גוש השטרלינג

  גוש השטרלינג, נכון ל-2007
  מדינות שעזבו אחרי שנת 1972
  מדינות שעזבו בשנת 1972
  מדינות שעזבו לפני שנת 1972

גוש השטרלינגאנגלית: sterling bloc או sterling area) הוא קבוצת המדינות ושטחי החסות של הכתר הבריטי שבהן משמשת הלירה שטרלינג הבריטית הילך חוקי או שבהן נהוגים מטבעות לאומיים הצמודים לליש"ט. ההצמדה לליש"ט מבוצעת הלכה למעשה באמצעות מועצת מטבע.

היסטוריהעריכה

החלת גוש השטרלינגעריכה

שורשיו של גוש השטרלינג נעוצים עוד בימי אליזבת הראשונה, כאשר תבוסת הצי הספרדי מול חופי אנגליה סללה את הדרך להתבססות האימפריה הבריטית. במהלך שלטונה של אליזבת הראשונה חלו שינויים גאו-פוליטיים נוספים שהביאו להרחבת השפעתה של אנגליה ברחבי העולם ובכללם: סיפוח סקוטלנד ואירלנד לממלכה המאוחדת, וכתוצאה מכך התחלת השימוש במטבע האנגלי כהילך חוקי במדינות אלה; פרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית, שהחלה עוד בימי הנרי השמיני, ושחרורה סופית מעול הציות לכס הקדוש.

בה בעת, התרחב הצי האנגלי והשתכלל (בין היתר מכיוון שהצי הספרדי המובס לא היווה עוד איום משמעותי), כך שהוא אפשר לבריטניה להכפיף למרותה שטחי חסות חדשים ולהקים מושבות כתר חדשות. מגמה זו הואצה במאות ה-17 עד ה-19, שבמהלכן הרחיבה בריטניה את תחום שליטתה באזורים נוספים: אמריקה, אסיה, אוסטרליה, אפריקה והמזרח התיכון.

במקביל להרחבת שטחי החסות הבריטיים, הכריז הפרלמנט הבריטי ב-1816 על רפורמה מוניטרית – The Recoinage Act – שכללה את ביטול הגינאה והחלפתה בסוברייןמטבע זהב בשווי לירה שטרלינג אחת. הרפורמה קיבעה את ערכה של הליש"ט כשוות־ערך ל-7.32 גרם זהב טהור, שהם 20 שילינגים או 240 פני. הרפורמה הונעה בין היתר מהרצון להקל על המסחר הבינלאומי הענף בין בריטניה למושבות הכתר. לשם כך, נקבעה הליש"ט כמטבע הייחוס הבינלאומי, כלומר, מאזני סחר חוץ ויתרות מטבע חוץ ננקבו בליש"ט או במטבעות מקומיים שהוצמדו לליש"ט. גם מדינות שלא היו כלולות בגוש השטרלינג, כמו איטליה וצרפת, הנהיגו יחס המרה קבוע בין המטבע הלאומי שלהן לליש"ט כשבפועל, יחס ההמרה נגזר משווי תכולת הזהב או הכסף בכל אחד מהמטבעות כאמור.

פירוקו של הגושעריכה

כל עוד בבריטניה התקיים בסיס הזהב, יחסי ההמרה בין המטבעות השונים ברחבי האימפריה הבריטית נגזרו מתכולת הזהב והכסף שבהן. בעקבות השפל הגדול, השעתה בריטניה את בסיס הזהב ב-1931. כתוצאה מכך, חדל הזהב לשמש תקן בינלאומי לקביעת שווי מטבעות, ומדינות רבות הצמידו את המטבע שלהן לליש"ט במסגרת מועצת מטבע. מדינות אלה היוו את גוש השטרלינג. הליש"ט נבחרה כמטבע הייחוס מאחר שהיא הייתה מטבע היתרות המוביל באותה עת, בדומה לדולר האמריקאי בימינו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חוקקו מדינות גוש השטרלינג חוקים שקיבעו את מעמד הליש"ט כמטבע הייחוס. מטרתן הייתה כפולה – להבטיח את יציבות הליש"ט ולהבטיח את יציבות המטבעות המקומיים שלהן. הסכם ברטון-וודס, ביולי 1944, שימר את הסטטוס־קוו וקבע יחס המרה מוגדר בין מטבעות גוש השטרלינג לדולר האמריקאי – שווי הליש"ט נקבע על 2.80 דולר[1].

הסדר זה שרד עד 1971, אז ביטל נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, את הצמדת הדולר האמריקאי לבסיס הזהב (בהסכם ברטון-וודס נקבע שוויו של הדולר על כ-1/35 של אונקיית זהב). נטישת בסיס הזהב היוותה למעשה פרישה חד-צדדית של ארצות הברית מהסכם ברטון-וודס, אך היא אפשרה לפחת את הדולר כלפי הזהב ובכך למנוע הידלדלות מסוכנת של יתרות הזהב הפדרליות. הסכנה ליתרות נבעה מכך שארצות הברית שקעה בגירעונות עצומים עקב מלחמת וייטנאם, שאותם מימנה בהדפסת דולרים. מדינות זרות שאגרו דולרים האמינו כי יוכלו להמיר אותם לזהב בכל עת, אך כשהשגריר הבריטי בוושינגטון ביקש להמיר מיליארדי דולרים לזהב ב-1971, נאלצה ארצות הברית לסרב והיא ביטלה את בסיס הזהב. בניגוד לדעה רווחת, הדולר האמריקאי אינו מגובה כיום ביתרות זהב, סחורות או מטבעות אחרים, וערכו נקבע עלי-ידי כוחות השוק והמדיניות המוניטרית של הבנק הפדרלי.

ביטול בסיס הזהב הביא להתייקרות ניכרת ומהירה של הזהב. אונקיית זהב שנסחרה ב-1970 במחיר ממוצע של 35.94 דולר הגיעה לשיא של 67.03 דולר באוגוסט 1972, וביוני 1973 עלה מחירה ל-120 דולר. פיחות הדולר הוביל לאפקט דומינו: בריטניה פיחתה את הליש"ט ב-1972 מכיוון שכבר לא הייתה עוד כבולה להסכם ברטון-וודס. פיחות הליש"ט הוביל לפרישה של מדינות רבות מגוש השטרלינג, ובהן אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, הודו, ירדן, קפריסין ומדינות המפרץ הפרסי, אשר בתורה הביאה לצמצום משמעותי של הגוש, אם כי לא לביטולו לחלוטין – סינגפור, אירלנד והונג קונג המשיכו להצמיד את המטבעות שלהן לליש"ט. בשנת 1979, עם השיפור במצבה הכלכלי, ביטלה בריטניה את המגבלות שחלו על המרת הליש"ט, והליש"ט הפכה למטבע בר המרה שערכו נקבע בשוקי המטבע לפי היצע וביקוש. בכך התפרק למעשה גוש השטרלינג, ונותרו בו מספר מצומצם של חברות: מדינות הממלכה המאוחדת וחלק מהמושבות ומשטחי החסות הבריטיים.

נכון לשנת 2020, מלבד הממלכה המאוחדת, שבהן הליש"ט של בנק אנגליה היא הילך חוקי, בסקוטלנד ובצפון אירלנד נוהגים בנקים מקומיים להנפיק שטרות כסף הנקובים בליש"ט. בטריטוריות ושטחי חסות אחרים של הממלכה המאוחדת נהוג הסדר דומה, ולפיו מונפקים שטרות ומטבעות מקומיים הנקובים בליש"ט במסגרת של מועצת מטבע. טריטוריות ושטחי חסות אלה כוללים את איי התעלה, האי מאן, גיברלטר, איי פוקלנד, סנט הלנה ואיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים.

ארץ ישראל כחלק מגוש השטרלינגעריכה

ב-1927 הנפיקו שלטונות המנדט לראשונה שטרות ומטבעות הנקובים בלירה ארץ ישראלית (לא"י). הלא"י הוצמדה ללירה שטרלינג במסגרת של מועצת מטבע ביחס ההמרה של 1:1. כך, הייתה הלא"י חלק מגוש השטרלינג.

עם תחילת הדיונים על סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בנובמבר 1947, הודיעו הבריטים שהישארות בגוש השטרלינג תהיה החלטה של השלטון החדש שיוקם בארץ ישראל[2]. ב-22 בפברואר 1948 הוצאה ארץ ישראל המנדטורית באופן רשמי מגוש השטרלינג בעקבות החלטת ממשלת בריטניה[3][4]. הוועד הלאומי החל בתכנון הנפקת מטבע חדש, עוד לפני הכרזת העצמאות[5]. ב-17 באוגוסט 1948 החליפה הלירה הישראלית את הלא"י.

בפברואר 1949 בריטניה הזמינה את מדינת ישראל להצטרף לגוש השטרלינג[6][7], אך ישראל לא נענתה להצעה[8].

המזרח התיכון כחלק מגוש השטרלינגעריכה

בנוסף לארץ ישראל, ארצות נוספות במזרח התיכון שהיו בשליטה או תחת השפעה בריטית היו חלק מגוש השטרלינג.

  • אמירות עבר הירדן השתמשה גם בלירה ארץ ישראלית, ולכן הוצאה באופן רשמי מגוש השטרלינג, ב-22 בפברואר 1948 יחד עם ארץ ישראל המנדטורית. עם זאת היא מיד החלה במשא ומתן להצטרף מחדש לגוש[9]. המטבע החדש שהנפיקה, הדינר ירדני, היה חלק מגוש השטרלינג עד התפרקותו של הגוש ב-1979[10]. עם זאת שער הדינר הוצמד לשער השטרלינג, ושמר על שער חליפין גבוה (החל משנות ה-2000 הוצמד הדינר לשער הדולר).
  • מצרים עזבה את גוש השטרלינג ב-1947[11]
  • עיראק - לאחר סיום הכיבוש הבריטי בעיראק החליטה להישאר בגוש[12], אך עזבה אותו ב-1959.
  • מדינת החסות עדן (דרום תימן)
  • לוב גורשה מגוש השטרלינג ב-1979.
  • בחריין
  • קפריסין
  • כווית
  • קטאר

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה