצד למנוע מתהליך זה מלהתרחש כלל, הם קריטיים לאדם בכלל וכעובד בשוק העבודה בפרט.

גורמי חוסןעריכה

חוסן נפשי Resilience הוא היכולת לנתר חזרה ממצב שלילי, ולהסתגל באופן גמיש.[38] החוסן הנפשי של האדם מושפע מהמטען הגנטי שלו, מהסביבה המוקדמת בה גדל, ומהסביבה הבוגרת בה הוא נמצא. גורמים אלה משפיעים על החוסן הנפשי גם בנפרד וגם באופן אינטראקטיבי.[39]

גורמי חוסן פיזיולוגייםעריכה

לתגובת הדחק ולהפרעות חרדה ישנו מרכיב משפחתי וגנטי.[40] לדוגמה, מקדם התורשתיות של הפרעות חרדה הוא 40%,[41] מקדם התורשתיות של פוביה מפני בעלי-חיים הוא 45%, וזה של פוביה מפני דם וזריקות הוא 33%.[42] גם לחוסן נפשי יש מרכיב גנטי, ומקדם התורשתיות שלו נע בין 30%[43] ל־60%.[44] קיימים גם סמנים גנטיים להפרעות חרדה.[45]

אחד המדדים העקיפים לחוסן נפשי ולהתמודדות גמישה עם דחק הוא השונות בקצב הלב Heart rate variability. מחקרים רבים הראו שאנשים עם שונות גבוהה בקצב הלב שלהם מתמודדים טוב יותר עם דחק.[46]

גורמי חוסן התפתחותייםעריכה

לדחק ישנן השפעות ניכרות על המוח, המתבטאות בתוצאות התנהגותיות. ההשפעות האלה חריפות במיוחד כאשר החשיפה לדחק מתרחשת בתקופות רגישות בהן המוח מתעצב.[47] דחק בגיל צעיר יכול לשנות את ההתפתחות העצבית ולגרום לשינוים אפיגנטיים בביטוי של גנים. שינויים אלה מתבטאים במאפינים קוגניטיביים, רגשיים ומוטיבציוניים בגיל מאוחר יותר.[47] השערה האבולוציונית בשם Adaptive Calibration Model טוענת שמי שנחשף ללחץ בגיל צעיר מפריש יותר קורטיזול. הקורטיזול הזה מעצב את מוחו אחרת, כך שיהיה מותאם למצבי סכנה. התאמה זו יוצרת רגישות יתר לדחק ולחרדה בגיל מבוגר יותר, ולכן מעלה את הסיכון להפרעות נפשיות בבגרות.[8] מחקרים רבים אכן מראים שלחץ בגיל צעיר מגביר את הסיכון להפרעות פסיכיאטריות.[12] בישראל, לדוגמה, נמצא שילדים שחוו בילדותם אירועים קשים או התעללות, נמצאים בסיכון גבוה פי 1.5 לסבול מהפרעות דיכאון בבגרותם.[48]

גישה אלטרנטיבית טוענת שלחשיפה ללחץ בגיל צעיר ישנם גם יתרונות.[49] חשיפה כזו מכינה את הילד (או חיות צעירות אחרות) לחיים בסביבה קשה, וכך משפרת אצלו תכונות קוגניטיביות ורגשיות מסוימות הנדרשות בסביבה שכזו.[50] ישנם מחקרים המראים שדווקא מי שנחשפו בילדותם למצבי לחץ רבים, עמידים יותר בפני מצבי לחץ בגיל מבוגר.[51] נראה כי קיים קשר בצורת U לא סימטרי בין מספר האירועים הקשים שאדם עבר במהלך חייו, לבין מצוקה נפשית. כלומר, מי שכלל לא חווה אירועים קשים נמצא במצוקה נפשית ממוצעת. מי שחווה מעט אירועים קשים נמצא במצוקה נפשית נמוכה מהממוצע. מי שחווה הרבה אירועים קשים סובל ממצוקה נפשית גבוהה מהממוצע.[52][53] מתוך כך ניתן ללמוד כי מעט לחץ ואירועים קשים לאורך החיים מסייע בבנייה של חוסן נפשי. ייתכן שההשפעה של לחץ על החוסן הנפשי תלויה גם בתגובתיות ההתחלתית של האדם. ישנה טענה שאנשים עם תגובתיות נמוכה לסביבה (החוקרים קוראים להם סביונים, בשל יכולתם לצמוח בכל תנאי) מושפעים מעט מאוד מרמת הלחץ אליה הם נחשפים. לעומת זאת, אנשים עם תגובתיות גבוהה לסביבה (החוקרים קוראים להם סחלבים, בשל הרגישות הגבוהה שלהם) מושפעים במידה רבה מרמת הלחץ אליהם הם נחשפים. כשהסחלבים נחשפים למעט לחץ הם פורחים, וכאשר הם נחשפים להרבה לחץ מצבם הפסיכולוגי נפגע באופן משמעותי.[54]

קיימת הסכמה רחבה יותר לגבי ההשפעה של דחק בתקופה הפרה-נטלית, כאשר העובר עדיין נמצא ברחם. עוברים שאמם נמצאת בדחק במהלך ההריון, נמצאים בסיכון לפתח בעיות פסיכולוגיות רבות.[55] דחק פרה-נטלי מגביר את הסיכון לסבול מחרדה,[55] דיכאון,[55] לקויות למידה,[55] הפרעות קשב, אימפולסיביות והתמכרות. מי שחווה דחק פרה־נטלי נוטה להיות עם רמות נמוכות יותר של סרוטונין ורמות גבוהות יותר של קורטיזול. תיתכן גם פגיעה קוגניטיבית, אם כי גודל האפקט קטן.[56]

גורמי חוסן אישיותייםעריכה

קיים קשר בין תכונות אישיות של אנשים וחיות אחרות לבין אופן התמודדותם עם דחק. מחקר מתא-אנליזה שכלל 51 מחקרים מצא קשר חזק בין תחושת השליטה הנתפסת של האדם, לבין מדדי חרדה והפרעות חרדה.[57] פרטים עם סגנון אישיות נועז, אגרסיבי, אקטיבי ומסתכן נוטים להגיב לדחק בתגובה סימפתטית חזקה וסימפטומים קרדיו־וסקולריים. לעומת זאת, פרטים עם סגנון אישיות פאסיבי, זהיר וביישן נוטים להגיב לדחק בתגובה חזקה של ציר ה־HPA והפרשת קורטיזול.[58]

גישה אחרת מחלקת בין טיפוסים המאופיינים בקולניות, בתזזיתיות ובנמרצות יתר, טיפוסי Type A, לבין טיפוסים שלווים ורגועים שנקראים TYPE B. בני הטיפוס הראשון צפויים ליותר התקפי לב ולחיים לחוצים יותר. היום מקובל יותר להניח שלא התזזיתיות כשלעצמה היא הבעייתית, אלא דפוסים של כעס ותוקפנות המתלווים אליה לפעמים, ושבנוסף לנזקיהם הפיזיולוגיים גם מצמצמים את המעגל החברתי של האדם.

סגנון התמודדותעריכה

יש כמה דרכים להתמודד עם דחק. ישנן דרכי ניהול לחצים מסוגים שונים. דרך אחת היא מוכוונת בעיה - האדם מתכנן את הטכניקות שבאמצעותן יתגבר על הקושי שלפניו. החיסרון בשיטה זו הוא שלא לכל בעיה יש פתרון פשוט. גם מצב רוחו הירוד של האדם שבדחק מכביד על סיכויי הצלחתו למצוא תשובה לבעייתו.

אלו המנסים לנקוט בהתמודדות מוכוונת רגש, מתמקדים בניסיון להקל על הרגשות השליליים המתלווים לדחק. שיחה עם חברים והיעזרות בהם, וכן העלאת הדברים על הכתב הן שיטות יעילות ואף תורמות לבריאות. מנגד, שקיעה בהרהורים אודות הצרה רק מפחיתה מרווחתו של הפרט.

גורמי חוסן חברתייםעריכה

קבוצה נוספת של גורמי חוסן עוסקת בקשרים החברתיים של האדם. אנשים בעלי רשת חברתית, סטטוס גבוה, נשואים ודתיים נוטים לסבול פחות מדחק ומהשלכותיו השליליות.

התמודדותעריכה

פסיכותרפיהעריכה

הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי מעודד שימוש יעיל בסוגי ההתמודדות השונים ובנוסף מנסה לחולל שינוי בדפוסי ייחוס פסימיים, שכאמור לעיל מאפיינים אנשים לחוצים במיוחד.[59]

טיפולים שמטרתם לסייע לטיפוסי Type A מבוססים על יצירת שינוי בדפוסי החשיבה שלהם (האם תחרותיות כל כך חשובה? האם מי שלא ממהר מפסיד?) וכן על אימונם במטלות הדורשות סבלנות (למשל עמידה ממושכת בשורה). לטיפולים כאלו יש הצלחה גדולה בהורדת שיעור מחלות הלב בקרבם.

תרופותעריכה

במצבי דחק נקודתיים, כמו במקרה של ראיון עבודה, צורך לתת הרצאה או הופעה בפני קהל, ניתן ליטול תרופה ממשפחת חוסמי בטא (הניתנת במרשם רופא) כדי לבטל את התופעות הפיזיולוגיות הקשורות בדחק.
במצבי דחק מתמשכים, ניתן ליטול תרופה (הניתנת במרשם רופא) מקבוצת התרופות נוגדות החרדה או תרופת הרגעה.

פעילות גופניתעריכה

בין השיטות היעילות נגד דחק נמצאות גם פעילות גופנית, המפחיתה הן את הדחק עצמו והן את סכנותיו הבריאותיות,

טכניקות הרפיהעריכה

כן שיטת הביופידבק המלמדת לשלוט במערכת הסימפתטית ולהפחית את התגובות הפיזיולוגיות הנובעות מתחושת הלחץ. טכניקת הרפיה יכולה לסייע בהתמודדות עם דחק.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 George P. Chrousos, Stress and disorders of the stress system, Nature Reviews Endocrinology 5, 2009-07, עמ' 374–381 doi: 10.1038/nrendo.2009.106
  2. ^ Seyle, Hans (1936). "A syndrome produced by diverse nocuous agents". Nature 138 (July): 32
  3. ^ Seyle, Hans (1950). "Diseases of adaptation". Wisconsin medical journal 49 (6).
  4. ^ 1 2 3 4 Sheldon Cohen, Peter J. Gianaros, Stephen B. Manuck, A Stage Model of Stress and Disease, Perspectives on Psychological Science 11, 2016-07, עמ' 456–463 doi: 10.1177/1745691616646305
  5. ^ Holmes, T.H. and Rahe, R.H. (1967). The social readjustments rating scales. Journal of Psychosomatic Reasearch 11:213-218
  6. ^ R. S. Lazarus, & S. Folkman, Stress, appraisal, and coping, Springer, 1984
  7. ^ 1 2 H. Stefan Bracha, Freeze, Flight, Fight, Fright, Faint: Adaptationist Perspectives on the Acute Stress Response Spectrum, CNS Spectrums 9, 2004-09, עמ' 679–685 doi: 10.1017/s1092852900001954
  8. ^ 1 2 Marco Del Giudice, Bruce J. Ellis, Elizabeth A. Shirtcliff, Making Sense of Stress: An Evolutionary—Developmental Framework, New York, NY: Springer New York, 2012-12-12, עמ' 23–43, ISBN 978-1-4614-5604-9
  9. ^ Wen-Hua Zhang, Jun-Yu Zhang, Andrew Holmes, Bing-Xing Pan, Amygdala Circuit Substrates for Stress Adaptation and Adversity, Biological Psychiatry 89, 2021-05, עמ' 847–856 doi: 10.1016/j.biopsych.2020.12.026
  10. ^ 1 2 3 Gesa Berretz, Julian Packheiser, Robert Kumsta, Oliver T. Wolf, The brain under stress—A systematic review and activation likelihood estimation meta-analysis of changes in BOLD signal associated with acute stress exposure, Neuroscience & Biobehavioral Reviews 124, 2021-05, עמ' 89–99 doi: 10.1016/j.neubiorev.2021.01.001
  11. ^ Jerome Kagan, An Overly Permissive Extension, Perspectives on Psychological Science 11, 2016-07, עמ' 442–450 doi: 10.1177/1745691616635593
  12. ^ 1 2 3 4 Robert M Sapolsky, Stress and the brain: individual variability and the inverted-U, Nature Neuroscience 18, 2015-09-25, עמ' 1344–1346 doi: 10.1038/nn.4109
  13. ^ Anderson, K. J., Revelle, W., & Lynch, M. J. (1989). Caffeine, impulsivity, and memory scanning: A comparison of two explanations for the Yerkes-Dodson Effect. Motivation and Emotion 13:1-20
  14. ^ Nathan P. Podsakoff, Jeffery A. LePine, Marcie A. LePine, Differential challenge stressor-hindrance stressor relationships with job attitudes, turnover intentions, turnover, and withdrawal behavior: A meta-analysis., Journal of Applied Psychology 92, 2007, עמ' 438–454 doi: 10.1037/0021-9010.92.2.438
  15. ^ Ron de Kloet, E; Joels M. & Holsboer F. (2005). "Stress and the brain: from adaptation to disease". Nature Reviews Neuroscience 6 (6): 463-475. PMID 15891777
  16. ^ Bruce S. McEwen, The Brain on Stress: Toward an Integrative Approach to Brain, Body, and Behavior, Perspectives on Psychological Science 8, 2013-11, עמ' 673–675 doi: 10.1177/1745691613506907
  17. ^ Teresa Seeman, Elissa Epel, Tara Gruenewald, Arun Karlamangla, Socio-economic differentials in peripheral biology: Cumulative allostatic load: SES peripheral biology, Annals of the New York Academy of Sciences 1186, 2010-02, עמ' 223–239 doi: 10.1111/j.1749-6632.2009.05341.x
  18. ^ Safiya Richardson, Jonathan A. Shaffer, Louise Falzon, David Krupka, Meta-Analysis of Perceived Stress and Its Association With Incident Coronary Heart Disease, The American Journal of Cardiology 110, 2012-12, עמ' 1711–1716 doi: 10.1016/j.amjcard.2012.08.004
  19. ^ Joanne Booth, Lesley Connelly, Maggie Lawrence, Campbell Chalmers, Evidence of perceived psychosocial stress as a risk factor for stroke in adults: a meta-analysis, BMC Neurology 15, 2015-12, עמ' 233 doi: 10.1186/s12883-015-0456-4
  20. ^ Wan‐chin Kuo, Lisa C. Bratzke, Linda D. Oakley, Fanglin Kuo, The association between psychological stress and metabolic syndrome: A systematic review and meta‐analysis, Obesity Reviews 20, 2019-11, עמ' 1651–1664 doi: 10.1111/obr.12915
  21. ^ Hua Sui, Nijing Sun, Libin Zhan, Xiaoguang Lu, Association between Work-Related Stress and Risk for Type 2 Diabetes: A Systematic Review and Meta-Analysis of Prospective Cohort Studies, PLOS ONE 11, 2016-08-11, עמ' e0159978 doi: 10.1371/journal.pone.0159978
  22. ^ Yarden Yavne, Daniela Amital, Abdulla Watad, Shmuel Tiosano, A systematic review of precipitating physical and psychological traumatic events in the development of fibromyalgia, Seminars in Arthritis and Rheumatism 48, 2018-08, עמ' 121–133 doi: 10.1016/j.semarthrit.2017.12.011
  23. ^ S.M.S. Matthiesen, Y. Frederiksen, H.J. Ingerslev, R. Zachariae, Stress, distress and outcome of assisted reproductive technology (ART): a meta-analysis, Human Reproduction 26, 2011-10, עמ' 2763–2776 doi: 10.1093/humrep/der246
  24. ^ Whitney P. Witt, Kristin Litzelman, Erika R. Cheng, Fathima Wakeel, Measuring Stress Before and During Pregnancy: A Review of Population-Based Studies of Obstetric Outcomes, Maternal and Child Health Journal 18, 2014-01, עמ' 52–63 doi: 10.1007/s10995-013-1233-x
  25. ^ Paula J Brunton, Effects of maternal exposure to social stress during pregnancy: consequences for mother and offspring, REPRODUCTION 146, 2013-11, עמ' R175–R189 doi: 10.1530/REP-13-0258
  26. ^ Ying Li, Hui Lin, Yafei Li, Jia Cao, Association between socio-psycho-behavioral factors and male semen quality: systematic review and meta-analyses, Fertility and Sterility 95, 2011-01, עמ' 116–123 doi: 10.1016/j.fertnstert.2010.06.031
  27. ^ Joanna Kruk, Basil Hassan Aboul-Enein, Joshua Bernstein, Magdalena Gronostaj, Psychological Stress and Cellular Aging in Cancer: A Meta-Analysis, Oxidative Medicine and Cellular Longevity 2019, 2019-11-13, עמ' 1–23 doi: 10.1155/2019/1270397
  28. ^ K. Heikkila, S. T. Nyberg, T. Theorell, E. I. Fransson, Work stress and risk of cancer: meta-analysis of 5700 incident cancer events in 116 000 European men and women, BMJ 346, 2013-02-07, עמ' f165–f165 doi: 10.1136/bmj.f165
  29. ^ for the IPD-Work Consortium, Katriina Heikkila, Solja T Nyberg, Ida E H Madsen, Long working hours and cancer risk: a multi-cohort study, British Journal of Cancer 114, 2016-03, עמ' 813–818 doi: 10.1038/bjc.2016.9
  30. ^ Ranganath, A., & Jacob, S. N. (2016). Doping the mind: dopaminergic modulation of prefrontal cortical cognition. The Neuroscientist, 22(6), 593-603.
  31. ^ Arnsten, A. F., Wang, M. J., & Paspalas, C. D. (2012). Neuromodulation of thought: flexibilities and vulnerabilities in prefrontal cortical network synapses. Neuron, 76(1), 223-239
  32. ^ Thiele, A., & Bellgrove, M. A. (2018). Neuromodulation of attention. Neuron, 97(4), 769-785
  33. ^ Smallwood, J., Brown, K., Baird, B., & Schooler, J. W. (2012). Cooperation between the default mode network and the frontal–parietal network in the production of an internal train of thought. Brain research, 1428, 60-70
  34. ^ Eriksson, J., Vogel, E. K., Lansner, A., Bergström, F., & Nyberg, L. (2015). Neurocognitive architecture of working memory. Neuron, 88(1), 33-46
  35. ^ Petersen, C., Maier, S.F., Seligman, M.E.P. (1995). Learned Helplessness: A Theory for the Age of Personal Control. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-504467-3
  36. ^ Seligman, M.E.P. (1975). Helplessness: On Depression, Development, and Death. San Francisco: W.H. Freeman. ISBN 0-7167-2328-X
  37. ^ Spradley, J. P., & Phillips, M. (1972). Culture and Stress: A Quantitative Analysis 1. American Anthropologist, 74(3), 518-529.
  38. ^ Bruce W. Smith, Jeanne Dalen, Kathryn Wiggins, Erin Tooley, The brief resilience scale: Assessing the ability to bounce back, International Journal of Behavioral Medicine 15, 2008-09, עמ' 194–200 doi: 10.1080/10705500802222972
  39. ^ Nikolaos P. Daskalakis, Rosemary C. Bagot, Karen J. Parker, Christiaan H. Vinkers, The three-hit concept of vulnerability and resilience: Toward understanding adaptation to early-life adversity outcome, Psychoneuroendocrinology 38, 2013-09, עמ' 1858–1873 doi: 10.1016/j.psyneuen.2013.06.008
  40. ^ Mihoko Shimada-Sugimoto, Takeshi Otowa, John M. Hettema, Genetics of anxiety disorders: Genetic epidemiological and molecular studies in humans: Genetics of anxiety disorders, Psychiatry and Clinical Neurosciences 69, 2015-07, עמ' 388–401 doi: 10.1111/pcn.12291
  41. ^ MaTCH, match.ctglab.nl
  42. ^ C.M.H.H. Van Houtem, M.L. Laine, D.I. Boomsma, L. Ligthart, A review and meta-analysis of the heritability of specific phobia subtypes and corresponding fears, Journal of Anxiety Disorders 27, 2013-05, עמ' 379–388 doi: 10.1016/j.janxdis.2013.04.007
  43. ^ Ananda B. Amstadter, John M. Myers, Kenneth S. Kendler, Psychiatric resilience: longitudinal twin study, British Journal of Psychiatry 205, 2014-10, עמ' 275–280 doi: 10.1192/bjp.bp.113.130906
  44. ^ Jason D. Boardman, Casey L. Blalock, Tanya M. M. Button, Sex Differences in the Heritability of Resilience, Twin Research and Human Genetics 11, 2008-02-01, עמ' 12–27 doi: 10.1375/twin.11.1.12
  45. ^ John M. Hettema, Michael C. Neale, Kenneth S. Kendler, A Review and Meta-Analysis of the Genetic Epidemiology of Anxiety Disorders, American Journal of Psychiatry 158, 2001-10, עמ' 1568–1578 doi: 10.1176/appi.ajp.158.10.1568
  46. ^ Julian F. Thayer, Fredrik Åhs, Mats Fredrikson, John J. Sollers, A meta-analysis of heart rate variability and neuroimaging studies: Implications for heart rate variability as a marker of stress and health, Neuroscience & Biobehavioral Reviews 36, 2012-02, עמ' 747–756 doi: 10.1016/j.neubiorev.2011.11.009
  47. ^ 1 2 Jessica L Bolton, Jenny Molet, Autumn Ivy, Tallie Z Baram, New insights into early-life stress and behavioral outcomes, Current Opinion in Behavioral Sciences 14, 2017-04, עמ' 133–139 doi: 10.1016/j.cobeha.2016.12.012
  48. ^ משרד הבריאות, הפרעות דכאון וחרדה בישראל: ממצאים עיקריים מסקר בריאות הנפש בעולם, ‏2012
  49. ^ Camelia E. Hostinar, Megan R. Gunnar, The Developmental Effects of Early Life Stress: An Overview of Current Theoretical Frameworks, Current Directions in Psychological Science 22, 2013-10, עמ' 400–406 doi: 10.1177/0963721413488889
  50. ^ Bruce J. Ellis, JeanMarie Bianchi, Vladas Griskevicius, Willem E. Frankenhuis, Beyond Risk and Protective Factors: An Adaptation-Based Approach to Resilience, Perspectives on Psychological Science 12, 2017-07, עמ' 561–587 doi: 10.1177/1745691617693054
  51. ^ Albertine J. Oldehinkel, Johan Ormel, Frank C. Verhulst, Esther Nederhof, Childhood adversities and adolescent depression: A matter of both risk and resilience, Development and Psychopathology 26, 2014-11, עמ' 1067–1075 doi: 10.1017/S0954579414000534
  52. ^ Mark D. Seery, E. Alison Holman, Roxane Cohen Silver, Whatever does not kill us: Cumulative lifetime adversity, vulnerability, and resilience., Journal of Personality and Social Psychology 99, 2010-12, עמ' 1025–1041 doi: 10.1037/a0021344
  53. ^ Mark D. Seery, Raphael J. Leo, Shannon P. Lupien, Cheryl L. Kondrak, An Upside to Adversity?: Moderate Cumulative Lifetime Adversity Is Associated With Resilient Responses in the Face of Controlled Stressors, Psychological Science 24, 2013-07, עמ' 1181–1189 doi: 10.1177/0956797612469210
  54. ^ Bruce J. Ellis, W. Thomas Boyce, Biological Sensitivity to Context, Current Directions in Psychological Science 17, 2008-06, עמ' 183–187 doi: 10.1111/j.1467-8721.2008.00571.x
  55. ^ 1 2 3 4 Marta Weinstock, The long-term behavioural consequences of prenatal stress, Neuroscience & Biobehavioral Reviews 32, 2008-08, עמ' 1073–1086 doi: 10.1016/j.neubiorev.2008.03.002
  56. ^ George M. Tarabulsy, Jessica Pearson, Marie-Pier Vaillancourt-Morel, Eve-Line Bussières, Meta-Analytic Findings of the Relation Between Maternal Prenatal Stress and Anxiety and Child Cognitive Outcome, Journal of Developmental & Behavioral Pediatrics 35, 2014-01, עמ' 38–43 doi: 10.1097/DBP.0000000000000003
  57. ^ Matthew W. Gallagher, Kate H. Bentley, David H. Barlow, Perceived Control and Vulnerability to Anxiety Disorders: A Meta-analytic Review, Cognitive Therapy and Research 38, 2014-12, עמ' 571–584 doi: 10.1007/s10608-014-9624-x
  58. ^ Claudio Carere, Doretta Caramaschi, Tim W. Fawcett, Covariation between personalities and individual differences in coping with stress: Converging evidence and hypotheses, Current Zoology 56, 2010-12-01, עמ' 728–740 doi: 10.1093/czoolo/56.6.728
  59. ^ שרית סגל, חנה עזר ויצחק גילת, (2011). לחץ בהכשרה להוראה והשלכותיו על המתכשר להוראה. בתוך: עזר, ח., גילת, י., שגיא, ר., (עורכים), התמודדות צעירים בישראל עם מצבי לחץ ומצוקה (עמ' 199–233). תל אביב: מכון מופת. אני מרגיש לגמרי לבד


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.