גבעונים

הגבעונים היו, לפי סיפורי המקרא, קבוצה אתנית נבדלת בארץ ישראל בתקופת המקרא, צאצאי חיווים שכרתו ברית במרמה עם יהושע בן נון בתקופת התנחלות השבטים. הקבוצה נחשבה למעמד חברתי נחות בקרב אוכלוסיית הארץ לאחר כיבושה.

בספר עזרא, פרק ב' ובספר נחמיה, פרק י"א, פרקים הכוללים את שמות שבי ציון, מוזכרים נתינים, שהמסורת מזהה אותם עם צאצאי הגבעונים. בהלכה מתייחסים לנתינים כמעמד חברתי והלכתי נחות.

לא קיים כל מקור מדעי המעיד על קיומם של הגבעונים באופן התואם סיפורים אלו.

במקרא

ספר יהושע

ערך מורחב – הברית עם הגבעונים

הגבעונים מופיעים לראשונה בספר יהושע, פרק ט'. יושבי גבעון שמעו על כיבושי יריחו והעי והחליטו לכרות ברית עם בני ישראל. הם נקטו בעורמה והתחפשו כדי להיראות כאילו באו מארץ רחוקה, ואכן, בכך הצליחו להתגבר על חשדם של בני ישראל, וכרתו איתם ברית. לאחר שלושה ימים הבינו בני ישראל כי למעשה מדובר בתושבי המקום: ”קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים”, אך מאחר שכרתו עימם ברית, לא יכלו להכות אותם. נשיאי בני ישראל החליטו להשאיר אותם בחיים במעמד של עבדים, ”חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה”.

יהושע הביע כעס על הגבעונים: ”למה רימיתם אותנו...”; הגבעונים השיבו כי עשו זאת מפחד כיוון שידעו שבני ישראל עומדים להשמיד את כל יושבי הארץ, ”ונירא מאוד לנפשותינו מפניכם ונעשה את הדבר הזה”, והניחו את גורלם בידי יהושע: ”ועתה הננו בידך כטוב וכישר בעיניך לעשות לנו עשה”. יהושע הציל את הגבעונים וקיבע את מעמדם כחוטבי עצים ושואבי מים ”לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה”.

בפרשה נזכרות ארבע ערים בהן ישבו הגבעונים: גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים. ערים אלה מופיעות מאוחר יותר במקרא כערים בהן ישבו אנשי שבט בנימין, ונראה כי הגבעונים חיו במקומות אחרים בארץ ישראל, ללא הפרדה גאוגרפית בינם ובין בני ישראל.

ספר שמואל ב

ערך מורחב – סיפור רצפה בת איה

בספר שמואל ב', פרק כ"א מסופר על רעב ששרר בארץ בתקופת דוד המלך. דוד פנה אל ה' וקיבל תשובה שעונש זה הוא על מעשי שאול אשר המית את הגבעונים. ומבואר בגמרא (מסכת בבא קמא דף קיט א) שנתבע שאול על מעשה מוות עקיף, בכך שהרגו בציוויו את נוב עיר הכהנים שהם היו המעסיקים של הגבעונים, והריגתם הסבה לגבעונים מוות מרעב: ”וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן”.

דוד המלך קרא לגבעונים, וביקש לכפר על מעשי שאול ולקבל מהם ברכה להסרת העונש. הגבעונים טענו תחילה כי אין להם רצון בפיצוי או בנקמה: ”אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל”, אך בהמשך ביקשו להוקיע (להרוג) שבעה אנשים מבניו של ”האיש אשר כילנו” ב”גבעת שאול בחיר ה'”. דוד בחר שבעה מצאצאי שאול ונתן אותם לגבעונים אשר הוקיעו אותם.

הסיפור התפרש במסורת כעדות לאכזריותם של הגבעונים. על פי הרמב"ם:

כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ט, הלכה י"ז

שיבת ציון

בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים מוזכרים הנתינים כקבוצה הקשורה לעבודת בית המקדש, כנראה במעמד נמוך, שכן נמנו לאחר הכוהנים, הלווים, המשוררים והשוערים. לא ידוע מה היה תפקידם. שמות הנתינים מוזכרים ברשימת שבי ציון בספר עזרא, פרק ב', פסוקים מ"ג–נ"ד, ועל פיהם נראה כי מוצאם היה נוכרי, אך הם חיו עם גולי ציון בבבל. יש המשערים שהם היו צאצאים של עובדי מקדש שהגיעו עם כיבוש עמים קרובים לישראל בתקופת בית ראשון, ביניהם הגבעונים. על פי אמנת נחמיה הם נבדלו מעמי הארצות ונחשבו כיהודים.

הלכה, מדרש ופרשנות

חז"ל קבעו איסור על הנתינים לבוא בקהל ישראל (כלומר להתחתן עם כהן, לוי או ישראלי), מעמד יוחסין דומה לזה של ממזרים. רבי עובדיה מברטנורא פירש "נתיני" במשנה זו: ”גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבוא בקהל”.

על פי התלמוד, איסור זה נקבע על ידי יהושע בן נון, שקבע לנתינים מעמד דומה לשל עבדים, וכנלמד מהפסוק ”מחוטב עיציך עד שואב מימיך” ומכאן שכבר בימי משה היה להם מעמד מיוחד ולא נחשבו בכלל ישראל. אמנם תוקף הגזירה של משה היה רק לאותו הדור בלבד, ויהושע בן נון גזר עליהם כל זמן שבית המקדש היה קיים. לאחר מכן דוד המלך גזר עליהם לנצח.

לפי הסבר הפני יהושע האיסור המוטל על שבע האומות, עליהם נאמר ”לא תתחתן בם”, הוא רק על הדור הראשון, לאחר הגרות, ואילו צאצאיהם נחשבים ליהודים לכל דבר, ולכן האיסור של לא תתחתן בם מוטל רק על הדור הראשון. לאחר שיהושע בן נון גזר על הדור הראשון שיהיו עבדים, שואבי מים וחוטבי עצים, הוגבלה גרותם, ואין בניהם נחשבים ליהודים, רק אם היו מתגיירים שוב כהלכה, ואז היה איסור "לא תתחתן בם" רק על הדור השני. לאחר שגם על הדור השני נגזרה גזירת שואבי המים מפי יהושע בן נון לאחר התרמית שביצעו, נותר האיסור עד חורבן בית המקדש, אלא שדוד המלך גזר שוב עליהם שיישארו חוטבי עצים ושואבי מים לנצח.

לא ידוע על קיום מעמד הנתינים בפועל לאחר תקופת התנאים, ולכן אין ההלכות העוסקות בנתינים מתקיימות למעשה.

ראו גם

• עשרת היוחסין
• בני עבדי שלמה

לקריאה נוספת

• אברהם אבן-שושן, נתינים, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים, ירושלים: הוצאת המִלון החדש, 2000.
• יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
• הערך: נתינים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סולאלי ומשה ברכוז), תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 662.

קישורים חיצוניים

• גבעונים, דף שער בספרייה הלאומית