פתיחת התפריט הראשי

הבחירות לנשיאות צרפת 2017 הוכרעו בשני סיבובים: הסיבוב הראשון נערך ב-23 באפריל 2017. משום שאף מועמד לא השיג 50% מהקולות ומעלה, שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר, עמנואל מקרון (24.01%) ומארין לה פן (21.30%), התמודדו בסיבוב שני שנערך ב-7 במאי 2017.[1] עמנואל מקרון (66.06%) ניצח בסיבוב זה בפער עצום וב-99 המחוזות של צרפת מתוך 101 והושבע ב-14 במאי לנשיאות צרפת במקום הנשיא המכהן, פרנסואה הולנד, שהודיע ב-1 בדצמבר 2016 כי לא יתמודד על כהונה שנייה.

‹ 2012 צרפתצרפת 2022 ›
הבחירות לנשיאות צרפת 2017
23 באפריל 2017, 7 במאי 2017

  Emmanuel Macron crop.jpg Le Pen, Marine-9586 (cropped).jpg
מועמד עמנואל מקרון מארין לה פן
מפלגה קדימה! החזית הלאומית
מספר הקולות 20,753,798 10,644,118
אחוזים 66.06% 33.94%
תוצאות הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות צרפת
תוצאות הסיבוב השני:
     עמנואל מקרון      מארין לה פן
הזוכה: עמנואל מקרון

תוכן עניינים

רקעעריכה

 
תוצאות הסיבוב הראשון: (24.01%) (21.30%) (20.01%) (19.58%)

נשיא הרפובליקה הצרפתית נבחר לתקופת כהונה בת 5 שנים בבחירות שיכולות להתפתח לשני סיבובים. על פי סעיף 7 בחוקת צרפת: אם אף מועמד לא השיג רוב מוחלט בהצבעת הסיבוב הראשון, נערך סיבוב שני שבועיים לאחר מכן בין 2 המועמדים שקיבלו את מירב הקולות. ב-2017, הסיבוב הראשון נערך ב-23 באפריל והסיבוב השני ייערך ב-7 במאי.

על מנת להירשם כמועמדים לנשיאות, על כל מועמד היה לאסוף 500 חתימות. על פי החוק כל מועמד זכאי לזמן מסך דומה בכל רשתות השידור הטלוויזיוניות. תוצאות הסיבוב הראשון של הבחירות יוכרזו על ידי המועצה החוקתית בין 24 ל-26 באפריל. נשיא צרפת הנבחר יוכרז לאחר הסיבוב השני, ב-11 במאי וטקס ההשבעה ייערך לכל המאוחר ב-14 במאי 2017.

בשונה מהצבעות קודמות, הפעם אזרחי צרפת תושבי חוץ לא יכלו להצביע באמצעות האינטרנט, אלא פיזית בנציגויות. עם הכרזתו של הולנד שלא יתמודד לכהונה שנייה, הוא הפך לנשיא הראשון בתולדות הרפובליקה החמישית שלא התמודד לקדנציה שנייה. היו אלה גם הבחירות הראשונות בהן מועמדי מפלגות המרכז-שמאל והמרכז-ימין נבחרו בפריימריז פתוחים. לאחר הבחירות לנשיאות תיערכנה גם בחירות לאספה הלאומית ב-11 וב-18 ביוני 2017.

המועמדיםעריכה

בבחירות השתתפו 11 מועמדים,[2] מתוכם חמישה מועמדים שקיבלו בסקרי דעת הקהל מעל 5% מהקולות וסומנו על ידי התקשורת כבעלי סיכוי לעלות לסיבוב השני. והם אלו שהגיעו לחמשת המקומות הראשונים.

מועמד/ת משרות פוליטיות סמל הקמפיין פרטים
ניקולא דופון-איניון
תנועת עליית צרפת‏ (DLF)
  יו"ר תנועת עליית צרפת
(מאז 2008)
חבר האספה הלאומית ה-14 מטעם מחוז אסון
(מאז 1997)
ראש עיריית פרבר ייר בפריז
(מאז 1995)
  חבר לשעבר במפלגת הרפובליקנים, עזב את התנועה לאחר חוסר הסכמות עם מנהיג התנועה ניקולא סרקוזי, ערב הבחירות לנשיאות צרפת 2007. הקים תנועה פוליטית בשם "עליית הרפובליקה" (Debout la République, DLR), שהפכה לתנועת עליית צרפת (Debout la France, DLF) ב-2014. התמודד בעבר גם בבחירות לנשיאות צרפת 2012 אך ללא הצלחה משמעותית.[3]
מארין לה פן
החזית הלאומית (FN)
  נשיאת מפלגת החזית הלאומית
(מאז 2011)
חברת הפרלמנט האירופי מטעם צפון-מערב צרפת
(מאז 2004)
כאשר לה פן, עורכת דין במקצועה, התמודדה בבחירות לנשיאות צרפת 2012 היא הגיעה למקום השלישי עם 17.90% מהקולות ולאחר פרישת אביה ז'אן-מארי לה פן החליפה אותו בראשות "החזית הלאומית". לה פן תומכת ביציאת צרפת מהאיחוד האירופי ובהוצאה לפועל של הליך דומה לברקזיט, ביציאה מנאט"ו והתקרבות לרוסיה, בהפחתת המעורבות הצבאית בעולם, ובהגברת הביטחון ומאבק עיקש בהגירה בלתי חוקית. תומכת בהגבלת הסחר עם אירופה ומדינות העולם.[4]
עמנואל מקרון
קדימה!‏ (EM)
  נשיא מפלגת קדימה!
(מאז 2016)
השר לעניינים דיגיטליים, כלכלה ואוצר
(2014–2016)
  המועמד הצעיר ביותר מבין המועמדים ושר האוצר לשעבר. ממוקם במרכז הפוליטי ודוגל ב"דרך השלישית"; בליברליזם חברתי ותומך בחזקה באיחוד האירופי ובנאט"ו. היה יועץ בכיר בארמון האליזה ב-2012 תחת הנשיא פרנסואה הולנד ומונה לשר הכלכלה ב-2014 תחת ממשלתו של מנואל ואלס, והוביל צמיחה כלכלית בארצו. באפריל 2016 עזב את המפלגה הסוציאליסטית והקים את תנועת קדימה!. התפטר מתפקידו בממשלה באוגוסט 2016. שואף לבצע רפורמות בכלכלה וזוכה לתמיכת המרכז בצרפת משני צדיו.[5][6]
בנואה אמון
המפלגה הסוציאליסטית (PS)
  חבר האספה הלאומית מטעם מחוז איוולין
‏(2012 ומאז 2014)
  • שר החינוך הלאומי, המחקר וההשכלה הגבוהה (2014)
  • סגן שר הכלכלה והאוצר לעניינים חברתיים (2012–2014)
  • סגן שר האוצר ומסחר החוץ (2012)
  • חבר הפרלמנט האירופי מטעם מזרח צרפת (2004–2009)
  אמון היה מבקר חריף של הנשיא פרנסואה הולנד ממחנה השמאל, זכה במפתיע בפריימריז לראשות המפלגה הסוציאליסטית וגבר על המועמד המועדף ראש הממשלה מנואל ואלס.
נטלי ארטו
מאבק הפועלים (Lutte Ouvrière, LO)[7]
  דוברת תנועת מאבק הפועלים
(מאז 2008)
התמודדה לראשונה בבחירות לנשיאות צרפת 2012 ללא הצלחה משמעותית. פרופסור לכלכלה הטוענת להיות למועמדת הקומוניסטית היחידה במרוץ לנשיאות.
פיליפ פוטו[8]
המפלגה האנטי-קפיטליסטית החדשה
  דובר המפלגה האנטי-קפיטליסטית החדשה
(מאז 2009)
מועמד ממחנה השמאל הקיצוני. התמודד בעבר גם בבחירות 2012. היה פעיל בתנועת מאבק הפועלים והצטרף לאחר מכן לליגה הקומוניסטית המהפכנית (LCR) שהפכה ב-2009 למפלגה האנטי קפיטליסטית החדשה. בעל השקפות מרקסיסטיות ואנרכיסטיות ומתנגד חריף לקפיטליזם בארצו.
ז'אק שמינאד[9]
סולידריות ותהליך (S&P)
  נשיא תנועת סולידריות ותהליך
(מאז 1996)
  עומד בראש תנועת "סולידריות ותהליך" אותה הקים ב-1996. מתנגד לברית נאט"ו והאיחוד האירופי, מוביל את תנועת לה-רוש[10] ותומך באיוש מאדים וקרא להשיב את הפרנק צרפתי כהלך חוקי בצרפת. התמודד בעבר בבחירות לנשיאות 1995 ובבחירות 2012 אך לא הגיע להישגים של ממש.
ז'אן לאסל
תנועת Résistons !
  חבר האספה הלאומית
(מאז 2002)
ראש עיריית לורדיוס-איצ'רה
(מאז 1977)
  חבר לשעבר בתנועה הדמוקרטית.
ז'אן לוק מלנשון
צרפת בלתי-כנועה (FI)
  חבר הפרלמנט האירופי מטעם דרום-מערב צרפת
(מאז 2009)
  • נשיא וסגן נשיא מפלגת השמאל של צרפת (2009–2014)
  • סנאטור מטעם מחוז אסון מ-1986 עד 2000 ומ-2004 עד 2010
  • שר החינוך (2000–2002)
מלנשון עזב את המפלגה הסוציאליסטית ב-2008 בשל היותה מתונה מדי וחבר למחנה השמאל הקיצוני. ניסה להתמודד בבחירות לנשיאות ב-2012 מטעם המפלגה הקומוניסטית וסיים במקום הרביעי עם 11.10% מהקולות. גם בבחירות לנשיאות 2017 הוא נתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית.[11] מתנגד לאיחוד האירופי ולנאט"ו ותומך בחיזוק היחסים עם רוסיה. ידוע כמשתמש נלהב ברשתות החברתיות[12] ובטכנולוגיות חדשניות כמו קיום כמה עצרות בחירות במקביל באמצעות שימוש בהולוגרמה שלו.[13]
פרנסואה אסלינו
האיחוד הרפובליקני העממי (UPR)
  נשיא תנועת
(מאז 2007)
  חבר לשעבר בתנועת הרפובליקנים. הקים את האיחוד הרפובליקני העממי ב-2007 וקורא ליציאת צרפת מהאיחוד האירופי ומברית נאט"ו.
פרנסואה פיון
הרפובליקנים (LR)
  חבר האספה הלאומית מטעם פריז
(מאז 2012)
ראש הממשלה
(2007–2012)
  • סגן נשיא תנועת האיחוד לתנועה עממית (2014)
  • נשיא תנועת האיחוד למען תנועה עממית באספה הלאומית (2012–2013)
  • שר התחבורה ואיכות הסביבה, שר השיכון (2012)
  • חבר האספה הלאומית מטעם סרת'ה (1981–1993, 1997–2002, 2007)
  • סנאטור (2004, 2005–2007)
  • שר החינוך וההשכלה הגבוהה (2004–2005)
  • השר לעבודה ועניינים חברתיים (2002–2004)
  • נשיא המועצה האזורית של פאי דה לה לואר (1998–2002)
  • ראש עיריית סאבלה סור סארתה (1983–2001)
  • שר טכנולוגיית המידע והדואר (1995)
  • שר החינוך (1993–1995)
  גבר במפתיע על ניקולא סרקוזי ואלן ז'ופה בפריימריז הרפובליקנים. מעריץ את מרגרט תאצ'ר, והציע תוכנית כלכלית ליברלית לסיום תוכנית שעות עבודה של 35 שעות, פיטורי 500,000 עובדי מדינה וביטול מס העושר והובלת רפורמה במערך ביטוח הבריאות. דוגל בשמרנות חברתית ומתנגד לנישואים חד-מיניים ולהפלות. תומך ביחסים קרובים עם רוסיה ובהסרת הסנקציות שהוטלה עליה בשל הסיפוח הלא-חוקי של קרים. בינואר 2017 הואשם בשחיתות ובעיקר בניגוד אינטרסים על כך שמינה את רעייתו לעוזרת פרלמנטרית מבלי שביצעה עבודות עבורה וכך למעשה קיבלה משכורת ממשלתית לחינם בשווי מאות אלפי אירו, ובמרץ זומן לשופט לפני העמדה לדין.

תוצאותעריכה

מועמד מפלגה סיבוב ראשון סיבוב שני
קולות % קולות %
עמנואל מקרון קדימה! EM 8,657,326 24.01% 20,703,694 66.06%
מארין לה פן החזית הלאומית FN 7,679,493 21.30% 10,637,120 33.94%
פרנסואה פיון הרפובליקנים DLF 7,213,797 20.01%
ז'אן לוק מלנשון צרפת בלתי-כנועה PS 7,060,885 19.58%
בנואה אמון המפלגה הסוציאליסטית LO 2,291,565 6.36%
ניקולא דופון-איניון תנועת עליית צרפת NPA 1,695,186 4.70%
ז'אן לאסל Résistons S&P 435,365 1.21%
פיליפ פוטו ‏המפלגה האנטי-קפטיליסטית החדשה 394,582 1.09%
פרנסואה אסלינו האיחוד הרפובליקני העממי FI 332,588 0.92%
נטלי ארטו מאבק הפועלים UPR 232,428 0.64%
ז'אק שמינאד סולידריות ותהליך LR 65,598 0.18%
סך הכול 36,058,813 100% 31,340,814 100%
קולות חוקיים 36,058,813 97.45% 31,340,814 88.51%
פתקים לבנים או פסולים 949,334 2.57% 4,066,801 11.49%
שיעור המצביעים 37,003,546 77.77% 35,407,615 74.62%
לא הצביעו 10,577,572 22.23% 12,041,278 25.38%
קולות רשומים 47,582,183 47,448,893

מקורות: Constitutional Council, Ministry of the Interior

הסיבוב הראשוןעריכה

בסיבוב הראשון של הבחירות נטלו חלק 11 מועמדים אך באופן מפתיע ניצחו 2 מועמדים שלא מהמפלגות המסורתיות והגדולות ביותר בצרפת: עמנואל מקרון (מועמד עצמאי שהקים את תנועת קדימה!) ומארין לה פןהחזית הלאומית) הם אלה שהעפילו לסיבוב השני והתמודדו ביניהם על משרת נשיא צרפת. פרנסואה פיון (מועמד מפלגת הרפובליקנים), ז'אן לוק מלנשון (מועמד עצמאי שהקים את תנועת צרפת בלתי-כנועה) ובנואה אמון (מועמד המפלגה הסוציאליסטית) סיימו במקומות השלישי, הרביעי והחמישי, בהתאמה.

הסיבוב השניעריכה

עמנואל מקרון ומארין לה פן העפילו לסיבוב השני של הבחירות.[14] הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה החמישית (שנוסדה ב-1958) ששתי מפלגות השלטון המסורתיות לא העפילו לסיבוב השני והפעם השנייה שמועמד החזית הלאומית התמודד בסיבוב השני, בפעם הראשונה ז'אן מארי לה פן העפיל לסיבוב השני בבחירות 2002 והפסיד לז'אק שיראק.[15]

בסיבוב השני עמנואל מקרון זכה בניצחון סוחף של 66.01% מקולות הבוחרים, ב-99 מחוזות צרפת מתוך 101 המחוזות ובכך התמנה לנשיא צרפת. על אף הפסדה הגדול, לה-פן רשמה הישג עבור הימין הקיצוני בצרפת, היא גרפה 33% מקולות הבוחרים והגדילה למעשה את כוחו של הימין הקיצוני בצרפת.[16] לראשונה שיעור הפתקים הלבנים או הפסולים היה גבוה ביותר ועמד על 11.49% מהבוחרים (5.80% ב-2012, 4.20% ב-2007, 5.39% ב-2002, 5.97% ב-1995, 3.62% ב-1988 וכו').

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Election présidentielle 2017 : Macron meilleur candidat à gauche ? [RESULTAT SONDAGE], election-presidentielle.linternaute.com
  2. ^ "Liste officielle des candidats à l'élection présidentielle". Conseil constitutionnel présidentielle 2017. 18 במרץ 2017. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  3. ^ "Qui sont les candidats pour la présidentielle 2017 ?". Le Monde. 18 במרץ 2017. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2017. 
  4. ^ "Présidentielle : qui sont les 11 candidats sur la ligne de départ". Le Figaro. 18 במרץ 2017. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2017. 
  5. ^ Anne-Aël Durand; Pierre Breteau (9 במרץ 2017). "Gauche, centre, droite, milieux économiques ou société civile : qui sont les soutiens d’Emmanuel Macron ?". Le Monde. בדיקה אחרונה ב-3 באפריל 2017. 
  6. ^ "Exclusif. Le Drian annonce son soutien à Macron ce jeudi". Ouest-France. 23 במרץ 2017. בדיקה אחרונה ב-3 באפריל 2017. 
  7. ^ נטלי ארתו: מרוץ לנשיאות בדרך למהפכה
  8. ^ פיליפ פוטו: לבטל את הנשיאות
  9. ^ ז'אק שמינאד: ליישב את מאדים - שנת הכרעה באירופה - הארץ
  10. ^ תנועה פוליטית ותרבותית אינטלקטואלית ובינלאומית ששמה לה למטרה לקדם את המדע ברחבי העולם
  11. ^ "Les militants communistes votent à 53,6% en faveur d'un soutien à Jean-Luc Mélenchon pour l'élection présidentielle". franceinfo. Agence France-Presse; Reuters. 26 בנובמבר 2016. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2017. 
  12. ^ Marc de Boni (9 בינואר 2017). "Mélenchon poursuit sa stratégie gagnante sur YouTube". Le Figaro. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2017. 
  13. ^ Florian Maussion (5 בפברואר 2017). "VIDEO. Hologramme : et soudain Jean-Luc Mélenchon se dédoubla...". Le Parisien. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2017. 
  14. ^ לה פן בנאום ניצחון: "עשינו היסטוריה, נשחרר את העם הצרפתי מהאליטה היהירה"
  15. ^ https://www.theatlantic.com/news/archive/2017/04/french-election-results-first-round/523965/
  16. ^ הצבעת מחאה: שני שלישים מהצרפתים הצביעו נגד מארי לה-פן, באתר ביזנעס