דומיטיאנוס

קיסר רומא משנת 81 עד 96

טיטוס פלאביוס קיסר דומיטיאנוס אוגוסטוסלטינית: Titus Flavius Caesar Domitianus Augustus; ‏24 באוקטובר 5118 בספטמבר 96)[1] היה קיסר רומא בין השנים 81–96. בנו של אספסיאנוס, אחיו של טיטוס ואחרון הקיסרים לשושלת הפלאבית. הוא היה שליט סמכותי, אשר פעל לרווחת עמו, הגן על גבולות האימפריה הרומית, ונקט צעדים לעבר שלטון טוטליטרי. דומיטיאנוס נרצח בסופה של תקופת עריצות וטרור שהשליט.[2]

דומיטיאנוס
Titus Flavius Caesar Domitianus Augustus
Domiziano da collezione albani, fine del I sec. dc. 02.JPG
פסל ראש וחזה של הקיסר טיטוס, מוצג במוזיאון הלובר, פריז. גוף הפסל הוסף ליצירה במאה ה-18
לידה 24 באוקטובר 51
רומא, האימפריה הרומית
נרצח 18 בספטמבר 96 (בגיל 44)
רומא, האימפריה הרומית
שם מלא טיטוס פלאוויוס קיסר דומיטיאנוס אוגוסטוס
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה רומא עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת הפלאביים
אב אספסיאנוס
אם פלאוויה דומיטילה
צאצאים טיטוס פלאביוס קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר האימפריה הרומית ה־11
14 בספטמבר 8118 בספטמבר 96
(15 שנים)
טיטוס, אחיו הבכור
נרווה, סנטאור רומי שנבחר לתפקיד על ידי הסנאט הרומי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייו לפני השלטוןעריכה

דומיטיאנוס נולד בשנה בה אביו נתמנה לקונסול, בבית בגבעת הקווירינאליס, שהוסב מאוחר יותר למקדש למשפחה הפלאבית.[3] משפחתו הייתה ממעמד הביניים העולה. כשהיה בן 15 אביו קיבל משימה להתמודד עם מרד היהודים, ולכן אספסיאנוס נעדר מרומא עד חזרתו כקיסר בשנת 70.[4] במהלך מלחמת ויטליוס, בין השנים 68–69, כשהיה בן 18,[5] חייו היו בסכנה ולכן הוא ברח אל הקפיטוליום עם דודו סבינוס ועם חלק מהצבא שנמצא באותו מקום. כשהצליחו המורדים לחדור אל המקדש והעלו אותו באש, הסתתר דומיטיאנוס במשך הלילה בחדר שומר המקדש, ובבוקר כשהוא לבוש בגדי מעריצי-איסיס, חצה את הטיבר ומצא מחסה בבית אמו של אחד מחבריו לספסל הלימודים. לאחר הניצחון של אספסיאנוס ומותו של ויטליוס, בירכו את דומיטיאנוס בשם קיסר, והוא קיבל את משרת נציג בית הקיסר.[3] דומיטיאנוס התנהג כשליט במהלך שנה זו, הוא פרסם צווים ונתן פקודות, אך בפועל לקח את המושכות חברו הקרוב מוקיאנוס עד הגעתו של אספסיאנוס בשנת 70. לאחר שאביו חזר הוא נדחק הצידה.[1][6] בשנת 71 לספירה השתתף דומיטיאנוס בניצחון של אספסיאנוס וטיטוס ביהודה. בין השנים 70–80 כהן כקונסול לא פחות משש פעמים (בשנים 71, 73, 75, 76, 77, 79), אם כי רק בשנת 73 נשׂא בכהונה מתחילת השנה (consul ordinarius).[7] אף על פי שדומיטיאנוס לא רכש כוח פורמלי הוא היה חלק מהתוכנית השושלתית, ואכן ירש את השלטון מאחיו בשנת 81 באופן חלק.[6] סווטוניוס מספר שהוא חילק ביום אחד למעלה מ-20 משרות, עד כדי כך שאביו היה אומר שהוא מתפלא שהוא לא שולח גם לו ממלא מקום.[8]

עלייתו לשלטוןעריכה

לאספסיאנוס הייתה כוונה להעביר את הפרינקיפט לבניו, והצביע על כוונותיו בכך שקרא לשניהם בשם קיסר ומינה אותם כמנהיגי בני הנעורים (principes iuventutis). טיטוס החל בקריירה צבאית, הצטרף לאביו בשנת 67 לדיכוי המרד ביהודה, וקיבל סמכויות ותפקידים שזיכו אותו בשותפות לשלטון אביו. בין טיטוס לדומיטיאנוס לא שררו יחסים טובים,[1] וסווטוניוס טען שכאשר טיטוס חלה, דומיטיאנוס ציווה לעזבו כאילו הוא כבר מת, ולאחר מותו נהג לפגוע בזכרו בנאומיו ובפקודותיו.[8] אורליוס ויקטור אף הרחיק לכת וטען שדומיטיאנוס היה אחראי למותו של טיטוס, אחיו. מיד לאחר מותו של טיטוס רכב דומיטיאנוס למחנה חיל המשמר הפרטוריאני ברומא, שם הוכרז כקיסר ב-13 ספטמבר 81. למחרת אישר הסנאט את עלייתו לשלטון והוא קיבל את כל הסמכויות והתארים הנלווים, כולל תואר הכבוד "אבי המולדת", שרוב קודמיו קיבלו רק לאחר כמה שנים בשלטון.[1]

אופיו וחייו האישייםעריכה

סווטוניוס מתאר את דומיטיאנוס כגבר גבוה, בעל פנים מלאות ענווה ועיניים גדולות, אך ראייתו הייתה לקויה. הוא היה יפה ומלא חן אך כשהתבגר הקריח והיה רגיש מאוד לכך. על אופיו סווטוניוס מעיד כי "מנעוריו היה לבו של דומיטיאנוס גס בבריות, אף גבה-לב היה ובלתי מרוסן בדבריו ובמעשיו כאחד".[9] הוא התאהב בדומיטיה לונגה, שהייתה נשואה לאילוס לאמיה, לכן אספסיאנוס שכנע אותו להתגרש ממנה בשנת 71 כדי שתוכל להינשא לדומיטיאנוס.[3][10] כאשר היה קונסול בפעם השנייה, בשנת 80, אשתו ילדה לו בן (שנפטר בילדותו), וכעבור שנה בת.[11][12] סווטוניוס מתאר כי דומיטיאנוס גירש אותה מאחר שהתאהבה בשחקן פאריס, אבל כעבור זמן לא רב קרא לה לחזור מפני שהפרידה הייתה לו קשה, באמתלה שהעם דרש ממנו להחזירה.[12] דומיטיאנוס שאב השראה מטיבריוס ונהג לקרוא את נאומיו לעיתים תכופות. בראשית שלטונו נהג להתבודד, לצוד זבובים ולשפד אותם על מקל.[12] בנוסף לכך, בתקופה זו היה נמנע משפיכת דמים, ומסופר שאף רצה לאסור על זבח שוורים, עד כי ורגיליוס כתב עליו: "טרם ישחט הדור החוטא עגלים לסעודתו".[13] הוא היה ישר בענייני כספים ואף נדיב, נהג לחלק לקרוביו מתנות ולהטיף להם לא להיות צרי עין. דומיטיאנוס שם קץ להלשנות בענייניי האוצר בעזרת עונש חמור על המלשינים והיה אומר "שליט, שאינו מייסר את המלשינים, מזרזם".[14]

שלטונו של דומיטיאנוסעריכה

דומיטיאנוס התייחס במלוא הרצינות לתפקידו כקיסר, תוך שמירה על הגינות מוסרית, והפגנת כבוד כלפי טקסים דתיים.[6] באופן כללי ניתן לתאר את דומיטיאנוס כשליט שפעל בעריצות, פגע בשכבות העליונות של רומא ועם זאת התייחס ברצינות רבה לתפקידו. הוא ניהל בקפדנות את תקציב המדינה, דאג לרווחתן של איטליה והפרובינקיות, קיים קשרים הדוקים עם הצבא ושמר על ביטחון המדינה והקיסרות. כשעלה לשלטון דומיטיאנוס היה בן 31, חסר ניסיון ניהולי או צבאי, ודרש הכרה במעמדו העליון.[15] במהלך שלטונו הוא החזיק 10 קונסולטים כקיסר, והפך לקנסור נצחי ב-85, האחראי על הסנאט. הוא נהג להסתובב בליווי של 24 ליקטורים, שהיו חיילים אשר סימלו את סמכות הענישה וליוו את הפקידים הראשיים של רומא. לקיסרים לפניו היו רק תריסר, ואילו המספר 24 ליקטורים היה נהוג עבור הדיקטטורים בתקופת הרפבוליקה. התנהגותו הייתה יהירה, והוא לכאורה החל מכתב רשמי במילים: "אדונינו ואלוהינו גוזר שיעשה דבר זה".[6][16] בהדרגה הוא דרש שכל פניה אליו תעשה בלשון "אדון ואל", וכדי להאדיר את עצמו, דאג לכך שיזכה בעשרים ושתיים הכרזות על ניצחון בשדה הקרב, ערך שלוש תהלוכות ניצחון ונהג להגיע לסנאט לבוש בטוגת ארגמן (בגדי טריומפטור). סימן נוסף למעמד מיוחד היה קריאת החודשים ספטמבר ואוקטובר בשמות גרמניקוס, על שמו, שכן הוכרז לקיסר בחודש זה, ודומיטיאנוס, גם כן על שמו, שכן נולד בחודש זה.[15]

דומיטיאנוס טיפל במגוון רחב של נושאים ברחבי האימפריה הרומית. הוא פעל למען קידום הרווחה של אנשי רומא ואיטליה, בנה אסמי תבואה ודאג לתחזוקה של אמות המים. כמו כן ערך תהלוכות ניצחון מפוארות הכוללות משחקי ראווה וארוחות לציבור הרחב. במשחקים לכבוד חג "שבע הגבעות" הגדיל ועשה, וערך סעודה עשירה אשר פתוחה לכל העם.[17][18] דומיטיאנוס העניק שלוש פעמים תשורות כסף לאזרחים, על סך 300 סטטרקים לאיש בכל פעם. תשורות אלו נחשבות מאופקות יחסית.[6][17]

תחרויות ומשחקיםעריכה

דומיטיאנוס ערך פסטיבילים וחגיגות דתיות, תוך כבוד מיוחד ליופיטר ומינרווה, וכן קיים משחקים קדושים;[6] בשנת 86 החיה דומיטיאנוס את המשחקים הקפיטוליניים לכבוד יופיטר הקאפיטוליני ושאב השראה מן המשחקים האולימפיים ביוון. המשחקים נערכו כל 4 שנים,[18] והפרסים שנקבעו בהם היו גבוהים מהמקובל. המשחקים כללו מירוצי סוסים, תחרויות אתלטיקה שירה ומוזיקה. מירוצי הסוסים כללו תחרויות של כרכרות רתומות לשניים או ארבעה סוסים, וכמו כן נערכו קרבות גלדיאטורים וחיות טרף לאור לפידים, בהם השתתפו גם נשים. בתחום השירה התקיימו נאומי פרוזה ביוונית ולטינית, ובתחום הנגינה התקיימו תחרויות נגינה בכלי קַתְרוֹס.[18] דומיטיאנוס נהג להופיע לתחרויות לבוש בטוגת ארגמן, סנדלים יווניים ועטרת זהב מקושטת בדמויות יופיטר, יונו ומינרווה. השעשועים המפוארים נערכו באצטדיון דומיטיאנוס, באמפיתיאטרון וגם בקרקס. כדי לערוך קרבות אוניות בין ציים שלמים לשם שעשוע, חפר דומיטיאנוס בריכה ליד הטיבר, אותה הקיף במקומות ישיבה.[19]

תוכנית הבנייה האימפריאליתעריכה

 
מודל משוחזר של "אצטדיון דומיטיאנוס" הצד הצפוני, בקנה מידה של 100:1. מוצג ברומא ברחוב Via di Tor Sanguigna 3.

בעקבות שׂרפה אדירת ממדים שפרצה בורא בשנת 79 יזם דומיטיאנוס תוכנית בניה נרחבת, כדי לשקם את ההריסות. במסגרת התוכנית הוא שיפץ והקים מעל ל-50 מבנים. בין המבנים החשובים שהקים נכלל האודיאון, בו נערכו רסיטלים, מופעי שירה והרצאות. כמו כן הקים את האצטדיון שנקרא על שמו, את הפורום שנקרא לאחר מותו (ועד היום) שם נרווה, ואת ארמון הפלאבים על גבעת הפלאטין שעוצב על ידי רביריוס.[20][17] דומיטיאנוס שיפץ מבנים רבים שניזוקו בשריפה ולאחר שיפוצם נטל לעצמו את מלוא התהילה על בנייתם, כגון הקפיטוליום (שנשרף שוב לאחר מכן) ותיאטרון פומפיוס.[17]

התנהלות פוליטיתעריכה

דומיטיאנוס ריכז סמכויות רבות בידיו ובידי עוזריו וחידד את אופי משטר הפרינקיפאט כמונרכיה אבסולוטית, בניגוד לאחיו ואביו שהקפידו לשתף את הסנאט בהחלטות שלטוניות.[15] הוא כהן בעוד 10 קונסולטים מעבר לשישה בהם כהן לפני שהפך לקיסר. לשם השוואה לאוגוסטוס שהאריך ימים בשלטון היו רק 13 קונסולטים. תפקיד הקנסור, שאחת מסמכויותיו היא שליטה על הרכב חברי הסנאט, היה תפקיד מוגבל בזמן, אך דומיטיאנוס מינה את עצמו לקנסור נצחי בשנת 85.[15] מאז נפילתה של הרפובליקה, כוחו של הסנאט דעך,[21] אך דומיטיאנוס החליש אותו עוד יותר, ולא הסתיר את המציאות של שלטון היחיד שלו, דבר שגרם לחיכוכים בינו לבין הסנאט.[6] לדומיטיאנוס, כמו לטיטוס, לא היו בנים משלו, לכן בשנת 90 מינה את שני בניו של פלאביוס קלמנס, בן דודו, כיורשיו, והעניק להם את השמות אספסיאנוס ודומיטיאנוס. במעשה זה המשיך את דרכו של אביו שייחל להמשך השושלת הפלאבית בשלטון. במקביל להתדרדרות יחסיו עם הסנאט, חיזק את חשיבותה של מועצת הפרינקפס. מועצה זו נוסדה בתקופת אוגוסטוס וקיבלה את כוחה מתוקף ריכוז סמכויות בה, והיא בתמורה סייעה לקיסר במסגרת דיונים וכן בהכנת חוקים ותקנות. דומיטיאנוס הפך את המזכירויות שארגן קלאודיוס למנגנון ממלכתי, מינה ופיקח על הפרשים שבראשן, זאת לפי דוגמתו של ויטליוס.[22]

הפרובינקיות בתקופת דומיטיאנוסעריכה

לפי המקורות העתיקים קשה להבחין בין פועליהם של אספסיאנוס וטיטוס לבין למעשי דומיטיאנוס בפרובינקיות. באופן כללי הוא המשיך את המדיניות שקבעו קודמיו. המקורות ככל הנראה ממעיטים בהישיגיו בהקשר זה. דומיטיאנוס ניהל את הפרובינקיות ביד רמה, בעזרת מינוי נציבים מיומנים ופיקוח עליהם, כן הקפיד להעמיד למשפט את אלו שסרחו או מעלו בתפקידם. תהליך ביטול ממלכות חסות וצירופן לפרובינקיות קיימות המשיך במזרח, כאשר חלקיס אמסה ותדמור הפכו לחלק מהפרובינקיה הסורית. הוא דאג במיוחד לערים יווניות עתיקות ביוון ואסיה הקטנה, טורקיה לימינו, ביניהם קורינתוס, אתונה, דלפי ורודוס. הוא שיקם מקדשים שניזוקו ואף הקים מקדשים חדשים, וכן דאג לחדש את דרכי ההגעה אליהם. במצרים הוא חפר תעלה בין אלכסנדריה לנילוס. דומיטיאנוס המשיך את תהליך העיור והרומניזציה שהחל אביו במערב. ישנן כתובות המעידות על הענקת זכויות לטיניות בספרד, אשר מתוארכות לתקופת דומיטיאנוס.[23]

היהודים והנוצרים תחת שלטון דומיטיאנוסעריכה

מצבם של היהודים לא השתנה בתקופת דומיטיאנוס, אשר המשיך את דרכו של אביו. היהודים כמעט לא נזכרים במקורות על אודותיו. לאחר המרד הגדול הטיל אספסיאנוס על היהודים בכל רחבי האימפריה מס גולגולת בסך שתי דרכמות לטובת מקדש יופיטר הקאפיטוליני.[24][25] סווטוניוס מציין שגביית מס זה נאכפה באכזריות רבה בתקופת דומיטיאנוס, והמס הוחל לא רק על שומרי המצוות, אלא גם על אלו שהסתירו את יהדותם, וגם ככל הנראה על הנוצרים.[26] סווטוניוס מדגים את האכזריות באמצעות מקרה שבו אדם בן 90 הופשט כדי לראות האם עבר מילה. לפי ההיסטוריון בן המאה ה-3 דיו קסיוס הוציא דומיטיאנוס להורג את פלאביוס קלמנס (אחיינו ואביו יורשיו המיועדים), יחד עם מקורבים רבים, באשמת אתאיזם ״האשמה בה הורשעו רבים שנטו לדרכי היהדות״.[27]

המסורת הנוצרית רואה בדומיטיאנוס אחד מגרועי הרודפים את הנצרות.[28] האישום של קלמנס ומקורביו נתפס כרדיפה של הקיסרות הרומית את הכנסייה הצעירה ואת המאמינים בה.[29]

משפט ומוסרעריכה

דומיטיאנוס האמין שחלק מתפקיד הקיסר הוא להדריך את אנשי רומא מבחינה תרבותית ומוסרית.[30] הוא יצא נגד הנורמה המקובלת של הטיית משפטים ואף נתן רשות לטריבוני העם לתבוע את השופטים המקבלים שוחד. הוא ריסן את פקידי רומא ונציבי הפרובינקיות כך שהיו נקיי כפיים וישרים כפי שלא היו מעולם, ואילו לאחר מותו חזרו לסורם.[31] הוא אסר על סירוס זכרים והוריד את מחיר הסריסים שנותרו בידי סוחרי העבדים, היה מעמיד לדין על פשעי מין וגילוי עריות ואכף את החוק של אוגוסטוס ביחס לניאופים, כלומר שם קץ לניאופי הבתולות הוסטליות. בתחילה היה ממית אותן, ובשלב מאוחר יותר קובר אותן חיות לפי המנהג.[32] מעבר לכך הוא תיקן תקנות הנוגעות להתנהגות הסנאטורים והגביל את זכיותיהן של הזונות.[22]

התנהלות כלכליתעריכה

 
מטבע זהב רומי עם דמותו של דומיטיאנוס. בצד אחד הכיתוב "דומיטיאנוס אוגוסטוס" ובצד השני "גרמניקוס", כולם שמותיו.

סווטוניוס מספר על שתי תקנות שתיקן דומיטיאנוס בנוגע לחקלאות. תקנה ראשונה קבעה כי הבעלות על האדמה בקולוניות תהיינה של מעבדי האדמה ולא המתיישבים. תקנה שנייה אסרה על נטיעת גפנים באיטליה והורתה לעקור את מחצית מהגפנים שהיו קיימים בפרובינקיות. סווטוניוס טוען שהסיבה לתקנה הראשונה הייתה שהאיטלקים הזניחו את גידולי החיטה לטובת הגפנים, ולא הייתה די חיטה להאכיל את אזרחי איטליה,[22] ואף מוסיף שלא אכף זאת.[17] בנוגע לתקנה השנייה, יכול להיות שדבר זה נועד למנוע תחרות כלכלית של תוצרת חקלאית מן הפרובינקיות.[18]

אחרי מרד הבָּטָווים (באזור הולנד של ימינו) היה צורך לשמר את נאמנות החיילים, ועל כן בשנת 83 העלה דומיטיאנוס את משכורתם בשליש, מ-225 ל-300 דינרים בשנה.[33] החלטה זו, בנוסף למבצעים צבאיים, חיזוק קווי ההגנה בגבול האימפריה עם גרמניה, והמשחקים שערך חייבו אותו להגדיל את קופת האוצר. כתוצאה מכך הוא הקפיד על גביית מיסים, ובחצי שלטונו השני נהג כבני השושלת היוליו-קלאודית, והחרים חלק מירושתם של האריסטוקרטים ואת רכושם של המלא של חשודים בהתנגדות לקיסר.[22] סברה אחרת גורסת כי החרמת רכוש מתנגדיו הייתה מסיבות פוליטיות ולא כספיות.[6] אין ודאות לגבי מצב האוצר בסוף תקופת דומיטיאנוס, אך מפעולותיו של יורשו, נרווה, הכוללות הקלות במיסים והתרחבויות למושבות חדשות, נראה כי לא הותיר את הקופה ריקה לחלוטין.[34]

התנהלות צבאיתעריכה

 
פסל של הקיסר דומיטיאנוס מתואר כאוגוסטוס. מוצג במוזיאון הוותיקן, רומא.

מדיניות הביטחון והגבולות של שלושת הקיסרים הפלאביים הייתה אחידה ולכן אינה מתייחסת לדומיטיאנוס בלבד. בתקופת השושלת הפלאבית התנהלו שני תהליכים בצבא הרומי. אחד מהם הוא המשבר שהחל עם מרד וינדֵקס בשלהי ימי שלטונו של נרון קיסר והסתיים עם דיכוי המרד של הבטווים, אשר חייב נקיטת פעולות לחידוש המשמעת ולאיגוד כל היחידות הצבאיות תחת השלטון המרכזי. התהליך השני הוא בניית בסיסי קבע מאבנים ומיגונם בחומות, זאת משום שפחת הצורך בניידות שלהם ממקום למקום, ובמקומם הוקמו יחידות שנקראו vexillatio, אשר היו נשלחות למקום העימות בזמן חירום. תקופת הקיסרים הפלאביים הייתה מאופיינת בפעילות מתמדת ברחבי האימפריה והפרובינקיות, במעשה של ייצוב ולא התפשטות תוקפנית, בהתאם לשינויים שחלו בכל מקום ומקום. מעבר לכך, אירעו מספר סכסוכים ועימותים שדרשו את התערבות השלטון המרכזי.[33] דומיטיאנוס היה הקיסר הראשון מאז קלאודיוס שערך ביקורים בחזיתות המלחמה השונות: הוא ביקר בריין פעם אחת, ובדנובה 3 פעמים. יוליוס פרונטינוס מדווח לטובה על השליטה האישית של דומיטיאנוס באסטרטגיה ובטקטיקה.[6] סווטוניוס מספר שבמסעות, דומיטיאנוס נהג להתנייד באפריון, ורכב רק לעיתים רחוקות. הוא מוסיף ומספר שדומיטיאנוס העדיף קשת על פני כלי נשק אחרים, והתמחה בכך עד כי היה מסוגל לירות חצים דרך הרווחים שבין אצבעות אדם מפושקות.[35]

החזית המזרחיתעריכה

השתלשלות המרד ביהודה הוכיחה כי לא ניתן לשמור על חלק זה באימפריה, ששימש כמעבר בין אסיה למצרים. הפיקוד המיוחד שהוקם לדיכוי המרד לא פורק, ויהודה הפכה לפרובינקיה בפני עצמה. לפיקוד זה התווסף הליגיון העשירי. מאז כלל מערך ההגנה של הקיסרות ששה לגיונות במזרח, שניים בקפדוקיה-גלטיה, שלושה בסוריה ואחד ביהודה. הגבול המזרחי של סוריה היה שקט למדי, ולרומאים הייתה אחיזה על נהר הפרת ובהרי דרום אנטוליה, ויכולת להשגיח על דרכי השיירות במדבר הסורי. הקמת הפיקוד של קיליקיה-גלטיה אפשרה לפקח על ארמניה ולעמוד במתקפות האלנים.[36]

החזית באפריקהעריכה

עם צירוף שתי המאוריטניות לקיסרות, שלטה רומא על כל חופי הים התיכון. במערב אפריקה השליטה הייתה על שטח מצומצם, שאפשר עמדת הגנה על דרום ספרד. בחלק המזרחי, שכלל את שטחי ממלכות הפונים ונומידיה, הקימו יישובים ומחנות צבאיים והרחיקו את הגבול אל אזור האגמים המלוחים. דאגה מתמדת הייתה עקב שבטים נודדים שאיימו מדי פעם על ביטחון הפרובינקיות. בשנת 85 או 86 פרץ מרד של שבט הנסמונים, שהושמדו לגמרי בקרב.[37]

החזית בבריטניהעריכה

מקור מיוחד שמעשיר את הידע שלנו על התקופה הוא הביוגרפיה של אגריקולה מאת טקיטוס, ובנוסף לכך ממצאי החפירות הארכיאולגיות. אגריקולה כבש את האי מונה בשנת 78, אשר שימש מרכז לפולחן הדרואידים ולאחר מכן עסק בהרחבת השליטה הרומית מצפון לנהרות טיין וסולוואי, לעבר הנהרות קלייד ופורת. בשנת 83 הוא יצא לכיבוש האזור שמצפון לנהר הפורת בראש צבאו. צבאו השמיד את השבטים שהתאחדו בקלדוניה, סקוטלנד לימים. ב-84 התרחש שם קרב נוסף בו ניצח שוב אגריקולה, לאחר מכן נקרא לשוב לרומא, ובהמלצת דומיטיאנוס הסנאט העניק לו את אות הכבוד של הטריומף.[38]

החזית בגרמניהעריכה

הודות לפעילויותיו של אספסיאנוס, בשנת 79 שלטו הרומאים על כל השטח שממערב לקו שבין ארגנטורטוס לאגם קונסטנס. דומיטיאנוס המשיך במדיניות פעילה באזור והעביר את הגבול בהדרגה צפונה לנהר מיין וליער טאונוס. בהתקדמות זו נתקלו הצבאות של דומטיאנוס בהתנגדות מצד השבטים הגרמאנים ובמיוחד בשבט החטים. המערכה נמשכה שלוש שנים בין השנים 83–85 והוכרעה לטובת דומיטיאנוס שהגיע לסיים את הקרב. הוא חזר לרומא וערך תהלוכת ניצחון, ובאותה הזדמנות העניק לעצמו את הכינוי גרמניקוס. גם בדרום הצבאות נגסו פנימה, והגיעו עד יער טאונוס וקולוניית אגריפיננסיס שהיא קלן של ימינו. אורך הגבול החדש היה 500 ק"מ לערך. דומיטיאנוס ביצר את הגבולות וסלל דרכי הגעה למחנות הקבע שנשארו לאורך הריין.[39]

החזית בדנובהעריכה

בתקופת דומיטיאנוס התקרבו הקוודים, הרוקסולנים והיזיגים לדנובה ולאימפריה הרומית. בשנת 85 פלשו הדקים בראשות דקבלוס למואסיה. הדקים ניצחו את הפרובינקיה וכבשו מספר מבצרים, אך מחנות הליגיונות שרדו. כתגובה, דומיטיאנוס העביר ליגיון שחנה בדלמטיה ובכך העלה את הכוח באזור לחמישה ליגיונות. מאחר שלא נמצאו עדויות לקרב במקורות הספרותיים, הארכאולוגיים או בכתובות, הסיקו שהדקים נסוגו ללא קרב מתוך מורא מהכוחות האדירים של הרומאים. דומיטיאנוס שלח את מפקד הקרב, קורנליוס פוסקוס למסע נקמה מעבר לדנובה, בטרנסילווניה, אך הוא ספג אבדות קשות ואף שילם בחייו. דומיטיאנוס לא היה מוכן לוותר ובשנת 88 שלח את טטיוס יוליאנוס להכות את הדקים בטפאי, ליד מעבר "שערי הברזל".[40]

מרד סטורנינוסעריכה

בשנת 89 אנטוניוס סטורנינוס, נציב גרמניה העילית, הכריח את חייליו להכתירו כקיסר. המקורות אמנם דלים, אולם ניתן לשער כי חלק מראשי הצבאות במערב הקיסרות לקחו חלק במהלך. דומיטיאנוס פעל במהירות ויעלות, וכעבור 11 ימים בלבד לאחר ההכרזה, הוא יצא לצפון איטליה בראש חיל המשמר הפרייטוריאני וצירף אליו כוחות מפרובינקיות אחרות. טרם הספיק להגיע, מקסימוס נורבנוס, שהיה בן בריתו, הכניע את המרד וניצח במערכה במהלכה נהרג סטורנינוס.[41] לסווטוניוס גרסה אחרת: "מלחמת האזרחים שחוללה לוקיוס אנטוניוס, נציב גרמניה העליונה, נסתיימה בלי שהקיסר יהיה נוכח במקום, מאחר שהשעה שיחקה לו באורח פלא". לטענתו, בזמן הקרב עלה נהר הריין על גדותיו ומנע מחיילות הברברים לעבור דרך הנהר אל אנטוניוס.[42] דומיטיאנוס המשיך לרכוב ליעדו כדי להעניש את הנחשדים כשותפים למרד, ושלח את נורבנוס נגד החטים שתמכו במרד. הוא ניצח במערכה, ועל כן זכה לקונסולט שני. הניצחונות העניקו לרומאים אחיזה רחבה יותר במשולש שבין הריין לדנובה.[43] בעקבות המקרה הוא אסר על שני לגיונות לחנות במחנה אחד וגם אסר להפקיד מעל אלף סטטרקים בקופת הליגיון כי כך עשה אנטוניוס בשעה שעורר את ההפיכה.[17] הוא המשיך במסעו כדי להעניש את הקוודים והמרקומנים שלא תמכו בו נגד הדקים, ובאותה הזדמנות הגיע להסכם עם דקבלוס, מלך הדקים. דומיטיאנוס שלח לו מהנדסים ופועלים שיסייעו לו בהקמת ביצורים נגד שבטים סרמטיים, והבטיח לו מענק אם ישמור על גבולותיו. יריבי דומיטיאנוס ציירו את המעשה ככניעת רומא, אך למעשה היה זה המשך המדיניות המסורתית של תמיכה במדינות חיץ. מאז מרד סטורנינוס בשנת 89 הפך דומיטיאנוס לחשדן ופרנואיד, הוא הגיב באכזריות כלפי כל סימן לערעור על שלטונו. דומיטיאנוס אף גייס מלשינים שיספקו ידיעות על אנשים או פעילויות שעלולים להוות סכנה על ביטחונו האישי.[43]

סוף שלטונו ומותועריכה

סווטוניוס מעיד כי ככל שנמשך שלטונו השתנה דומיטיאנוס באופיו ובהתנהלותו.[44] הוא הורה על הוצאה להורג של לפחות תריסר קונסולים לשעבר, של מושל מצרים, של שני מפקדים של המשמר הפרייטוריאני, ואף של אי-אילו אנשים שנחשדו בקבלת מידע על ההורסקופ של הקיסר. קבוצה נוספת אשר נרדפה על ידי דומיטיאנוס הייתה המקורבים לנירון, על אף שחלקם כיהנו בתפקידי שונים בממשל שנים רבות.[43] דומיטיאנוס אף הרחיק לכת והחל מעניש והורג אנשים לפי גחמותיו, כגון הריגתו של אחד מתלמידיו של השחקן פאריס, משום שהיה דומה לרבו. לקראת סוף שלטונו הוא הוציא להורג סנאטורים רבים, ביניהם כמה קונסולים לשעבר כגון קיוויקה קֵרֵאָליס, אשר היה בזמנו פרוקונסול באסיה. סווטוניוס ממשיך ומגולל מסכת ארוכה של הוצאות להורג בתואנות מגוחכות ומעידות קלות ביותר.[44] דומיטיאנוס הפך לפרנואיד יותר ויותר וציפה את קירות הסטווים באבן זוהר, כדי שיוכל לראות את הנעשה מאחורי גבו. על מנת להרתיע את עבדי ביתו שלא לפגוע בו הוא דן למיתה את אפאפרודיטוס, מזכירו הפרטי של הקיסר נירון, על כך שלכאורה סייע לאדונו להתאבד.[26] בשנת 95, הורה דומיטיאנוס להוציא להורג את פלאביוס קלמנס, בן דודו, שאת בניו אימץ כיורשים. החלטה זו הסתברה כטעות קריטית מבחינתו, שכן המעשה הוביל לידי תחושת חוסר ביטחון בקרב מקורביו.[6] סווטוניוס העיד כי לדומיטיאנוס הייתה אמרה: "מצב השליטים בכל רע, כי אין מאמינים להם בדבר קשר שנתגלה אלא לאחר שנרצחו כבר".[45] נראה כי אמרתו הייתה מוצדקת מאחר שאכן התנקשו בחייו. המזימה לרצוח את דומיטיאנוס נרקחה על ידי הפמליה הקרובה שלו, שככל הנראה כללה את אשתו דומיטיה,[6] שני מפקדי המשמר הפרייטוריאני החדשים, משרתו האישי של הקיסר ועוד כמה בעלי תפקידים בבית הקיסר. הם החליטו להרוג אותו ולמנות במקומו את נרווה, אשר היה סנאטור זקן ומשפטן, שגם אותו התכוון דומיטיאנוס להוציא להורג. המורדים הכניסו את דומיטיאנוס לחדר השינה במטרה לספר לו על קושרים כנגדו, שם חיכה לו עבד משוחרר של דומיטיליה, אשתו של קלמנס. באמצע הקראת שמות הקושרים הוא הוציא פגיון והחל לדקור את הקיסר, וכאשר זה צעק לעזרה נכנסו שאר המורדים וסייעו לו ברצח. כך ב-18 ספטמבר 96, בגיל 45 נרצח דומיטיאנוס, ואיתו הגיעה לקצה שושלת הקיסרים הפלאביים.[46] העם קיבל את מותו בשוויון נפש, ואילו הצבא הביע מורת רוח והתנגדות למעשה, ודרש להעמיד לדין את הרוצחים. הסנאט היה מרוצה מן המעשה, מיהר לגדף את המת, ואף מחק את שמו מכל הכתובות כדי למחות את זכרו.[45]

מקורות עתיקיםעריכה

במקורות העתיקים דמותו של דומיטיאנוס מוצגת באופן שלילי ביותר, אך ייתכן שהוא מוצג כך כדי להצדיק את הקיסרים שהגיעו לשלטון כתוצאה מרצח דומיטיאנוס, הלא הם נרווה וטראיאנוס. הם פיארו את האחרונים, את דרך שלטונם וסגנון חייהם בניגוד לאחרון קיסרי הפלאביים.

ישנם כמה מקורות עתיקים, השניים החשובים ביותר הם הביוגרפיה של סווטוניוס, ותקציר ספר 67 של ההיסטוריה הרומית לקסיוס דיו. סווטוניוס נהג לתבל בפרטים מעניינים אך התעלם מצדדים אחרים של אירועי התקופה וכן מציוני כרונולוגיה.[47] תיאורו של סווטוניוס, אם כי עוין ביסודו, מאוזן יותר, ומציע השקפה חיובית יותר שאיננה מהותה חנופה, בניגוד למשוררים כמו סטטיוס ומרטיאליס.[6] הקיצור ה-67 של ההיסטוריה הרומית לקסיוס דיו, שנכתב על ידי קסיפילינוס במתכונת "ספרי השנים", מספק מסגרת כרונולוגית. שני מקורות אלה בתוספת ה"קיצורים" (אורליוס ויקטור, אוטרופיוס, פסטוס ואורוסיוס) אפשרו לחוקרים המודרניים להבין את עיקרי הדברים של התקופה. לחיבורים אלה ניתן להוסיף חיבורים מתקופת דומיטיאנוס ומהשנים לאחר מותו, אשר שופכים אור נוסף על התקופה.[47] המקורות העתיקים לפי טקיטוס ופליניוס הצעיר מציגים מסורת של עוינות מצד הסנאטורים כלפי דומיטיאנוס. גישה זו מציגה את המתח בין האצולה לשליט יחיד.[6] חיבורו של טקיטוס על חיי חותנו אגריקולה, נכתב שנים ספורות לאחר רצח דומיטאנוס ופורסם בשנת 98, בשנה הראשונה לשלטון טראיאנוס. בפרקי המבוא ובהערות השוליים תיאר טקיטוס את השלטון הברוטלי בשנותיו האחרונות של דומיטיאנוס, ואת מצבה של שכבת העילית ברומא, כאשר הקיסר היה עריץ חסר מעצורים. מקור חשוב נוסף כאמור, הוא פליניוס הצעיר, שאף שרוב חיבוריו נכתבו בתקופת נרווה וטראיאינוס, והם מכילים מידע רב על זמנו של דומיטיאנוס. בנוסף לכך ישנם שלושה משוררים: סטטיוס מרטיאליס ויובנאליס, שכתביהם מכילים רמזים למאורעות ואישים שמאפשרים בירור של פרטים ותאריכים. שלושתם היו עניים והתקיימו מתרומות מהקיסרים ומעשירי רומא, ועל כן שני הראשונים כתבו דברי חנופה לקיסר ולפטרונים שלהם. סטטיוס (96-40 בקירוב) כתב חיבורים שמציגים את אוירת החצר של דומיטיאנוס ופרטים ביוגרפיים שונים, ביניהם חיבור על חנוכת פסל של דומיטיאנוס. מרטיאליס היה חנפן ביותר, ספרו הראשון היה בעיקרו הלל לקיסר, לגדולתו, פועלו, למשחקים שערך, לגבורתו וחוכמתו. גם בספריו האחרים החניף לו על חוקי המוסר שחוקק ועל מידותיו הנעלות. יובנאליס, אף על פי שהיה תלוי בחסדם של אחרים על מנת להתקיים, היה כותב סאטירות, לדבריו רק על המתים. הסאטירה השנייה והרביעית כללו התרסות קשות נגד דומיטיאנוס.[48]

לקריאה נוספתעריכה

  • משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית. ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003.
  • גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, תרגום: ד"ר אלכסנדר שור מרומית, תל אביב: "מסדה" בע"מ, 1958.
  • Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992.
  • Anthony James Boyle and William J. Dominik, Flavian Rome: culture, image, text, Leiden: Brill, 2003.
  • הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א כרך ה, ii עיקר ימי יבנה, פרק לה -הרדיפות בימי דאמיטיאן

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דומיטיאנוס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 416
  2. ^ "Domitian", Oxford Living Dictionaries
  3. ^ 1 2 3 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 1.
  4. ^ Kenneth Hugh Waters, The Character of Domitian, Phoenix, Vol. 18, No. 1, Classical Association of Canada, Spring 1964, p. 53
  5. ^ Kenneth Hugh Waters, The Character of Domitian, Phoenix, Vol. 18, No. 1, Classical Association of Canada, Spring 1964, p. 54
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Edited by John Roberts, Domitian definition in Oxford Dictionary of the Classical World, http://www.oxfordreference.com, ‏2007
  7. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 2. לשנות הקונסולאטים: Eck, Werner. 2006. "Domitianus", Brill's New Pauly.
  8. ^ 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 2.
  9. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 12.
  10. ^ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 33
  11. ^ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 36
  12. ^ 1 2 3 סויטיניוס, דומיטיאנוס, 3.
  13. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 9. הציטוט מתוך ורגיליוס, גאורגיקא, 2.536.
  14. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 9.
  15. ^ 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 417.
  16. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 13.
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 7.
  18. ^ 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 419.
  19. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 4.
  20. ^ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, pp. 86-88
  21. ^ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 22.
  22. ^ 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 418.
  23. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 420.
  24. ^ יוסף בן מתתיהותולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק 6, ו'.
  25. ^ דיון קסיוסדברי ימי רומי, ס"ו, ז'.
  26. ^ 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 12.
  27. ^ דיו קסיוס 67.14 (לתרגום אנגלי).
  28. ^ לקטנטיוס, על מות הרודפים, 3 (הטקסט בלטינית)
  29. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 431.
  30. ^ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p.99
  31. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 8.
  32. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 7, 8.
  33. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 421-420.
  34. ^ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 73
  35. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 19.
  36. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 422.
  37. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 422-423.
  38. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 424-425.
  39. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 426-425.
  40. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 427-426.
  41. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 428.
  42. ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 6.
  43. ^ 1 2 3 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 429.
  44. ^ 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 10.
  45. ^ 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 20.
  46. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 430-429.
  47. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 413.
  48. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 415-413.