דוריאן פייגנבאום

אין תמונה חופשית

דוריאן פייגנבאום (18871937) היה רופא, פסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר הראשון בארץ-ישראל.[1] פיינגנהאום שימש כיועץ פסיכיאטרי לראשי השלטון הבריטי[2] והיה מנהלו הראשון של בית החולים "עזרת נשים" (כבית חולים פסיכיאטרי)[3] בירושלים (1921-1923).[4]

קורות חייםעריכה

 
מבנה בית החולים "עזרת נשים" בכניסה לירושלים 1910

פייגנבאום נולד בלבוב שבגליציה המזרחית (אוסטרו-הונגריה), אח בוגר לאריה. אביו מנחם מנדל[5] היה בנקאי אמיד שהנחיל לבניו חינוך תורני וכללי.

פייגנבאום למד רפואה בלבוב וסיים במינכן, שם הוסמך בפסיכיאטריה.[6] היה אחד מתלמידיו הראשונים של זיגמונד פרויד.[7]

פייגנבאום גויס כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה, ושירת בחזית האיטלקית והרוסית. בתום שירותו הצבאי, עבר לווינה, אוסטריה, ועבד כפסיכיאטר בבית החולים הנוירולוגי-פסיכיאטרי הצבאי.

בשנת 1920 עלה לארץ ישראל. ב-1921 החל לעבוד כפסיכיאטר בבית החולים "עזרת נשים"[8] ועד מהרה נתמנה למנהלו הראשון. "עזרת נשים" היה בתקופה זו המוסד הפסיכיאטרי היחידי בארץ ישראל (בשנת 1922 הוקם בית החולים הפסיכיאטרי בבית לחם).

בין השנים 19221923 התגורר אחיינו של פייגנבאום, מוחמד אסד (לשעבר: לאופולד וייס), בירושלים, ככתב במזרח התיכון של ה"פרנקפורטר צייטונג", והרבה להיפגש עם פייגנבאום.[9][10]

שלושת הפסיכיאטרים שפעלו בארץ ישראל בשנות העשרים – פייגנבאום, היינץ הרמן ואברהם רוזנטל – היגרו אליה מטעמים ציוניים. בכך הם נבדלו מגל ההגירה של הפסיכיאטרים בשנות השלושים של המאה ה-20.[11][12]

פייגנבאום, שחקר את מצבם הפסיכיאטרי של מאות חלוצים שהגיעו מרוסיה ומפולין בשנים 1921-1923, קבע כי ההלם המנטלי שחוו החלוצים, התרופפות הקשרים עם בני המשפחה שנותרו באירופה והמחסור והרעב בארץ ישראל, יצרו קרקע פורייה למגוון של הפרעות, בעיקר בשנה הראשונה לשהות בארץ ישראל.[13][14]

לאחר שפייגנבאום החל סדרת הרצאות על התת-מודע, תיאורית החלומות והתאוריה הפרוידיאנית על הנירוזה ובכך עורר את מורת הרוח של הנהלת המוסד, הוא פוטר.[15] למחליפו מונה ד"ר היינץ הרמן.

אחיו, רופא העיניים ד"ר אריה פייגנבאום אשר התגורר בירושלים, קיבל בשנת 1922 את ניהול מחלקת העיניים בבית החולים הדסה שהיה קרוי בית החולים מאיר רוטשילד.

בשנת 1924 עזב פייגנבאום את ארץ ישראל והיגר לארצות הברית, ניו יורק. בניו יורק נתמנה לעורך הרבעון הפסיכיאטרי.

פייגנבאום נפטר בשנת 1937.

לקריאה נוספתעריכה

  • גידו ליברמן, "פסיכואנליזה בארץ-ישראל 1918-1948", הוצאת כרמל, ירושלים, ינואר 2016
  • ערן רולניק, "עושי הנפשות - עם פרויד לארץ ישראל 1918-1948", 2007, סדרה פסיכואנליזה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", איתי בחור, הוצאה לאור, מהדורה שנייה, מרץ 2012, עמוד 331
  2. ^ "דמויות מעולם הפסיכיאטריה איש רב פעלים - ד"ר מונטגיו דוד אידר" 1936-1866 ד"ר יעקב מרגולין, פרופ' אליעזר ויצטום, ראו עמוד 7: דוריאן פייגנבאום פסיכיאטריה - Medicine, פברואר 2010, גיליון 14
  3. ^ בית חולים "עזרת נשים" - מוסד גריאטרי שהפך ב-1921 לבית חולים פסיכיאטרי. בתחילת המאה העשרים שימש כמנהל בית החולים שערי צדק ד"ר משה וולך, ששימש גם כרופא בבית החולים עזרת נשים - בהיעדר רופאים פסיכיאטריים בירושלים
  4. ^ "להבין את עברה של הפסיכואנליזה עצמה", הארץ, 8 בינואר 2007, גבי שפלר
  5. ^ יוסף בר"נ מיוחס, ר' מנחם פיינגבוים ז"ל (נקרולוג), הצופה, 11 בינואר 1939
  6. ^ "פרקים", פרופ' ניסים לוי, עמוד 83
  7. ^ "בדיוק אז, באביב של 1922, הגיע אל וייס מכתב מדודו, ד"ר דוריאן פייגנבאום, אחיה הצעיר של אמו. דוריאן פייגנבאום היה פסיכיאטר, אחד מתלמידיו הראשונים של פרויד" ליאופולד איש ערב - כללי - הארץ, אמיר בן דוד, ניו יורק, 13 בנובמבר 2001
  8. ^ "התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי" מתוך: ירושלים בתקופת המנדט > הרפואה בירושלים > התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי, עמוד 305 עורך: יהושע בן אריה
  9. ^ ראו: מוחמד אסד בירושלים מוחמד אסד - נכתב על ידי עידו הררי
  10. ^ שמואל לייב שניידרמן, מי הוא מוחמד אסד?, דבר, 29 בינואר 1954
  11. ^ ליובל הששים של ד"ר א. רוזנטל, הרפואה, כרך ב (1937), עמודים 108-107, ד"ר דוריאן פייגנבאום, הרפואה, עמודים 64-63, ד"ר הרמן – בן חמישים, הרפואה, כרך לז (1949), עמודים 131-133
  12. ^ הפסכיאטריה בפלשתינה המנדטורית, בריאות נפש חלוצית: חלוצים וחלוצות ופסיכיאטרים חלוצים בפלשתינה של שנות העשרים - רקפת זלשיק, יוני 2004, עמוד 67
  13. ^ "מגדר ובריאות נפש בחברה היישובית ובעשור הראשון של המדינה" רקפת זלשיק, נדב דוידוביץ'
  14. ^ Dorian Feigenbaum, ‘Palestine Must Have Sound Nerves’, The Jewish Ledger 15 1 5 2 .4 / 8 19.12.1924 ; ג"מ, תדפיס מ 16 8, pp. 3-4
  15. ^ Eran Rolnik, ‘Between Ideology and Identity. Psychoanalysis in Jewish Palestine (1918-1984)’, 24 in: John Bunzl, Benjamin Beit-Hallahmi (eds.), Psychoanalysis Identity and Ideology: Critical Essays on the Jewish/Israel Case, Boston 2002, p. 211