ג'ייקוב דיוורס

גנרל ג'ייקוב לוקאס דיוורס (באנגלית: Jacob Loucks Devers;‏ 8 בספטמבר 1887 – 15 באוקטובר 1979) היה מפקד בכיר בצבא ארצות הברית אשר התפרסם במהלך מלחמת העולם השנייה כקצין המבצעים בזירה האירופית, קצין המבצעים בזירת הים התיכון וכמפקד קבוצת הארמיות השישית. חלק מההיסטוריונים מחשיבים אותו לאחד המפקדים היותר מוכשרים אך הפחות מוכרים של צבא ארצות הברית במהלך המלחמה.

ג'ייקוב לוקאס דיוורס
Jacob Loucks Devers

ג'ייקוב דיוורס
לידה	8 בספטמבר 1887 יורק, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	15 באוקטובר 1979 (בגיל 92) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה	ארצות הברית
כינוי	"ג'ייק"
השכלה	המכללה לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית האקדמיה הצבאית של ארצות הברית מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית
השתייכות	צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות	1909–1949 (כ־40 שנה)
דרגה	גנרל
תפקידים בשירות
מפקד הדיוויזיה ה-9 מפקד בית הספר לשריון קצין המבצעים בזירה האירופית קצין המבצעים בזירת הים התיכון מפקד קבוצת הארמיות השישית מפקד זרוע היבשה
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
מדליית השירות המצוין (3)   מדליית השירות המצוין של הצי   כוכב הארד

דיוורס לוחץ את ידו של מיור מייצ'סלב סלוביקובסקי מהצבא הפולני, בטקס הענקת אות לגיון ההצטיינות לסלוביקובסקי

דיוורס מבקר במטה הארמייה השמינית של הצבא הבריטי. משמאל לימין: אוליבר ליס, ג'ייקוב דיוורס, ריצ'רד מקרירי

דיוורס עם הנרי מייטלנד וילסון בתקופה בה שימש דיוורס כקצין המבצעים במזרח התיכון

ביוגרפיה

תחילת דרכו

דיוורס נולד ב-8 בספטמבר 1887 בעיר יורק שבפנסילבניה. הוא היה בנם הבכור של פיליפ ואלה קייט דיוורס, ומשפחתו הייתה ממוצא מעורב אירי-גרמני. מגיל צעיר הוא התבלט כנער חרוץ ותחרותי. בשנת 1905 הוא התקבל לאוניברסיטת ליהיי מתוך כוונה ללמוד הנדסה, אולם שוכנע להיכנס ללימודים באקדמיה הצבאית של ארצות הברית (וסט פוינט). הוא סיים את לימודיו בשנת 1909, במקום ה-39 מתוך 103 במחזורו. בין חבריו לספסל הלימודים נמנו ג'ורג' פטון, ויליאם סימפסון ורוברט אייכלברגר.

הוא הוצב כלוטננט שני ברגימנט ארטילריית השדה ה-4. ב-11 באוקטובר 1911 הוא נישא לג'ורג'י הייז ליון, אחייניתו של מפקד הגדוד שלו. היא ילדה לו בת אחת, פרנסס, אשר נולדה ב-20 ביולי 1917. בדצמבר 1912 נשלח חזרה לווסט פוינט כדי ללמד מתמטיקה. הוא גם ניהל את נבחרות הבייסבול והכדורסל של הצוערים, ובין שחקני הבייסבול שלו נמנו עומר בראדלי ודווייט אייזנהאואר. ב-1 באפריל 1916 הועלה לדרגת לוטננט ראשון. באוגוסט של אותה שנה הועבר לרגימנט ארטילריית השדה ה-9 ומונה למפקד סוללה.

ב-15 במאי 1917, לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, הועלה דיוורס לדרגת קפטן. ב-5 באוגוסט הועלה לדרגת מייג'ור, אולם לא לקח חלק בקרבות. ב-10 בדצמבר של אותה שנה מונה כמדריך בבית ספר צבאי, וב-30 ביולי 1918 הועלה לדרגת לוטננט קולונל. ב-24 באוקטובר הועלה לדרגת קולונל ומונה לראש המטה של רגימנט ארטילריית השדה ה-9. בספטמבר של אותה שנה הובטח לו שימונה כמפקד רגימנט ארטילריית השדה ה-60 שהיה אמור להישלח לחזית המערבית, אולם ב-11 בנובמבר חתמה הקיסרות הגרמנית על שביתת הנשק והמלחמה הסתיימה, כך שכל הצווים בוטלו. ב-5 במרץ 1919 הוא מונה כפיצוי למפקד רגימנט ארטילריית השדה ה-1. בעקבות סיום המלחמה, בוטלו כל הדרגות שהוענקו לו בשעת חירום, והוא הוחזר לדרגת קפטן. במאי הוא נשלח לצרפת לשלושה חודשים, ולמד בבית ספר של צבא צרפת בעיר טריר, על טכניקות הארטילריה של הגרמנים והצרפתים במהלך המלחמה. ב-1 ביולי 1920 הוא הועלה חזרה לדרגת מייג'ור, ורק ב-26 בפברואר 1934 הוחזר לדרגת לוטננט קולונל, וב-1 ביולי 1938 לדרגת קולונל. ב-1 במאי 1940, בהמלצתו האישית של ג'ורג' מרשל, קודם דיוורס לדרגת בריגדיר, בגיל 52 בלבד. הוא הפך בכך לבריגדיר הצעיר ביותר בצבא ארצות הברית.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

מפקד בית הספר לשריון

ב-1 באוקטובר 1940 הוא הועלה לדרגת מייג'ור גנרל, וקיבל פיקוד על הדיוויזיה ה-9. הוא אימן את הדיוויזיה שלו בצפון קרוליינה, ופעל להגדלתה ולבניית מגורים חדשים עבור אנשיה. ב-1 באוגוסט 1941 הוא מונה למפקד בית הספר לשריון של צבא ארצות הברית. במסגרת תפקידו זה הוא היה אחראי על פיקוח, ארגון והדרכת הדיוויזיות המשוריינות של הצבא וגדודי הטנקים ביחידות חיל הרגלים והפרשים. רשמית היה חיל השריון כפוף למטה הכללי של צבא היבשה, אולם בפועל המטכ"ל התקשה לשלוט בחיל השריון. דיוורס דיווח במסגרת תפקידו ישירות לראש מטה צבא ארצות הברית ג'ורג' מרשל. באותה תקופה כלל חיל השריון האמריקני שתי דיוויזיות שריון מבצעיות: ה-1 וה-2, וגדוד שריון אחד (גדוד הטנקים ה-70). שתי הדיוויזיות השתתפו בתימרוני לואיזיאנה בחודשי אוגוסט וספטמבר 1941, ובתימרוני קרוליינה בנובמבר של אותה שנה. למרות ההצלחות היחסיות, אנשי חיל השריון גילו חוסר מוכנות, ונחשפו ליקויים רבים בתפעול הטנקים. דיוורס ייחס את הבעיות לביצועים ירודים של קצינים זוטרים, ולחוסר תיאום בין השריון חיה"ר והארטילריה.

כמו כן, התמרונים הוכיחו כי הטנקים של צבא ארצות הברית פגיעים יחסית. היו שטענו שכדי להתמודד עם הבעיה יש להקים גדודי נ"ט נפרדים, בעוד דיוורס החזיק בדעה שהדרך הטובה ביותר להגן על הטנק הוא להפוך אותו לטנק טוב יותר. מרשל קיבל את הדעה הראשונה, והוחל בהקמת גדודי נ"ט. במציאות התברר עד מהרה שדיוורס צדק, ורוב הפגיעות שספגו הטנקים האמריקניים היו מידי הטנקים של מדינות הציר, ולאו דווקא ממשחיתי הטנקים. כמו כן דיוורס לא אהב את הטנקים שהיו בשימוש בצבא האמריקני באותו הזמן, M2, מכיוון שהם היו קלים מדי וחמושים בתותח בקוטר 37 מ"מ בלבד. דיוורס נוכח ביעילות של הפאנצרים הגרמניים שרמסו את צבאות פולין וצרפת, וחפץ בפיתוחו של טנק בינוני עם תותח בקוטר של 75 מ"מ. בהתאם לכך הוחל בפיתוח הM3 לי. דיוורס בדק את הטנקים זמן קצר לאחר שיצאו מפס הייצור, ולא התרשם כלל. התותח שבטנק אכן היה מעולה, אך דרך הצבתו בטנק מנעה כל סיכוי לשימוש יעיל בלחימה מול טנקים: תותח ה־75 מ"מ הוצב בתובה עצמה, בצד ימין. המתלה שבו הוצב איפשר תזוזה של מעלות בודדות ימינה או שמאלה. דבר זה הקשה על כיוון התותח למטרה, שכן למעשה כל הטנק היה חייב להיות חשוף ומופנה למטרה. על מנת לפצות על כך הותקן צריח קטן עם תותח 37 מ"מ, שאכן הצליח להסתובב היטב, אך הוסיף לטנק גובה רציני והפך אותו למטרה נייחת. הטנקים הוענקו לצבא בריטניה במהלך קרב גזאלה, והתברר שהם מסוגלים לנפץ את השריון של הטנקים הגרמניים ממרחק של 400 מטר. הישג זה אכן היה מרשים, אולם לא פיצה על כך שהפאנצרים הגרמניים יכלו לפגוע בטנקי הלי ממרחק גדול בהרבה. לפיכך עוד בזמן הייצור, החלו בתכנון של טנק טוב יותר. דיוורס היה תומך נלהב בייצורו והכנסתו לשימוש של M4 שרמן, וביקר בעצמו במפעלים שבו יוצר.

ב-7 בדצמבר 1941 ביצעה האימפריה היפנית את ההתקפה על פרל הארבור שבעקבותיה הכריזו גרמניה ויפן מלחמה על ארצות הברית, וזרקו אותה למלחמה לא מוכנה בעליל. ראשי הצבא האמריקני שהכירו באיכות השריון הגרמני, חפצו בהקמתן של כמה שיותר דיוויזיות שריון אמריקניות. בפברואר הוקמה הדיוויזיה המשוריינת ה-6, ובמרץ הוקמה הדיוויזיה המשוריינת ה-7. התוכנית הייתה שאחת מכל חמש דיוויזיות שמוקמות, תהפוך לדיוויזיית שריון, מה שאומר שעד סוף שנת 1943 היו צפויות להיות לצבא האמריקני בין 50 ל-60 דיוויזיות משוריינות. ב-6 בספטמבר 1942 הועלה דיוורס לדרגת לוטננט גנרל, והפעל עליו לחץ כבד להגדיל את הקצב. בשל כך, באה הכמות על חשבון האיכות, ודיוויזיות הטנקים האמריקניות היו מוצלחות פחות מהגרמניות. דיוורס מינה את ג'ורג' פטון, אז מפקד הקורפוס המשוריין ה-1, למפקד "המרכז לאימוני מדבר" בגבול קליפורניה-אריזונה, והורה לו לאמן את דיוויזיות השריון בשטח מדברי כהכנה לשליחתם לחזית בצפון אפריקה. הוא ביקר את הכוחות האמריקניים והבריטיים שלחמו במבצע לפיד, והעיר הערות ביקורתיות כל כך, עד שמפקד כוחות בעלות הברית באזור, דווייט אייזנהאואר, חשד שמרשל שלח את דיוורס להחליף אותו.

אירופה והים התיכון

ב-3 במאי 1943 נהרג בתאונת מטוס פרנק מקסוול אנדרוס, קצין המבצעים האמריקני בזירה האירופית (ETOUSA), ומרשל מינה את דיוורס לתפקיד במקומו. ב-9 במאי הגיע דיוורס לאנגליה, שם היה הבסיס שלו. תפקידו העיקרי היה סיוע בתכנון מבצע אוברלורד ותיאום ההפצצות המשולבות עם חיל האוויר המלכותי. דיוורס התנגד לכך שיחידות אמריקניות הקטנות מקורפוס יוכפפו לפיקוד זר, על פי מה שהוא כינה "עיקרון פרשינג". ב-28 ביולי 1943 ביקש אייזנהאואר, שהיה קצין המבצעים בזירת הים התיכון (MTOUSA), ארבע קבוצות של מטוסי B-17 מבצר מעופף לצורך פלישת בעלות הברית לאיטליה (מבצע מפולת שלגים). דיוורס סירב בטענה שהמטוסים המדוברים הם כשליש מכוחו של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית, והעברתם תשפיע קשה על ההפצצות המשולבות. הוא זכה לתמיכה בנושא זה מצד קצינים בריטיים. אייזנהאואר הזועם ערער בפני מרשל, שלמרבה ההפתעה תמך בדיוורס. באוגוסט ביקש אייזנהאואר לשמור אצלו שלוש קבוצות של B-24 ליברייטור שהיו אמורות לעבור לאירופה. דיוורס שוב דחה את בקשתו, אם כי בספטמבר נענה ברצון לבקשה נוספת שבאה בעקבות לחץ כבד על כוחות בעלות הברית באיטליה, והחזיר את המטוסים.

בדצמבר מינה הנשיא רוזוולט את אייזנהאואר כקצין המבצעים באירופה. דיוורס רצה לפקד על קבוצת הארמיות הראשונה, אולם תחת זאת למעשה החליף תפקידים עם אייזנהאואר ומונה לקצין המבצעים בים התיכון וצפון אפריקה. הוא היה ממונה בין היתר על הארמייה החמישית של מארק קלארק באיטליה, ועל הארמייה השביעית של פטון שהוצבה בסיציליה. הוא עבד בשיתוף פעולה עם הנרי מייטלנד וילסון מפקד פיקוד המזרח התיכון, ווילסון אף ביקש ממנו לעיתים לתווך בין הקצינים הבריטיים והאמריקניים לחיילים מצבאות אחרים כמו הפולנים והצרפתים. דיוורס היה גם צריך לנהל את החזית האיטלקית, שבה השתרר קיפאון כיוון שכוחות בעלות הברית לא הצליחו לגבור על ביצורי הגרמנים. דיוורס וקלארק רצו לשבור את הקיפאון באמצעות המתקפה שזכתה לכינוי קרב אנציו. לקראת המתקפה שוב פרץ סכסוך בין דיוורס לאייזנהאואר, שאותה עת התכונן לפלישה לנורמנדי. שורש הסכסוך היה על מספר קצינים ששניהם רצו שייקחו חלק במתקפות שלהם. דיוורס הסכים בסופו של דבר להתפשר על פטון, אולם סירב לוותר על לוסיאן טראסקוט. בעקבות כישלון המתקפה באנציו, דרש דיוורס מקלארק לפטר את מייג'ור גנרל ג'ון לוקאס, מפקד הקורפוס ה-6 שהיה אחד מהאחראים בכישלון. קלארק סירב לציית לפקודה עד הסוף. הוא אמנם מינה כמפקד הקורפוס ה-6 את טראסקוט, אך במקום לסלק את לוקאס מינה אותו לראש מטה הארמייה החמישית שתחת פיקודו. הסכסוך ביניהם היה כה חריף, עד שבכל פעם שבה השניים נפגשו, אנשי המטה של קלארק חששו שדיוורס יפטר אותו.

רק לאחר ארבע מתקפות שנערכו בין ינואר ומאי 1944 הצליחו בעלות הברית לפרוץ לבסוף את "קו גוסטב" הגרמני. הקו נפרץ בחזית בת 32 קילומטר, בין מונטה קאסינו ובין הים במערב. במקביל לפריצת קו גוסטב על ידי צבאות בעלות הברית באמצע מאי 1944, הצליחה גם הארמייה החמישית לפרוץ מראש הגשר שלה באנציו, אך ניסיונה לכתר את הארמייה הגרמנית העשירית, שנסוגה מקו גוסטב, נכשל. בין השאר, משום שקלארק, הורה לכוחותיו לנוע במהירות לכיוון עיר הבירה רומא, במקום לתת עדיפות לכיתור הגרמנים הנסוגים. רומא הוכרזה כעיר פרזות על ידי הצבא הגרמני, ונכבשה על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944.

קבוצת הארמיות השישית

ערך מורחב – קבוצת הארמיות השישית

ב-1 ביולי הציע דיוורס את עצמו כמפקד של קבוצת הארמיות השישית. קבוצת ארמיות זו כללה את הארמייה האמריקנית השביעית של אלכסנדר פאץ', וארמייה B של צבא צרפת החופשית בפיקודו של ז'אן דה לאטר דה טסיני (זהו למעשה הכוח הצרפתי הגדול ביותר בהיסטוריה שהיה נתון תחת פיקוד לא-צרפתי). מטרתה של קבוצת ארמיות זו הייתה להשתתף במבצע דרגון - פלישת בעלות הברית לדרום צרפת. למרות יריבותם הארוכה, אייזנהאואר שהיה כאמור קצין המבצעים באירופה, הסכים להצעה. הסיבה לכך הייתה שלדיוורס היו קשרים מצוינים עם המפקדים הצרפתיים, בעוד אייזנהאואר מעולם לא הסתדר עמם. דבר שהתבלט במיוחד במהלך מבצע לפיד.

קבוצת הארמיות הפכה למבצעית ב-1 באוגוסט, ומבצע דרגון יצא לדרך ב-15 באוגוסט. קבוצת הארמיות נתקלה בהתנגדות מועטה בלבד, מה שאפשר לה לפרוץ צפונה במהירות במעלה עמק הנהר רון. ב-2 בספטמבר שחררו את סנט אטיין, ב-3 בו שחררו את ליון, וב-8 את מקון, שאלון-סור-סון, בואון ואוטן. בהדרגה הצטרפו אל קבוצת הארמיות חיילים רבים מהמחתרת הצרפתית עד שהארמייה הצרפתית לבדה כללה כמה מאות אלפי חיילים. ב-11 בספטמבר, חברה קבוצת הארמיות ליד העיר דיז'ון עם הארמייה האמריקנית השלישית, שהייתה אגפה הימני של קבוצת הארמיות ה-12, אשר הבקיעה את דרכה מחזית הפלישה לנורמנדי אל לב צרפת. ב-25 בספטמבר הפכה "ארמייה B" הצרפתית להיות "הארמייה הראשונה". הארמייה הראשונה פלשה לאלזס, ובאוקטובר השתתפה קבוצת הארמיות השישית בקרב על ווז'. ב-17 בנובמבר שחררה את מונבליאר, וב-19 בנובמבר הגיעה אל הריין. ב-24 בנובמבר שחררה את מילוז, וב-25 בו את בלפור.

דיוורס יחד עם ז'אן דה לאטר דה טסיני, מפקד הארמייה הצרפתית הראשונה

בעקבות מתקפת הארדנים הגרמנית בדצמבר 1944, הועברו הארמייה השלישית וחלק מהארמייה השביעית מאזור אלזס, מה שעודד את הגרמנים לפתוח במבצע נורדווינד על הבסיסים של קבוצת הארמיות השישית שם. המתקפה הייתה עזה, והפתיעה לחלוטין את בעלות הברית. העמדות מסביב לשטרסבורג נפגעו מעט, ואייזנהאואר ודיוורס שקלו לפנות אותה לצורך נסיגה אסטרטגית. אולם דה גול התנגד לכך, וטען שפינוי כזה יהיה "אסון לאומי בלתי הפיך" מבחינת העם הצרפתי, ואיים שיוציא את הכוחות הצרפתיים מהזירה. ב-25 בינואר 1945 החלו להגיע תגבורות מהארדנים, והגרמנים נאלצו לסגת לעמדות המוצא. חלק מהכוחות הגרמניים כותרו ב"כיס קולמר", וחוסלו ב-9 בפברואר. לאחר מכן פלשה הקבוצה לגרמניה עצמה. הארמייה השביעית חדרה את קו זיגפריד והגיעה אל נהר הריין בתחילת מרץ. ב-8 במרץ הועלה דיוורס לדרגת גנרל, ובכך היה המפקד האמריקני הבכיר ביותר בזירה לאחר אייזנהאואר. עוד באותו החודש הארמייה השביעית כבשה את נירנברג ומינכן, ובהמשך נכנסו חיילי הארמייה למעבר ברנר בגבול שווייץ ופגשו שם את כוחות הארמייה החמישית של קלארק שהבקיעו מאיטליה. בתחילת אפריל של אותה שנה כבשה הארמייה הצרפתית הראשונה את קרלסרוהה, דרמשטאדט ושטוטגרט. ב-22 באפריל כבשה את זיגמרינגן, וב-24 באפריל את אולם. ב-5 במאי נכנעה קבוצת ארמיות G הגרמנית בפני בעלות הברית. הכניעה הציתה סכסוך בין דיוורס ללאטר, כיוון שבטקס הכניעה לא נכחו כלל מפקדים צרפתיים. לאטר דרש שלפחות הארמייה ה-24 (שנכנעה כבר ב-1 במאי) תיכנע מחדש בפני הצבא הצרפתי. בעוד הוויכוחים נמשכים, ב-8 במאי נכנע הצבא הגרמני כולו והמלחמה הסתיימה.

אחריתו

בעקבות הכניעה פורקה קבוצת הארמיות השישית. דיוורס שימש במשך זמן קצר כממלא מקום מפקד קבוצת הארמיות ה-12, וביוני 1945 מונה למפקד זרוע היבשה של צבא ארצות הברית במקום ג'וזף סטילוול. משימתו העיקרית הייתה העברת יחידות מאירופה למזרח הרחוק שם המלחמה כנגד האימפריה היפנית טרם הסתיימה. עם זאת ב-14 באוגוסט נכנעו גם היפנים והמלחמה הסתיימה סופית. דיוורס פעל רבות לקידום השימוש במסוקים בצבא. ופרש מהצבא בשנת 1949 ביום הולדתו ה-62. הוא ואשתו רכשו חווה בהרנדון (Herndonׂ) שבווירג'יניה המערבית. בשנת 1951 הוא השתתף במשלחת של האו"ם שתיווכה בין הודו לפקיסטן. בשנת 1954 הוא נבחר לייצג את ארצות הברית בטקס יום השנה לפלישה לדרום צרפת. בשנת 1960 החליף את מרשל בתפקיד יו"ר הוועדה האמריקנית למצבות קרב. הוא נשאר בתפקיד עד 1969. בשנת 1967 נפטרה אשתו הראשונה ג'ורג'י, והוא נישא ב-28 במאי 1975 לדורותי בן (נפטרה בשנת 2007). הוא נפטר ב-15 באוקטובר 1979 בעיר וושינגטון די. סי. בגיל 92. הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון לצד אשתו הראשונה.

לקריאה נוספת

• Adams, John A. (2015). General Jacob Devers: World War II's Forgotten Four Star. Bloomington, Indiana: Indiana University Press.
• Brown, Matthew J. (2001). Strategic Leadership Assessment of General Jacob L. Devers. Carlisle Barracks, Pennsylvania: United States Army War College. Retrieved 18 October 2015.
• Markey, Michael A. (1998). Jake: The General from West York Avenue. York, Pennsylvania: The Historical Society of York County.
• Wheeler, James Scott (2015). Jacob L. Devers: A General's Life. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ייקוב דיוורס בוויקישיתוף

• ג'ייקוב דיוורס באתר explorepahistory (באנגלית)
• ג'ייקוב דיוורס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ייקוב דיוורס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)