פתיחת התפריט הראשי

גלוריה סטיינם

עיתונאית ופמיניסטית אמריקאית

גלוריה מארי סטיינםאנגלית: Gloria Marie Steinem; נולדה ב-25 במרץ 1934) היא פמיניסטית, עיתונאית ופעילת זכויות אדם אמריקאית ממוצא יהודי. סטיינם הוכרה בארצות הברית כמובילה ודוברת התנועה הפמיניסטית האמריקאית החל מסוף שנות השישים[1] והייתה מעורבת ביוזמות וארגונים פמיניסטיים רבים. סטיינם כתבה טור במגזין ניו יורק, בעיתונים נוספים והייתה שותפה מייסדת של מגזין Ms[2].

גלוריה סטיינם
Gloria Steinem
Gloria Steinem crop.jpg
לידה 25 במרץ 1934 (בת 85)
טולדו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת מייסדת העיתון Ms.
השכלה מכללת סמית'
מקצוע עיתונאית
בן/בת זוג David Bale עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.gloriasteinem.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ברק אובמה.

ילדותה ונעוריהעריכה

סטיינם נולדה בעיר טולדו שבאוהיו. אמה רות נונוילר הייתה נוצריה-פרסביטריאנית ממוצא גרמני וסקוטי. אביה היהודי, בנם של מהגרים מגרמניה ומפולין, היה סוחר עתיקות נודד (עם קרוואן שאליו הצטרפה משפחתו). סבתה מצד האב, פאולין פרלמוטר שטיינם, הייתה יושבת הראש ועדת החינוך של אגודת הנשים הסופרג'יסטיות הלאומית (אנ') ונציגה במועצת הנשים הבינלאומית (אנ') ב-1908, והאישה הראשונה שנבחרה לוועדת החינוך בטולדו[3].

משפחת שטיינם חייה ונסעה בקרון, שממנו ליאו סטיינם ביצע את עבודתו כסוחר עתיקות נודד[3]. לפני שסטיינם נולדה, אמה רות, שהייתה אז בת 34, עברה אירוע נפשי קשה שהשאיר אותה עם יכולות תפקוד נמוכות. היא יצאה ונכנסה ממוסדות פסיכיאטריים. המשפחה התפצלה ב-1944, כשסטיינם הייתה בת 10, אביה נסע לקליפורניה כדי למצוא עבודה, בעוד היא ואמה המשיכו לחיות יחד בטולדו[4]. סטיים לא למדה בצורה מסודרת בבית ספר יסודי עד שהייתה בת 11[5]. הוריה התגרשו בעקבות מחלתה של אמה וסטיינם טיפלה באמה וסייעה לתמוך במשפחתה כשאמה התקשתה למצוא עבודה קבועה. בספרה, Outrageous Acts and Everyday Rebellions, היא מתארת את הקשיים שאמה התמודדה איתם כמרכיב מרכזי בהבנתה עוולות חברתיות[6]. סטיים סיימה את לימודי התיכון בוושינגטון די. סי.. לאחר שעברה לגור עם אחותה הגדולה גלוריה סטיינם פטץ'[7]. היא סיימה תואר ראשון במכללת סמית'[5], מכללה פרטית לנשים. היא מימנה את הלימודים בעצמה ובסיוע מלגות[8]. לאחר סיום הלימודים סטיינם נסעה להודו כמלגאית (Chester Bowles Asian) לשנתיים. לאחר שהמלגה הסתיימה היא נשארה בהודו וכתבה עבור עיתונים מקומיים[9]. לאחר שחזרה לארצות הברית, סטיינם עברה כמנהלת של מרכז מחקר עצמאי שמומן על ידי תורם אנונימי שהתחבר בדיעבד שהיה ה-CIA. במסגרת מרכז המחקר, צעירים אמריקאים נשלחו לפסטיבלים בינלאומיים להציג את הרעיונות הדמוקרטיים האמריקאים באור חיובי לעומת התפיסה הקומוניסטית סובייטית[10]. באמצע שנות השבעים פמיניסטיות רדיקליות ביקרו את סטיינם על פעילותה מטעם ה-CIA[11]. ב-1960 היא חלה לעבוד כעיתונאית הראשונה של המגזין הסאטירי Help![5].

קריירה כעיתונאיתעריכה

סטיינם החלה את עבודתה כעיתונאית בראיונות עם ידוענים ואז הוטל עליה לכסות את מרוצו לנשיאות של ג'ורג' מקגוורן, דבר שהוביל למשרה במגזין "ניו יורק"[דרוש מקור]. במאמרה מ-1962 בכתב העת אסקווייר דנה סטיינם אודות הדרך לפיה נשים מאולצות לבחור בין קריירה לנישואים, מאמר שקדם לספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי" שראה אור שנה לאחר מכן[12][13].

ב -1963, בעת שעבד במגזין show, לצורך הכנת כתבה, סטיינם הועסקה כשפנפנת פלייבוי במועדון פלייבוי בניו יורק[14][15]. המאמר, שפורסם בשם "סיפורה של שפנפנה", וכלל שני חלקים ונכתב בצורת יומן[16], תיאר את היחס לנשים במועדונים הללו וכלל תמונה של סטיינם במדי המועדון[17]. סטיינם כתבה שהיא גאה בעבודת התחקיר שעשתה ובפרסום תנאי העבודה הנצלניים של שפנפנת פלייבוי ובמיוחד חשיפת הדרישות לשירותי מין, אשר היו על גבול החוקיים[18]. עם זאת, במשך תקופה קצרה לאחר פרסום המאמר, סטיינם התקשתה לקבל תחקירים נוספים; לדבריה, זה היה "כי עכשיו הפכתי להיות שפנפנה - וזה לא משנה מה הסיבה לכך"[19]. סטיינם עבדה בכתיבה לתוכנית הסאטירית "זה היה השבוע שהיה" (That Was The Week That Was) ב-NBC וכתבה במגזין ניו יורק[13]. באפריל 1969, סטינם פרסמה במגזין ניו יורק מאמר בשם "אחרי הכח השחור, שחרור האישה"[20] שהביא לה פרסום לאומי כמנהיגה פמיניסטית[21]. במאמר היא הסבירה לגברים מדוע הם לא צריכים לפחד מתנועת הנשים.

 
גלוריה סטיינם, ינואר 1972.

ב -1972 היא ייסדה את המגזין הפמיניסטי Ms. עם דורותי פיטמן יוז; מיז' התחיל כמהדורה מיוחדת של מגזין ניו יורק, וקליי פלקר, העורך ועיתונאי של המגזין מימן את הגיליון הראשון[12]. מהדורת הניסיון הראשונה, שכללה 300,000 עותקים נמכרה בתוך שמונה ימים[22] ו-20,000 מכתבים למערכת. המגזין נמכר לקרן הרוב הפמיניסטי (Feminist Majority Foundation) בשנת 2001; סטיינם נשארה כאחת משש העורכות המייסדות ומכהנת גם במועצה המייעצת לעיתון[23].

באותה השנה, סטיינם הייתה האישה הראשונה שנאמה במועדון העיתונאית הלאומי, ארגון אמריקאי לעיתונאים ואנשי תקשורת[24][25].

ב-1978 פרסמה סטיינם במגזין קוסמופוליטן מאמר בשם, אם גברים היו מקבלים וסת, שבו היא מתארת עולם דמיוני בו גברים מדממים פעם בחודש במקום נשים. היא מסכמת במאמר כי בעולם כזה, הווסת הייתה הופכת למקור של כבוד בשעה שגברים היו המשווים את הסבל היחסי שלהם, ולא מקור לבושה כפי שווסת היא לנשים[26].

סטיינם הפכה פעילה פוליטית בתנועה הפמיניסטית ונדמה היה כי כלי התקשורת מתייחסים אל סטיינם כמנהיגה פמיניסטית רבגונית. סטיינם הביאה פמיניסטיות ידועות אחרות לקדמת הבימה וחרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה בצוותא עם עורכת הדין פלורנס ריי "פלו" קנדי. ב-1971 הייתה מייסדת שותפה של הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים כמו גם את "ברית הנשים הפעילות". ב-1972 היא סייעה לייסד את כתב העת הפמיניסטי מיז וכתבה עבור המגזין עד למכירתו ב-1987. ב-1991 ייסדה את כתב העת Choise USA, אשר נרכש על ידי התאחדות הרוב הפמיניסטית ב-2001. סטיינם נותרה בראש התורן כאחת משש העורכות מייסדות ושירתה במועצה המייעצת. בניגוד לסברה הרווחת, סטיינם לא טבעה את מטבע הלשון "אשה זקוקה לגבר כפי שדג זקוק לאופניים", אלא אירינה דאן טבעה אותה.

סטיינם הייתה ב-1974 מייסדת שותפה של קואליציית איגוד העבודה לנשים, והשתתפה בוועידה הלאומית לנשים ביוסטון שבטקסס ב-1977. היא נהייתה עורכת מייעצת של המגזין מיז כשהוא הוחיה ב-1991, והיא הוכנסה להיכל התהילה לנשים הלאומי ב-1993.

במאמר בניו יורק טיימס מ-1998 חיוותה סטיינם דעתה על שימוע ההדחה לביל קלינטון. היא סירבה לגנות את קלינטון על יחסיו עם לוינסקי, ונתנה פרשנות מקלה להאשמות של פאולה ג'ונס שקלינטון הטריד אותה מינית שכיהן כמושל ארקנסו[27]. ביקורת על עמדותיה של קלינטון הופיעו בטיימס עצמו ובעיתונים נוספים[28]. כעשור לאחר פרסום המאמר שנשאלה סטיינם האם היא מתחרטת על המאמר שכתבה היא השיבה שלא הייתה מגנה על קלינטון בצורה כה נמרצת אך היא סירבה להתנצל או להביע חרטה על המסה השנויה במחלוקת, אך ציינה שהיא כנראה "לא הייתה כותבת את אותו הדבר עכשיו"[29][30].

אקטיביזםעריכה

ב-1970 כשארגון NOW החזיר לסדר היום הציבורי בארצות הברית את התיקון לשוויון זכויות בחוקת ארצות הברית, סטיינם העידה בפני ועדת המשפט של הסנט בעד התיקון[31].

בניגוד לדעה הרווחת, היא לא המציאה את הפתגם "אשה זקוקה לגבר כמו שדג זקוק לאופניים" ("A woman needs a man like a fish needs a bicycle") שהומצא על ידי אירינה דאן

ב־10 ביולי 1971 סטיינם, בלה אבצוג, בטי פרידן, שירלי צ'יזהולם ומירלי אוורס-ויליאמס ועוד כ-300 נשים שהקימו את הקואליציה הפוליטית הלאומית של נשים (NWPC). הקואליציה שמה לעצמה למטרה לגייס להכשיר ולתמוך בנשים השואפות להיבחר לתפקידים ציבוריים ופוליטיים בארצות הברית. כשותפה מייסדת בקואליציה, היא נשאה נאום באירוע בשם "קריאה לנשות אמריקה"[32] שהפך לטקסט מכונן:

זו אינה רפורמה פשוטה. זו באמת מהפכה. מין וגזע, הם הבדלים הנראים לעין בקלות, [הם] היו הדרכים העיקריות לארגון בני אדם לקבוצות עליונות ונחותות ו[להפנות אנשים] לעבודה זולה שעליה תלויה מערכת הזו. אנחנו מדברות על חברה שבה לא יהיו תפקידים מלבד אלו שבחרנו או זכינו בהם. אנחנו באמת מדברות על הומניזם.

בשנת 1977, סטיינם הייתה מהתומכות הראשונות במכון נשים לחופש העיתונות (WIFP)[33]. ארגון ללא מטרת רווח הפועל לשלב נשים בתקשורת באמצעות מחקר, חינוך ופעילות ציבורית. ב -1984 נעצרה סטיינם יחד עם מספר מחברי קונגרס ופעילי זכויות אדם, על ידי שוטר סמוי, ליד שגרירות דרום אפריקה בארצות הברית בשעה שמחו על האפרטהייד בדרום אפריקה[34].

בתחילת מלחמת המפרץ, בשנת 1991, סטיינם, יחד עם הפמיניסטיות רובין מורגן וקייט מילט, התנגדו בפומבי לפלישה למזרח התיכון וטענו כי המטרה לכאורה של "הגנה על הדמוקרטיה" היא העמדת פנים. במכתב לעורך הניו יורק טיימס הן כתבו: "כפמיניסטיות אנחנו כותבות, אנו מתנגדות לכל מלחמה במפרץ הפרסי, שבה צעירים וצעירות משליכים את חייהם בתבערה שמחירה דם ודולרים שיש למנוע אותה. אנחנו זוכרות את [מלחמת] וייטנאם. אנו זוכרות שארצות הברית חימשה את סדאם חוסיין ולא התערבה במהלך בטבח הכורדים באמצעות לוחמה כימית."[35]

בשנת 2005, סטיינם, ג'יין פונדה ורובין מורגן ייסד את מרכז מדיה לנשים (Women's Media Center), הפועל כדי להגדיל את הנראות של נשים בתקשורת[36].

ב-2005 הופיעה סטיינם בסרטה התעודי של ג'ניפר באומגרדנר וגילאין אולדריץ בשם "הייתה לי הפלה". בסרט תיארה סטיינם את ההפלה שהיא עברה כאישה צעירה בלונדון, שם היא חייתה למשך זמן קצר, טרם לימודיה בהודו. סטיינם הייתה גם חברה בתנועה הסוציאל-דמוקרטית של אמריקה, וחברה בוועדה המייעצת של Women's Voice ו-Women's Vote.

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ברק אובמה.

השפעהעריכה

המשורר והזמר הקנדי, דייוויד אשר (David Usher), כתב שיר בשם "Love Will Save the Day" שכלל sound bites מנאומיה של סטיינם. פתיחת השיר מכילה את הצהרתה כי "זוהי באמת מהפכה", והסיום נקטע בהינתן הציטוט "אנו מדברים על חברה שבה לא יהיו שום תפקידים אחרים מאשר אלו שנבחרו או אלו שמשתכרים עבורם, אנו באמת מדברים על הומניזם". גם בקרדיטים לסרט ונדטה מוזכר נאום אחרון זה.

ביקורתעריכה

סטיינם זכתה להכרה רבה בארצות הברית, ולכן הייתה מטרה שכיחה לביקורת. פמיניסטיות רדיקליות ביקרו אותה על גישתה הליברלית אשר מוותרת יתר על המידה לפטריארכיה (רדסטוק נגס ב-1975 כי עבדה עבור ה-CIA, האשמה אותה הכחישה סטיינם).

חיים אישייםעריכה

ב-1986 אובחן לסטיינם סרטן השד[37] וב-1994 היא אובחנה עם נויראלגיה טריגמינלית (תסמונת העצב המשלוש)[38].

ב-3 בספטמבר 2000, בגיל 66, נישאה סטיינם לדייוויד בייל, אביו של השחקן כריסטיאן בייל. החתונה נערכה בביתה של חברתה וילמה מנקילר, שהייתה לפני כן הצ'יף האישה הראשונה של שבט צ'רוקי. סטיינם ובייל היו נשואים במשך שלוש שנים בלבד קודם שהוא נפטר מגידול בראשו, ב-30 בדצמבר 2003, בגיל 62.

ב-2014 התארחה בתפקיד עצמה בסדרה "האישה הטובה", בעונה 6, פרק 3.

פרסים והוקרהעריכה

רשימה חלקית של הפרסים וההוקרות שסטיינם קבלה:

  • 1993: היכל התהילה הלאומי לנשים
  • 1995: פרס ארגון הסופרים של האומות המאוחדות
  • 2010: מדליית רדקליף, מכון רדקליף ללימודים מתקדמים בהרווארד
  • 2012: הומניסטית השנה מהאיגוד ההומניסטי האמריקני
  • 2013: מדליית החירות הנשיאותית
  • 2014: פרס מטעם פדרציית הנשים של ניו יורק
  • 2015: פרס דייטון לספרות שלום

כתביהעריכה

  • The Thousand Indias (1957)
  • The Beach Book (1963)
  • Outrageous Acts and Everyday Rebellions (1983)
  • Marilyn: Norma Jean (1986)
  • Revolution from Within (1992)
  • Moving beyond Words (1993)
  • Doing Sixty & Seventy (2006)
  • My Life on the Road (2015)

ספרים וסרטים על סטיינםעריכה

ספריםעריכה

  • The Education of A Woman: The Life and Times of Gloria Steinem by Carolyn Heilbrun 1995
  • Gloria Steinem: Her Passions, Politics, and Mystique, by Sydney Ladensohn Stern 1997
  • Who Is Gloria Steinem?, by Sarah Fabiny 2014

סרטיםעריכה

  • Gloria: In Her Own Words 2011
  • 2018 Gloria: A Life

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Gloria Steinem | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  2. ^ Gloria Steinem | Biography & Facts, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 Gloria Steinem | Jewish Women's Archive, jwa.org
  4. ^ Steinem, Gloria., Outrageous acts and everyday rebellions, First edition, 2012, עמ' 140-142
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Gloria Steinem, Biography (בAmerican English)
  6. ^ Steinem, Gloria., Outrageous acts and everyday rebellions, First edition, 2012, עמ' 129-133
  7. ^ The Western High School-Duke Ellington School of the Arts Alumni Association: Gloria Steinem, westernhighschool-dc.org
  8. ^ Winkler, Elizabeth (28 באוקטובר 2015). "Gloria Steinem's Feminist Road Trip". The New Republic. ISSN 0028-6583. בדיקה אחרונה ב-2 במאי 2019. 
  9. ^ Gloria Steinem, Meenakshi Mukherjee and Ira Pande, A conversation with Gloria Steinem, India International Centre Quarterly Vol. 34, No. 2, 2007, עמ' 90-105
  10. ^ Markos Kounalakis, The feminist was a spook, chicagotribune.com, ‏25.10.2015 (בAmerican English)
  11. ^ Steinem & ms., redstockings challenge, Off Our Backs Vol. 5, No. 6, July 1975, עמ' 8-9, 28-33
  12. ^ 12.0 12.1 Fox, Margalit (5 בפברואר 2006). "Betty Friedan, Who Ignited Cause in 'Feminine Mystique,' Dies at 85". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-8 במאי 2019. 
  13. ^ 13.0 13.1 "Innovative editor of New York magazine". Los Angeles Times (באנגלית). 2 ביולי 2008. ISSN 0458-3035. בדיקה אחרונה ב-8 במאי 2019. 
  14. ^ Sarah Gordon, Gloria Steinem: ‘Only women become more radical with age’, Financial Times, ‏2016-03-07 (בBritish English)
  15. ^ Sheelah Kolhatkar, Gloria Steinem | The New York Observer, web.archive.org, ‏2009-11-20
  16. ^ Mills, Nicolaus (26 במאי 2013). "Gloria Steinem's 'a bunny's tale' – 50 years later". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2019. 
  17. ^ Steinem, Gloria, I-"A Bunny's Tale", Show Magazine, May 1, 1963
  18. ^ Gloria Steinem, II-"A Bunny's Tale", Show Magazine, June 1, 1963
  19. ^ For feminist Gloria Steinem, the fight continues, www.mprnews.org, ‏Jun 12, 2009
  20. ^ Gloria Steinem, After Black Power, Women’s Liberation, New York Magazine, ‏April 4, 1969 (באנגלית)
  21. ^ The Connecticut Forum - The Connecticut Forum, www.ctforum.org
  22. ^ Joyce Appleby, Eileen Chang, Neva Goodwin, Encyclopedia of women in American history., Armonk, N.Y.: Sharpe Reference, 2002, פרק Ms. Magazine
  23. ^ About Ms. – Ms. Magazine, msmagazine.com
  24. ^ Ruth Tam, Gloria Steinem: No such thing as a ‘feminist icon’, The Washington Post, November 19, 2013
  25. ^ DAVID DISMORE, Founding Feminists: January 24, 1972, ‏Jan 24, 2014
  26. ^ If Men Could Menstuate by Gloria Steinem, ww3.haverford.edu
  27. ^ Gloria Steinem, Feminists and the Clinton Question, the New York Times, ‏March 22, 1998
  28. ^ Frago, William (25 במרץ 1998). "Are Feminists Right to Stand by Clinton?; Enabling Bad Behavior". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2019. 
  29. ^ Redden, Molly (30 בנובמבר 2017). "Gloria Steinem on her Bill Clinton essay: 'I wouldn’t write the same thing now'". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2019. 
  30. ^ Gloria Steinem stands by controversial essay she wrote back in 1998 after it comes under new scrutiny, Women in the World, ‏2017-12-01 (בAmerican English)
  31. ^ GLORIA STEINEM, “TESTIMONY BEFORE SENATE HEARINGS ON THE EQUAL RIGHTS AMENDMENT” (6 MAY 1970), Voices of Democracy (בAmerican English)
  32. ^ WebCite query result, www.webcitation.org
  33. ^ Associates | The Women’s Institute for Freedom of the Press (בAmerican English)
  34. ^ "Arrested at embassy", news.google.com, ‏December 20, 1984
  35. ^ "We Learned the Wrong Lessons in Vietnam; A Feminist Issue Still". The New York Times (באנגלית). 20 בינואר 1991. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-23 במאי 2019. 
  36. ^ New Season of "Women's Media Center Live with Robin Morgan", www.feminist.com
  37. ^ Reviewed By, Patricia Holt, Making Ms.Story / The biography of Gloria Steinem, a woman of controversy and contradictions, SFGate, ‏1995-09-24
  38. ^ CYNTHIA GORNEY, Gloria | Mother Jones, web.archive.org, ‏2016-07-29