פתיחת התפריט הראשי
סוף פרק י' - דברי גד החוזה

דברי גד החוזה הוא כתב יד שנמצא בספריית אוניברסיטת קיימברידג' (סימונו: O0.1.20) המכיל בין היתר חזיונות אלוהיים, וכן סיפורים שונים על דוד המלך השופט החכם, חזיונות של גד הנביא, נבואתו של חירם, צוואתו של דוד, גבורתה של תמר בת דוד ועוד. בכתב היד 14 פרקים בהם למעלה מ-5200 מילה. ה', בשמותיו השונים, מוזכר בחיבור למעלה מ-170 פעם, אך הבריח התיכון של הספר הוא דוד המלך, אשר מוזכר בחיבור 89 פעם (ופעם נוספת כ'בן ישי'). רובו הגדול של החיבור עוסק בדוד המלך, בין אם בגוף ראשון (דוד מדבר), בין אם בגוף שני (מדברים אל דוד), ובין אם בגוף שלישי (מדברים על דוד).

גלגולו של כתב הידעריכה

דברי גד החוזה הועתק בקוצ'ין באמצע המאה ה-18 בידי סופר ממוצא תימני (כפי שניכר מכתב היד). כתב היד היה שייך לר' יחזקאל רחבי, אף הוא ממוצא תימני. בכך תואם כתב היד את מסורתם של יהודי קוצ'ין לפיה מוצאם מתימן ובבואם מתימן להודו הם הביאו עימהם את נבואות נתן, גד, אחיה ושמעיה. ב-1806 כומר אנגליקני ממוצא סקוטי בשם קלאודיוס ביוקאנן קיבל כתבי-יד של יהודים בבית הכנסת בקוצ'ין. את כתבי היד תרם ביוקאנן לספריית אוניברסיטת קיימברידג' ובשל כך עוטר בתואר דוקטור בלימודי דתות (DD) מאוניברסיטת קיימברדיג' (שהצטרף לתואר זהה שקיבל מארבע אוניברסיטאות אחרות קודם לכן).

בתנ"ךעריכה

בפעם היחידה מוזכר 'דברי גד החוזה' בתנ"ך כאשר מחבר ספר דברי הימים דיווח לקוראיו על מקורות חיבורו, עם סיימו לתאר את קורות חייו של דוד המלך (דברי הימים א' כט, כט): "ודברי דויד המלך הראשונים והאחרֹונים הם כתובים על דברי שמואל הרֹאה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החֹזה". כלומר, מחבר ספר דברי הימים מודיע לקוראיו כי לצורך כתיבת ספרו השתמש הוא בשלושה חיבורים (לפחות): דברי שמואל הרואה, דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה.

מחקרים ראשונים על כתב הידעריכה

במאה ה-18 יהודי מומר בשם ליאופולד יעקב עמנואל ואן-דורט הגיע לקוצ'ין שבהודו ושאל את יהודי המקום לתולדותיהם. הם ספרו לו שאבותיהם גלו מארץ-ישראל לתימן, ולאחר זמן עברו מתימן להודו. במסעות נדודיהם הביאו עימם הגולים, בין היתר, את 'נבואת גד, ונתן, שמעיה, ואחיה', אף כי המספרים לא ידעו דבר על קיומם של ספרים אלו ביניהם. הידיעה הזו הגיעה לפרופ' גוטפריד אייכהורן (1752 – 1827), גדול חוקרי המקרא בזמנו, וב-1790 הוא פרסם זאת במבואו למקרא[1]. בזמן קצר תורגמו הדברים לעברית ופורסמו על ידי נפתלי הירץ ויזל (1725 – 1805), מבני חוגו של משה מנדלסון, ועדיין לא ראה איש מהרשומים לעיל את הספר. מן הסתם סיווגו המלומדים ידיעה אקזוטית זו כסוג של זיכרון היסטורי או אולי פולקלור מקומי, ולמרות שהדברים פורסמו בעברית פעמים נוספות, עדיין היה הספר בבחינת חיבור אבוד.

שלמה זלמן שכטר (1849 – 1915), מגדולי החוקרים במדעי היהדות בזמנו, הוא האיש אשר פרסם את טיבה של הגניזה הקהירית. ב-1890, עוד קודם שנתפרסמה הגניזה, הגיע שכטר לקיימברידג', לימד שם, ועסק בחקר הספרות הרבנית. ב-1894 פרסם שכטר מאמר על כתבי-יד יהודיים שנרכשו בקוצ'ין במאה ה-19[2]. במאמר תיאר שכטר כמה כתבי יד רבניים, אשר הוא העיד עליהם כי אין להם חשיבות מרובה. לקראת סיום המאמר הוא מספר על כתב יד של ספר בשם דברי גד החוזה, ותיאר אותו קצרות. לטענת מאיר בר-אילן, חוקר ומרצה באוניברסיטת בר-אילן, שכטר תיאר את כתב היד באופן לקוי, לא עמד על טיבו של כתב היד, ולא פחות חשוב: הוא לא קישר את הספר שבידיו עם הספר אשר יהודי קוצ'ין טענו כי היה מצוי בקרבם. כל מה ששכטר ידע לקבוע היה כי מדובר בספר חיצוני, והוא שיער שמדובר בחיבור בן ימי הביניים. תלמידו של שכטר, י' אברהמס (1858 – 1925), הקדיש לספר מחקר בן כמה עמודים ומאמר דו-לשוני שיצא לאור לאחר מותו ולא הותיר שום רושם. גילויו והדרתו מחדש של כתב היד נעשה על ידי פרופ' מאיר בר-אילן. בשנת תשע"ח פרסם החוקר הרב משה הלל את ספרו 'מגילות קוצ'ין', בו טען שואן-דורט זייף את החיבור כחלק ממאבקו במסיון[3].

צורת הכתיבהעריכה

דברי גד החוזה הוא ספר דמוי מקרא: העברית שלו מקראית, או לפחות כך נדמה לקורא במבט שטחי. מבחינה חיצונית, הספר מחולק לפסוקים, ומעוטר במסורה הדומה למסורה המקראית. כלומר, יש בספר זה אותיות קטנות וגדולות, מ"ם סתומה באמצע תיבה, שש פעמים כתוב בחיבור זה "כה אמר ה'" ועוד. שם ה' כתוב בספר ככתבו וכפי שהוא נכתב בספר תורה. מן הסתם מעתיק הספר העתיקו בחרדת-קודש. כל פסוק בכתב היד מסתיים בנקודתיים, ומספרו באותיות מופיע בגיליון.

תוכן החיבורעריכה

שני גיבורים ראשיים לספר: דוד המלך וגד החוזה. המסר של הספר הוא דתי: הברית שכרת ה' עם דוד עבדו לנצח קיימת. כך, למשל, אחד מפרקי החזון מסתיים במלים: 'אשר הוא אמת ודברו אמת וחותמו אמת'. דוד המלך מתגלה בספר בצורה הדומה, גם אם שונה, לאופן בו הוא מוצג במקרא, ובין היתר הוא מתואר כשופט חכם (בסיפור אשר אופיו דומה למשפט שלמה), דרשן ועוד.

בכתב היד פרקים בעלי אופי אפוקליפטי (מיוונית: התגלות, או חזיון אלוהי). כך למשל, מלאכים מראים לחוזה מראות שמימיים, והחוזה מתאר שירה של שׂה שמימי, שׂה המסמל את עם ישראל, המאדיר את ה' ומהללו: 'אודך ה' כי אנפת בי ותשוב' (בדומה לישעיה יב,א), וממשיך השׂה ומהלל עוד את ה' (פרק א'). חזון אחר מתייחס למשפט השמימי בו שופט ה' את בריותיו בראש השנה (פרק י"ד). מתואר בפירוט כיסא ה' והמשפט השמימי, ולא נותר לקורא אלא להשוות בין החזון בדברי גד החוזה לבין הכתוב במסכת ראש השנה (בשם רבי כרוספדאי אמר ר' יוחנן בדף טז ע"ב).

תקציר החיבורעריכה

פרק א': התגלות לגד ואמירתה לדודעריכה

גד הנביא רואה חזון שבו דמויות שונות בעלות משמעות סמלית: צמד בקר, חמור, גמל, שמש, ירח ועוד. קול אלוהי הסביר לגד כי מצבו הקשה של עם ישראל נובע מכמה חטאים: בגידה, השחתת הקודש, הצגת הטומאה כטהרה ועוד. בחזונו ראה גד את הא-ל בדמות רועה הנושא על שכמו שׂה אשר קונן על מר-גורלו. השׂה הקריב זבח שלמים על המזבח השמימי ושר שיר תודה לה'. מלאך לבוש בדים ציווה את גד לכתוב את חזונו ולומר לדוד את תוכנו, אשר עיקרו: הברית בין ה' לבין דוד ועם ישראל עדיין בתוקף. כשדוד שמע זאת הוא הילל את ה' ובירך את גד על שה' גילה לו סודו, וגד בירך את דוד.

פרק ב': חזון אחרית הימיםעריכה

בחזונו ראה גד את אשר יקרה באחרית הימים, לעם ישראל ולאומות העולם. עם ישראל יכונס אל ארצו, ולא יהיה בהם ארור וטמא. כל העמים יקיימו את התורה ו'כולם ידברו בלשון היהודים לשון הקדושה'. לאחר הנחמה תבוא הנקמה – ה' יילחם את מלחמות ישראל. תחילה יעניש ה' את אדום, וכן את הטוענים כי ה' גירש את עמו. לאחר מכן יעשה ה' כלה בספרד, צרפת, אשכנז וגרמניה. מיכאל השר הגדול יתגבר על סמאל שר העולם, וה' יושיע את ישראל אם יעשה 'את כל אשר צויתיך בתורת משה עבדי'.

פרק ג': מואבי מבקש מדוד להתגיירעריכה

איש מואבי בא אל דוד וביקש למול את ערלתו ולהתגייר, אך נענה בשלילה, בהתאם לכתוב בתורה (דברים כג,ד-ז). המואבי התרעם על תשובה זו בציינו את ייחוסו של דוד, ועל כך לא הייתה לדוד תשובה. דוד ביקש מה' שיורה לו את משפטו של המואבי, וה' ענה לו באמצעות נתן הנביא. נתן הנביא אמר לדוד כי האיסור לבוא בקהל הוא על מואבי, ולא על מואבית. בתשובה זו נדחה המואבי מלהתאחד עם עַם ישראל, אך דוד המלך לקחו לרעות את צאנו. לימים, בִּתּו של אותו מואבי, צפירה, שהייתה 'יפת תואר ויפת מראה' נהייתה פילגש לשלמה ('לראש לכל בית הפלגשים') והפרק מסתיים: 'ותהי משפט הזה לחוק בישראל עד עולם'.

פרק ד': דוד המלך השופט החכםעריכה

בסיפור קצר מתואר דוד המלך כשופט חכם. שני אנשים באו לפני דוד השופט, והתדיינו לפניו ביחס לבעלות על ארנק שנמצא. למרות היעדרם של עדים הצליח דוד לגלות מיהו דובר האמת, והרמאי איבד את כספו. ישראל שמעו 'את המשפט, ויתמהו על דוד וישמחו כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו'.

פרק ה': תשועתם הפלאית של ישראל מיד פלשתיםעריכה

ניצחונם המופלא של ישראל על פלשתים מתואר בפרק זה בקצרה. לפני הקרב חשש דוד מאד מאויביו בשל מספרם הגדול, אך ה' שלח את גד שאמר לדוד כי אל לו לפחד מפלשתים. בלילה יצא רכב-אש והכה את הפלשתים, ודוד הסיק מכך 'כי תשועתו (של ה') כהרף-עין'. אז בירך דוד את ה', והציב מצבה 'ויקרא לה מצב נקמות עד היום הזה'.

פרק ו': תוכחת-מוסר לדודעריכה

ה' הורה לגד ללכת אל דוד ולהוכיח אותו על כך שהוא מייחס את ניצחונו לעצמו, ולא לה'. דוד הכחיש את האשמה באומרו כי עוד מנעוריו ייחס את ניצחונותיו לעזרת ה'. דברי דוד מצאו חן בעיני ה', ועל כן הבטיח ה' לעזור לבית דוד לעולם. כשגד סיפר את הבטחת ה' לדוד בירך דוד את ה'.

פרק ז': דוד מונה את העם, בא על עונשו, ומתכפר בעולות על מזבח העולהעריכה

דוד המלך ערך מִפקד בכל ישראל כדי לדעת כמה אנשי-חיל יש בממלכתו, בשל הסתת השטן. יואב בן צרויה שר החיל התריע בפני דוד כי אין למנות את ישראל, אך בכל זאת יצא לפקוד את ישראל, ולאחר שסבב את ארץ-ישראל הוא שב לדוד והודיע את מניין אנשי החיל: 1.6 מיליון. ה' שלח את גד להוכיח את דוד על חטאו, וכתוצאה מכך הכיר דוד בחטא. שוב שלח ה' את גד שאמר לדוד לבחור את העונש אותו הוא מעדיף – אחד מתוך שלושה – ודוד העדיף להיענש ביד ה' ('נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו'). העונש היה מכת-דֶּבֶר, בה מתו 70,000 מישראל. דוד התפלל אל ה', הכיר בחטאו, וטען כי רק הוא ראוי לעונש. ה' נענה לו באמצעות מלאך אשר אמר לגד להודיע לדוד כי עליו להקים מזבח בגורן ארנן היבוסי. ארנן רצה לתת את הגורן חינם, אך דוד התעקש לקנות את השטח בזהב ובכסף עובר לסוחר. דוד בנה מזבח, הקריב עליו עולות ושלמים והמגפה נעצרה.

פרק ח': דוד מקהיל את העם בעת זקנתו ודורש בפניועריכה

ה' התגלה אל דוד, אישר את הברית ביניהם, והורה לו לדבר אל העם את הדברים שהוא שם בפיו. דוד הקהיל את העם בירושלים ודרש בפניהם. לאחר שדוד קרא בכינוייו השונים של ה' הוא הודיע לעם כי לכל אדם יש אפשרות לבחור את אשר יעשה. בדרשתו חיזק דוד את העם לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו, ולדבריו צירף הוא משל. דוד הוכיח את שומעיו לדבר בשלום איש עם רעהו, והבטיח שכר טוב למי שיאהב את ה', כפי שהוא אוהב גם את האדם. את הדרשה סיים דוד בתפילה לה' לברך את ישראל, ולאחר שהנוכחים ענו 'אמן אמן' הוא שילח את העם לביתו.

פרק ט': חירם מלך צור מבקש מדוד להתגיירעריכה

חירם מלך צור פנה אל דוד המלך בבקשה להתגייר, אך דוד דחה את הבקשה והמליץ לחירם להיות ירא מה', הא-ל עושה הכל, ולקיים את מצוות בני נח, שכן אם יעשה זאת 'אזי טוב לך כל הימים'. דוד הסביר לחירם כי רק בני ישראל, בני בריתו של ה', מצווים לקיים את התורה. בהתקבל תשובת דוד שמח חירם וקרא לעמו לירא מאלוהי ישראל אשר בחר בישראל ובדוד עבדו. חירם הודיע את דברי דוד לשריו ולעמו, ולאחר מכן נשא נאום בעל אופי של חזיון נבואי (בסגנונו של בלעם), על ניצחונו העתידי של דוד על כל בני חם ויפת. ה' שָמח על דברי חירם, ושלח את גד לומר לדוד כי ישרו הדברים בעיניו, ועל כן חירם ועמו יסייעו בבניית המקדש. כמענה לגד שיבח דוד את ה' ובירכו, והוסיף פסוקים מתהלים (פט,נג; קג,יא; קג,כב), כחתימה לפרק.

פרק י': שיר-תהלה לא-ל אוניברסלי (תהלים קמה)עריכה

פרק י' הוא שיר שבח לא-ל, בו מהלל המשורר את ה', וקורא לאחרים להצטרף אליו בדברי שבח, התפעלות ותודה. המשורר מהלל את ה' הן בשל 'תכונותיו' המובעות בשמות-תואר או כינויים, כגון: מלך, גדול, נכבד, נורא, חסיד, טוב, צדיק, וכיוצא בכך, והן בשל האופן בו מנהיג ה' את העולם, בשמות-פעולה כגון: חנון, רחום, שומר, ועוד. המשורר מכיר במלכות ה', ורואה בה' א-ל המולך בכל העולם, בכל זמן, ועל כל הבריות. הכרה דתית זו מוליכה את המשורר למסקנה כי 'כל בשר' צריך להלל את ה' לנצח.

פרק י"א: תפילה להצלה ושיר-תודה (תהלים קמד)עריכה

שתי תפילות התפלל דוד ביום בו הכו אלחנן בן יעיר ויהונתן בן שמעא את אויביהם (את לחמי אחיו של גלית ואת איש המדה). התפילה הראשונה היא תחינה אל ה' לסייע למשורר במלחמתו, לרדת מהשמים ולהשתמש באיתני הטבע ככלי-מלחמה כנגד אויביו: בני-נכר. לאחר מכן מובא שיר חדש לאלהים, שיר-תודה, ובו מהולל האל על כי הושיע את דוד מחרב רעה. המשורר מציין את שפע הטוב שהיטיב האל עם ישראל: בנים ובנות בריאים, צאן ומזון בשפע, וביטחון. הפרק מסתיים בפסוק 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוהיו'.

פרק י"ב: דברי דוד האחרוניםעריכה

  ערך מורחב – דברי דוד האחרונים

לפני מותו דיבר דוד לפני ה' וישראל. לאחר שדוד ציין לערך עשרה מכינוייו של ה' (גדול, יחיד, תמים צדק, גומל דלים, יקיר, בכיר וכו'), הוא פונה אליו בבקשה לעזור לעם ישראל, ולשמור על אחדותו. תפילת דוד נמשכה בדרשה בה פנה אל עמו והורה לשומעיו לבל יעבדו אלילים ולדבוק ב-ה', על מנת שכך יזכו לבוא לירושלים הצפונה להם, ולראות את ה' עין בעין. לאחר מכן (בתחילת פרק י"ג) מתואר מותו של דוד שאירע בשבת, ומובא פסוק-חתימה המפנה את הקורא לספרים בהם ניתן לקרוא על דוד המלך בצורה מלאה יותר: 'ויתר דברי דוד המלך עם כך מלכותו וגבורתו והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל ועל כל ממלכות הארץ הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא'.

פרק י"ג: תמר בת דוד הגיבורהעריכה

לאחר שתמר בת דוד נאנסה על ידי אחיה החורג אמנון (שמואל ב,יג), היא ברחה בסתר לבית אבי אמהּ, מלך גשור (בצפון ארץ-ישראל). שלמה המלך ניסה לגלות היכן מסתתרת אחותו, אך לשווא. בהיעדרו של מלך גשור, ניסה פרשז, רֵעַ-המלך, לאנוס את תמר. לאחר שראתה כי כלתה אליה הרעה ביקשה תמר לדחות את המעשה עד אשר תנגן בכינור. בשעה שתמר ניגנה ושרה, היא התפללה בליבה אל ה' ('שלח אורך ואמתך להחזיקני ואל תתן את תאות רשע ערל וטמא') ואל דוד אביה ('אבי דוד, אבי דוד, אבי דוד, ראה את חרפתך וחרפת בתך') שיילך לפני כיסא הכבוד ויבקש עליה רחמים. ה' שמע לקול דוד ('וישמע ה' את קול דוד בתמר בתו'), וגרם לכך שפרשז נרדם על חיקה של תמר. תמר התפללה אל ה' וביקשה שיסייע לה מכוחו של אביה דוד, כשם שסייע ליעל אשת חבר הקיני. לאחר מכן תקעה תמר את חרבו של פרשז בליבו, והרגה אותו, והתפללה תפילת-תודה לה'. תמר הובאה אל שרי המלך אשר שאלוה לפשר מעשיה, ולאחר שהשיבה: 'הכזונה יעשה את בת מלך?', היא ניתנה בבית המשמר. על מעשה זה של תמר דיווחו השרים למלכם אשר היה באותה שעה בירושלים אצל שלמה המלך. הדיווח נכתב על ספרים אשר נשלחו באמצעות רצים, אך כשהגיעו הרצים לירושלים הם נתפשו על ידי שומרי המלך שלמה, וכך נודע לשלמה המלך כי תמר הייתה כל אותה שעה בגשור, וכן התברר לו שמלך גשור כיחש לו באומרו כי לא ידע היכן תמר. כעונש על מעשה זה ציווה שלמה על בניהו בן יהוידע להרוג את מלך גשור ואת אנשיו, אשר נקברו במערת הערלים לפני שער הדיגים 'עד היום הזה'. שלמה שלח את בניהו עם אנשי חיל להביא את תמר חיה, ולהחריב את בית המלכות בגשור. עם בוא תמר לפני שלמה שואל אותה המלך מדוע ברחה לגשור ומדוע הרגה את פרשז. לשמע תשובותיה בירך אותה שלמה, שינה את שמה ל'טָפַת', כינה אותה בתואר 'בתי', ונתן אותה לאשה לבן אבינדב.

פרק י"ד: החזון השלישי: המשפט האלוהי בראש השנהעריכה

בראש השנה (שנתיים לפני שנבנה בית המקדש הראשון), ראה גד חזיון אלוהי בו יושב ה' על כסאו ושופט את עמו ישראל. איש לבוש בדים הביא לפני ה' שלושה ספרים 'אשר ביד כל אדם נכתבים'. עם ישראל נדון, והשטן אשר רוצה לקטרג מושתק על ידי המלאך. צבא מעלה נוכח במשפט, ולבוש בדים מציג בפני ה' שלושה ספרים: באחד כתוב 'צדקות עמו', בשני כתוב 'שגגות עמו', ובשלישי כתוב 'זדונות עמו'. החוזה מתאר את פסק הדין ומוסיף 'ונשתוממתי אל המראה כי לא ידעתי מה עשה ה' לי'. החוזה עבר טקס כפרה בידי כְּרוּב אשר הודיעו שמשפט אלוהי זה הוא 'חוק לישראל'. המלאך בירך את עם ישראל בשלום, החוזה ענה 'אמן', והמלאך חתם ב'אמן ואמן'.

פרסום כתב היד המלאעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Eichhorn, Johann Gottfried, Allgemeina Bibliothek der Biblischen Literatur, Leipzig 1787-1789, I, pp. 925-934; II, pp. 567-583.
  2. ^ Schechter, S. Z., "Notes on Hebrew MSS in the University Library at Cambridge", Jewish Quarterly Review, (os) 6 (1894), pp. 136-145.
  3. ^ דיון אודות מקור החיבור בפורום אוצר החכמה.