גלריה P8

גלריה P8
מידע כללי
סוג	גלריה
מיקום	תל אביב-יפו
מדינה	ישראל
מייסדים	אורה ראובן
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–2008
תאריך פתיחה רשמי	2008
קואורדינטות	32°03′07″N 34°46′14″E / 32.051944444444°N 34.770472222222°E
	www.p8gallery.net
	מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת גוש דן רגילה) גלריה P8 גלריה P8 גלריה P8 מפת דרום __ תל אביב ויפו; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ רמת גן, __ גבעתיים; מדרום: __ פארק אריאל שרון, __ חולון, __ בת ים; ממערב: הים התיכון

P8 היא גלריה שיתופית לאמנות עכשווית שהחלה את דרכה ביפו, וכיום משכנה ברחוב הפטיש 1 בתל אביב.

היסטוריה עריכה

הגלריה הוקמה בשנת 2008 כגלריה שיתופית בשכונת נוגה ביפו, ברחוב פוריה 8 ומכאן שמה.^[1]

המקום שהיה בעבר מוסך, בשכונת מוסכים ובתי מלאכה, נקנה על ידי האמנית אורה ראובן ושימש לה כסטודיו, לצד אמנים אחרים שמצאו את השכונה נוחה וזולה לעיסוקיהם. לעיתים קרובות הזמינה ראובן אמנים חברים להציג תערוכות קצרות לצד עבודתה, מה שהוביל לגיבושה של קבוצת אמנים ששיתפו פעולה תוך ניצול משאביהם האישיים כמו אוצרות, הפקה וקידום. ראובן הקימה את הגלריה עם חבריה במקום הסטודיו ועברה לפעול בסטודיו בבית האדום. P8 היא מחלוצות הגלריות השיתופיות שקמו בארץ (החל ב-2005 והלאה). הגלריות השיתופיות הן פרי יוזמה של אמנים שמאסו במודל הקלאסי של גלריה מסחרית המייצגת אמנים ומוכרת את עבודותיהם, שכן במסגרת מודל זה נאלצו האמנים לפעול תחת שיקולים מסחריים ללא חופש אמנותי טהור. סיבה נוספת נעוצה במחסור המתמיד של חללי תצוגה עבור האמנים הצעירים שהלכו והתרבו עם סיומה של כל שנת לימודים נוספת בבתי הספר לאמנות. הצורך בעצמאות, הרצון לממש יזמות והצורך בעוד חללי תצוגה הם אם כך הסיבות לתופעת הגלריות השיתופיות. תופעה זו זכתה בייצוג מוזיאלי בתערוכה חיפה-ירושלים-תל אביב, במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, שהציבה במרכז הבמה את ההתארגנות הקבוצתית-שיתופית של קבוצות אמנים המפעילות חללי תצוגה בשלוש הערים הגדולות בישראל. התערוכה הופקה ביוזמתה ובאוצרותה של רותי דירקטור. רוב הגלריות השיתופיות הציגו בתערוכה המוזיאלית ובכנס שנערך במוזיאון חיפה ספרו נציגי כל גלריה על התפתחותן והאני מאמין שלהן.

מודל הגלריה השיתופית התבסס על קופה משותפת של קבוצת אמנים המחזיקים בחלל ומפעילים אותו כגלריה על כל היבטיה. בשנים הראשונות פעלו במסגרת הקבוצה P8 האמנים רועי יריב, רקפת וינר-עומר, אנה ברשטנסקי ואורה ראובן. בחלוף הזמן, חלק מהאמנים עזבו ובשנת 2013 בעקבות קול קורא המזמין אמנים להצטרף לגלריה, נוספו אמנים חדשים והקבוצה מנתה כשנים עשר איש. באותה שנה, ב-2013 עברה הגלריה למשכנה החדש ברחוב יהודה הלוי 79, תל אביב, לחלל גדול ומרווח שאפשר הצגת תערוכות בהיקף גדול, רבות משתתפים, עם עבודות גדולות.

הקבוצה התבססה על חיפוש מתמיד אחר שיטות פעולה ושיתופי פעולה, הציגה תערוכות של חברי הקבוצה וארחה אמנים ואוצרים שאינם חלק מהקבוצה, ביניהם אמנים ותיקים כמו יאיר גרבוז, פיליפ רנצר, יאיר ברק, מיכל היימן ועופר ללוש, לצד צעירים כמו מאיה בלוך, קרן יעלה גולן, אלעד רוזן, ואחרים, שהתפתחו והתבססו מאז.

תערוכות עריכה

כבר בימיה הראשונים הציגה הגלריה תערוכות בולטות כמו מתנה, שבה קהל המבקרים הגריל יצירות אמנות שהעניקו עשרות אמנים כמתנות, או בארט-ארט שבה יצרה הגלריה שוק קח-תן שכלל את יצירות האמנים תמורת שירות או אובייקט שאנשים רצו לתת.

בתערוכה חוצנים ביפו, הגלריה הזמינה קבוצת אמנים בינלאומיים מהאקדמיה ריטוולד באמסטרדם, שעסקו במבטם מן החוץ על הנעשה בארץ.

בתערוכה In between קבוצה אחרת של אמנים בינלאומיים הציגה פרויקט פרפורמטיבי שדימה את הגלריה לשדה תעופה שוקק שהקהל נכנס אליו בתור מסודר עם כרטיסים ודיילות, אצרה קרני ברזילי.

בתערוכה אטיודים לשעת תה, הציגו האמנים יוסי מר חיים, עידו גוברין ואמנון וולמן הקשרים של סאונד ועירום. התערוכה נבנתה מהסוף להתחלה, במובן שהאמנים יצרו את יצירותיהם תוך שהותם בגלריה, ורק בסוף התערוכה היצירות היו שלמות והוצגו באירוע סיום.

התערוכה את וגברים עירומים עסקה במבטה של אישה בגבר עירום: אורה ראובן ציירה גברים שפנו אליה ביוזמתם לשם כך. בערב הפתיחה צלמה אורה ראובן אחדים מגברים אלה צילומי פולארויד כהכנה לציורים חדשים של עירום גברי. הגברים בקהל הוזמנו להירשם להשתתפות במיצג: להתפשט ולהצטלם. ראובן ציירה את הגברים העירומים על פי הצילומים בסטודיו שלה, כהמשך למיצג. הוידאו גברים עירומים 2 שהוצג בתערוכה, נבחר להקרנה בפסטיבל ה-26 לווידאו וקולנוע דוקומנטרי בקאסל, גרמניה. שתי תערוכות אלה לא יכלו להתקיים במוזיאון או ברוב הגלריות הנזהרות מלהציג עירום, וכך מדגימות את השימוש בעצמאות ובחופש של גלריה שיתופית עצמאית הפנויה משיקול מסחרי.

יואב שמואלי אצר בגלריה סדרה של 3 תערוכות יפה מאד, שעסקו ביופי כערך נשגב. בתערוכות אלו הציגו בין השאר, אסתר שניידר והצלמת הידועה מירי דוידוביץ.

שגיא רפאל המחלק את זמנו ואוצרותו בין תל אביב ללוס אנג'לס, אצר את דואט גותי (2010) - פורטרטים דרמטיים שהציגו האמן הישראלי ראובן קופרמן והאמנית הגרמניה איווילה קלינקה (Iwajla Klinke) ואת רוך וקושי, הגיל השלישי המגדר הרביעי, זקנה באמנות עכשווית (2014) - תערוכה בת שני חלקים שקבצה יצירות של מגוון יוצרים בתחום האמנות העכשווית, מהארץ ומהעולם (ביניהם אנגרט סולטאו, מאנאבו יאמאנאקה (Manabu Yamanaka), מקס פרגוסון, רות שלוס, אורה ראובן ורונה יפמן), שבמרכזן העיסוק בגיל המתקדם, בגוף המשתנה וביחס החברתי לנושאים אלו. בעבר נחשבה הזקנה כסמל לחכמה שנושאת את דגל הידע והכבוד, ואילו היום מקובל לראות את הזקנה כעול על החברה וכאחד הנושאים הפחות אהודים לדיון. מצד שני, בעידן בו תוחלת החיים מתארכת ואיכות החיים משתפרת, הזקנה, לעיתים רבות, הופכת להיות פרק חדש בחיים עשירים ומלאי פעילות. תערוכה זו לוותה בקטלוג ונסקרה בהרחבה בעיתון גלובס ובביקורת בטיים אאוט.

ד"ר יוחאי רוזן מאוניברסיטת חיפה אצר בגלריה את התערוכה רבת המשתתפים מאגיה נטורליס (2013) שעסקה באמנים ישראלים החוקרים את הטבע, תערוכה שהעלתה על נס את הקשר בין אמנים לאקדמיה אי שם בהיסטוריה, כשהאמנים היו אלה שציירו בדקדקנות מיני צמחים שהאקדמיה מיינה וקטלגה. אחת ממטרות התערוכה הייתה לעורר שאלות לגבי התהום הפעורה בתקופתנו בין המדע לאמנות.^[2]^[3] הצייר והמשורר טל סלוצקר אצר בגלריה את התערוכה הקבוצתית 'תופעת צבע שקנאי' שכללה את המשוררים שגיא אלנקוה ויחזקאל נפשי ואת האמנים יונתן הירשפלד וצוקי גרביאן.