הא לחמא עניא

חלק מהגדה של פסח

הָא[1] לַחְמָא עַנְיָא (ארמית: "זהו לחם העוני") היא פסקה בארמית הפותחת את קריאת ההגדה בליל הסדר.

"הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14
מצה

הפסקה כוללת הקבלה בין המצות שעל השולחן לבין "לחם העוני" שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים, הזמנת כל הרעבים לבוא ולהצטרף לסעודה, ותפילה לגאולה.

הנוסח והפירוש הנפוץ של "הא לחמא עניא"עריכה

המקור
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל
כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח
הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

בתרגום לעברית
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל הרעב יבוא ויאכל,
כל הצריך יבוא ויפסח.
השנה (אנו) כאן – לשנה הבאה בארץ ישראל,
השנה (אנו) עבדים – לשנה הבאה בני חורין.[2]

מקור הפסקהעריכה

קשה לקבוע במדויק מתי נכנסה הפסקה לנוסח ההגדה של פסח. ההגדה הקדומה ביותר שנמצאה היא מתקופת הגאונים, והדרך ללמוד על קדמותם של קטעים שונים בהגדה היא מאזכורים של נוסח ההגדה במקורות חיצוניים מוקדמים ובאמצעות ניתוח אופי הטקסט וסגנונו.

פסקת "הא לחמא עניא" איננה נזכרת באף אחד מהתלמודים או מהמדרשים, והיא החלה להופיע בכתב רק בספרות הגאונים (כגון סדר רב עמרם גאון), דבר המצביע על כך שהפסקה היא מאוחרת יחסית.

ניתוח הטקסט של הפסקה מעלה נתונים סותרים - מצד אחד, בעוד ששאר ההגדה הוא בעברית, פסקת "הא לחמא עניא" כתובה בארמית, דבר המצביע על כך שזוהי תוספת מאוחרת. מאידך, מעצם אזכורו של קורבן הפסח משמע שמדובר בקטע שנאמר בתקופה שבה עדיין היה מוקרב קורבן הפסח. ואמנם, רבים מהראשונים כותבים כי נוסח "הא לחמא עניא" נתקן בבבל, שם שפת הדיבור הייתה ארמית עוד בתקופת בית שני.

מקומה של הפסקה בהגדהעריכה

 
הא לחמא עניא בהגדת רוטשילד

בהגדות המודרניות, נדפסת פסקת "הא לחמא עניא" בתור תחילת קריאת ההגדה, לעיתים אחרי פסקת לשם יחוד, ולעיתים, על־פי הרמב"ם, לאחר אמירת המשפט "בבהילו יצאנו ממצרים". אולם, מקומה של הפסקה לא היה מוסכם על כל הראשונים. חלקם, כגון הרשב"א והרב אשר בן חיים ממונתשון לא הזכירוה כלל, וחלקם, כגון הראב"ן והריטב"א כתבו כי איננה חלק מההגדה, אלא נספח מאוחר. ראשונים נוספים כתבו כי יש למזוג את הכוס השנייה לפני "מה נשתנה", ולא לפני "הא לחמא עניא".

טעם אמירת "הא לחמא עניא" בארמיתעריכה

טעמים שונים ניתנו לאמירת "הא לחמא עניא" בארמית:

  • "הא לחמא עניא" נועד כהסבר לנשים ולילדים למה מחלקים את המצה כדרכו של עני, ובתקופה שחיברו את הנוסח השפה המדוברת הייתה ארמית לפיכך תיקנו לומר בשפה שהם יבינו.[3]
  • מאחר שמזמינים את כל הרעבים לבוא לאכול, יש חשש שהדבר יראה כאילו מזמינים את המזיקים, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמזיקים אינם מבינים.[4]
  • כדי שהמלאכים לא ישמעו את עם ישראל מתפארים, ויקטרגו עליהם שאינם ראויים לגאולה, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמלאכים אינם מבינים.[5]
  • כאזכור לכך שהגלות באה כעונש על אכילת חמץ בפסח, על פי המדרש באיכה רבה.[6]

על כל פנים את המשפט האחרון "לשנה הבאה בני חורין" אומרים בעברית, וגם לכך נאמרו מספר טעמים:

  • "כדי שלא יבינו הבבלים ויחשבום למורדים במלכות"[7]
  • שכן אמרו חז"ל[8] "לעולם אל יתפלל אדם בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי", לפיכך אנו מבקשים זאת בלשון הקודש ויעתירו עלינו גם הם לפני השוכן במרומים[9]
  • רבי שמעון בן צמח דוראן פירש שגם המדברים בארמית, אומרים מילים אלו בעברית.

גרסאות ופרשנויותעריכה

בחלק מקהילות צפון אפריקה, וכן בתימן, נהגו להקדים לאמירת "הא לחמא עניא" את המילים "בבהילו (=בבהילות, בחיפזון) יצאנו ממצרים". מילים אלו אינן נמצאות בנוסחאות ההגדה של הגאונים, והן נוכחות לראשונה בנוסח ההגדה של הרמב"ם.[10]

רבי ישעיה די טראני כתב שאין לומר את המשפט "כל דצריך ייתי ויפסח" שמשמעו "כל הצריך יבוא וישתתף באכילת קרבן הפסח", לפי שבזמן הזה אין לנו קרבן פסח, מה גם שאפילו בזמן המקדש לא ניתן להזמין לאכילת הפסח את מי שלא נמנה מראש עליו.[11] הראב"ן אף כתב שמשפט זה מן הסתם לא נאמר בזמן גלות בבל, ולכן גם בזמננו אין לאמרו.[12] לעומתם, יש בראשונים שיישבו המנהג לומר משפט זה, בטענה שהוא מתייחס לאפיקומן, שהוא זכר לפסח,[13] או לשני התבשילים שנהוג להניח בקערה, זכר לקרבן הפסח ולקרבן חגיגה.[14]

סיבוב הקערה מעל ראשי המסוביםעריכה

מנהג נפוץ בקרב קהילות צפון אפריקה, בעיקר מרוקו ותוניס, לסובב את הקערה מעל ראשי המסובים בעת אמירת "הא לחמא עניא". על מנהג זה מספר החיד"א[15], שביקר בתוניס בשנת תקל"ד (1774). לפי עדותו, המשרת סובב את הקערה שלש פעמים מעל ראשי המסובים (אך לפי הוראת החיד"א - לא מעל ראשי הנשים). גם ישראל יוסף בנימין מתאר מנהג דומה בקרב יהודי תוניס.[16] הרב יעקב משה טולידאנו מציין שגם בני יהדות מרוקו נהגו כך.[17] הרב שם טוב גאגין מספר כי בביקור במרוקו בשנת תרצ"ב (1932), שאל את רבני מרוקו לפשר מנהג זה, והם השיבו לו כי יש בדבר סגולה לברכה ולהגנה מכל פגע וצרה.[18]

לפי השערות, מקורו של המנהג בהרחבה של המנהג שרווח בזמן התלמוד לסלק את השולחן מלפני המסובים בשלב זה של הסדר, במטרה לעורר את הילדים לתמוה על כך.[19] כך כותב רבי משה בן מכיר[20] ואחרים.[21]

מנהג קדום יותר, ודומה במקצת, מתאר רבי מנחם המאירי, להגביה את הקערה בעת סילוקה בשעת אמירת "הא לחמא עניא" עד לגובה הכתף, זכר לאופן שבו נשאו בני ישראל את צרורותיהם ביציאת מצרים (שמות יב, לד).[22]

לקריאה נוספתעריכה

  • הרב ישראל דנדרוביץ, הא לחמא עניא - השפה הארמית בירושלים לשמחה או לעצב?, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סב - ניסן תשע"א, עמודים: קסח - קפב.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יש נוסחאות שמנקדים הֵא, ויש לנוסח זה הסבר על פי הקבלה בתורת החסידות; עיין בסידור אדמו"ר הזקן, הגדה של פסח
  2. ^ לפירושים נוספים ראו להלן.
  3. ^ פירוש ההגדה המיוחס לרשב"ם; ראבי"ה, ב, תקכה; ועוד
  4. ^ פירוש ההגדה המיוחס לרש"י; מחזור ויטרי, הלכות פסח, סימן צה
  5. ^ פירוש הריטב"א להגדה
  6. ^ שבולי הלקט ריח, בשם אחיו - בנימין.
  7. ^ כלבו
  8. ^ שבת יב:
  9. ^ ספר הפרדס הגדול לרש"י דף נח ע"ב
  10. ^ רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, סדר הגדה.
  11. ^ שיבולי הלקט השלם, סימן ריח, בשמו.
  12. ^ ראב"ן פסחים, ד"ה הא.
  13. ^ ראב"ן פסחים ד"ה הא.
  14. ^ ראבי"ה סימן תקכ"ה.
  15. ^ מעגל טוב השלם, עמוד 62.
  16. ^ ספר מסעי ישראל, תרגום דוד גורדון, ליק, תרי"ט, עמוד 126.
  17. ^ נר המערב, ירושלים תרע"א, עמוד 216.
  18. ^ כתר שם טוב, חלק ג', עמוד 129.
  19. ^ תלמוד בבלי פסחים קטו, ב, רשב"ם ותוספות שם, שולחן ערוך אורח חיים סימן תעג, ו.
  20. ^ סדר היום, סדר בעור חמץ.
  21. ^ ראו למשל חוקת הפסח (פיזאנטי), סלוניקי שנ"ט.
  22. ^ בית הבחירה, פסחים קטו, ב.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.