פתיחת התפריט הראשי

פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי

(הופנה מהדף ברקזיט)
הממלכה המאוחדת ביחס למבט רחב יותר של האיחוד האירופי

פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי (מכונה גם: ברקזיט או ברקסיט; מאנגלית: Brexit, הלחם בסיסים של: Britain Exit[1]) החלה ב-29 במרץ 2017 לאחר שבמשאל עם שהתקיים ב-23 ביוני 2016 הצביעו רוב תושבי הממלכה לפרוש מן האיחוד והכרעתם אושרה על ידי הפרלמנט והמלכה. תהליך הפרישה בפועל נפתח בהפעלת סעיף 50 באמנת ליסבון הדרוש כדי להתחיל את תהליך היציאה מהאיחוד, שאמור היה להסתיים ב-29 במרץ 2019 (אך המועצה האירופית אישרה, לבקשת הממלכה המאוחדת, דחייה של המועד עד ל-31 באוקטובר 2019).[2][3] בכך אמורות להסתיים 46 שנות חברות באיחוד, החל מ-1973 אז הצטרפה בריטניה לשוק האירופי המשותף, הארגון שהפך מאוחר יותר לאיחוד האירופי.

רקעעריכה

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מאמצים מצד מדינות מערב אירופה לכונן ארגונים בינלאומיים שיובילו לשיתוף פעולה ואינטגרציה בין המדינות. לאורך השנים מדיניות בריטניה הייתה אמביוולנטית כלפי מאמצים אלה. וינסטון צ'רצ'יל קרא בנאום ב-1946 להקמת "ארצות הברית של אירופה" שתאחד בין צרפת, גרמניה ומדינות אירופה אחרות, אך בחזונו הוא ראה את בריטניה כידידה של קונפדרציה אירופית מסוג זה, ולא כחלק ממנה.[4] בריטניה הצטרפה ב-1948 לארגון לשיתוף פעולה אירופאי (OEEC) שנועד ליישם את תוכנית מרשל והפך לאחר מכן לארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). ב-1949 בריטניה הצטרפה למועצת אירופה כחברה מייסדת. אולם, ב-1951 היא נמנעה מלהצטרף לקהילת הפחם והפלדה האירופית שהייתה היסוד של הקהילה הכלכלית האירופית שנוצרה בהסכם רומא ב-1957.

לאחר שלא לקחה חלק בכינון הקהילה הכלכלית האירופית, הקימה בריטניה יחד עם נורווגיה, שוודיה, דנמרק, פורטוגל, אוסטריה ושווייץ את איגוד הסחר החופשי האירופי כתחליף עבור מדינות שלא רצו להצטרף לקהילה הכלכלית. אולם, הקף הסחר של בריטניה עם מדינות הקהילה נותר גדול מהקף הסחר עם מדינות האיגוד. בשנת 1961 בריטניה ניהלה מגעים להצטרפות לקהילה הכלכלית האירופית, אך המהלך כשל כיוון שנשיא צרפת שארל דה גול התנגד לו וכיוון שבריטניה סירבה להתגמש בנוגע לתנאי ההצטרפות. ב-1967 בריטניה הגישה בקשה נוספת להצטרפות ונדחתה שוב על ידי דה גול. ממשלתו השמרנית של אדוארד הית' דגלה בהצטרפות לקהילה האירופית ולשם כך העבירה חקיקה שהפכה את חוקי הקהילה האירופית למחייבים בבריטניה. בעקבות מהלכים אלה, בריטניה הצטרפה לקהילה האירופית ולארגוניה בשנת 1973, זאת למרות התנגדות מפלגת הלייבור. שנתיים מאוחר יותר, תחת ראש־הממשלה מן הלייבור, הרולד וילסון, נערך משאל עם בשאלה האם להמשיך את חברותה של בריטניה בשוק המשותף. בתמיכת המפלגה השמרנית, בהנהגת מרגרט תאצ'ר, ולמרות התנגדות רבים בלייבור, אושר המשך חברותה של בריטניה בארגון ברוב של יותר משני שלישים.

למרות תמיכתה בהישארות בקהילה האירופית, תאצ'ר הייתה אמביוולנטית כלפי התפתחות הארגון. היא תמכה במדיניות שקידמה סחר חופשי בין המדינות, אך התנגדה להתפתחות של מערכת רגולציה אירופית שהיוותה לתפיסתה פגיעה בריבונות הבריטית ובשוק החופשי במדינה. למרות זאת, ממשלת תאצ'ר צירפה את הלירה שטרלינג הבריטית למנגנון שער החליפין האירופי ב-1990 עד כישלון המנגנון ב-1992. ג'ון מייג'ור שהחליף את תאצ'ר בתפקיד ראש ממשלת בריטניה הנהיג מדיניות ידידותית יותר כלפי אינטגרציה אירופית ובהובלתו בריטניה חתמה על אמנת מאסטריכט שהובילה להקמת האיחוד האירופי, זאת למרות התנגדות ציבורית ופרלמנטרית שכמעט הביאה להפלת ממשלתו. עם כניסת האמנה לתוקף ב-1993, בריטניה הפכה לחלק מהאיחוד האירופי, אך לא חתמה על הפרק החברתי באמנה והבטיחה לעצמה את הזכות להימנע מאימוץ המטבע האירופי בעתיד.

ממשלתו של טוני בלייר העמיקה את שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי בכך שאישרה את אמנת אמסטרדם, כולל הפרק החברתי שלא אושר קודם לכן, ותמכה בהרחבת האיחוד במסגרת אמנת ניס. עם זאת, בריטניה בראשות טוני בלייר סירבה לצירוף המדינה לגוש האירו והותירה את המדינה מחוץ לאמנת שנגן. בכך שמרה בריטניה על עצמאות הלירה שטרלינג ושמרה על עצמאות מערכת ביקורת הגבולות שלה. הממשלה של גורדון בראון אישרה את אמנת ליסבון ב-2007.

לאחר המשבר הכלכלי ב-2008 והתפטרות בראון ב-2010, הממשלה של דייוויד קמרון החליטה להתנגד להעמקה של שיתוף פעולה אירופי. הקואליציה בראשותו של קמרון דרשה בחינה מחדש של סעיפים הנוגעים להגירה ורגולציה באיחוד. ברקע למדיניות היו המשבר הכלכלי ומשבר החוב האירופי, שהובילו להתגברות ההגירה לבריטניה מתוך מדינות האיחוד, חוסר ודאות לגבי יציבות האירו, השלכות חברתיות-כלכליות בתוך בריטניה וסימנים לעלייה של כוחות פוליטיים אירוסקפטים כגון מפלגת UKIP. קמרון עצמו התנגד לפרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי. ב-23 בינואר 2013 הוא נשא נאום בו הצהיר על תמיכתו בהיותה של בריטניה חלק מהאיחוד האירופי. באותו הנאום הוא סקר את הבעיות הרבות שעומדות בפני האיחוד, הציע רפורמה מקיפה שתשנה את עקרונות האיחוד, הסביר כי ההסכמה הדמוקרטית בבריטניה לאיחוד האירופי צרה מאד, והכריז שהוא בעד קיומו של משאל עם על יציאה של בריטניה מהאיחוד.[5] בקמפיין לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה בשנת 2015 קמרון הבטיח כי ממשלתו תנהל משא ומתן על תנאי חברותה של בריטניה באיחוד. לאחר שנבחר שוב, ניהל קמרון משא ומתן עם האיחוד האירופי והשיג ב-20 בפברואר 2016 הסכם שבו הכיר האיחוד בחלק ניכר מדרישותיו[6] קמרון הצהיר כי הוא מרוצה מ"המעמד המיוחד" שההסכם מקנה לבריטניה ושהוא מתנגד ליציאה מהאיחוד. באותו היום הוא הכריז שמשאל עם על יציאה של בריטניה מהאיחוד יתקיים ב-23 ביוני 2016.

נסיגה מן האיחוד האירופי היא זכות מוקנית של החברות באיחוד, לפי סעיף 50 של האמנה על האיחוד האירופי.[7]

משאל העם ב-1975עריכה

בשנת 1975 נערך בבריטניה משאל עם על שאלת הישארותה של הממלכה המאוחדת בשורות הקהילייה האירופית. המפלגות הגדולות התייצבו כאחת לצד ההישארות. במפלגת הלייבור היו רבים שהסתייגו מהאיחוד — ובמיוחד בסיעה שהשתייכה לצד השמאלי של המפה במפלגה. באפריל 1975 נערכה הצבעה פנימית בה הורו התוצאות על יחס של 1:2 לטובת התומכים ביציאה מהקהילייה האירופית. הרולד וילסון, ראש הממשלה, העניק לחברי הקבינט חופש להביע את דעתם האישית באופן פומבי, ולא חייב אותם להתייצב מאחורי עמדתו שלו, שתמכה בהישארות. שבעה מתוך 23 חברי הקבינט התנגדו לחברות בקהילייה האירופית.[8] מרגרט ת'אצ'ר, מנהיגת המפלגה השמרנית שבאופוזיציה, התייצבה בעד המשך החברות בארגון, וסחפה אחריה רבים במפלגתה.

ב-5 ביוני 1975 התבקש הבוחר הבריטי להשיב "כן" או "לא" על השאלה:

Do you think the UK should stay in the European Community (Common Market)?

"האם לדעתך בריטניה צריכה להישאר בקהילייה האירופית (השוק המשותף)?"

נסח השאלה במשאל העם של 1975

בכל אחד ממחוזות הבחירה בבריטניה, מלבד איי שטלנד והאיים המערביים, השיבו הבוחרים "כן" לשאלה, בתמיכה בהמשך החברות בקהילייה האירופית. התמיכה הייתה נמוכה יחסית בסקוטלנד ובצפון אירלנד.

בעקבות משאל העם נותרה בריטניה חברה בקהילייה האירופית.[9]

קולות "כן" כן (%) קולות "לא" לא (%) הצבעה (%)
17,378,581 67.2   בעד 8,470,073 32.8   נגד 64.5

משאל העם ב-2016עריכה

  ערך מורחב – משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016)

ראש הממשלה דייוויד קמרון הבטיח עוד בינואר 2013 כי אם תנצח המפלגה השמרנית בבחירות הכלליות במאי 2015, תשאף ממשלת בריטניה לקבל תנאי חברות חדשים באיחוד האירופי, וכן לערוך משאל עם בנושא הישארותה בארגון. על רקע התחזקות גורמים לאומיים ואירו-סקפטיים, כגון ניצחונה של מפלגת UKIP בבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2014 – בהן סיימה המפלגה השמרנית במקום השלישי – ולאחר ניצחונם של קמרון ומפלגתו בבחירות ב-2015, הבטיח ראש הממשלה כי משאל עם על עתידה של בריטניה באיחוד האירופי יערך "עד 2017", בהתאם למצע מפלגתו. עם זאת, התחייבות זו גובתה בהבטחה של קמרון כי המשאל יערך רק אם יושגו תנאי חברות חדשים במסגרת הישארותה של בריטניה באיחוד האירופי, אשר ישפרו את מצבה בארגון ויפחיתו את הסיכוי לעזיבתה. בעקבות כך הונחו היסודות החוקיים לעריכת משאל העם בפרלמנט הבריטי בשנת 2015 דרך החוק "European Union Referendum Act 2015". בפברואר 2016 נחתם הסכם שבמסגרתו הושגו הסכמות על רפורמות בנושאי הגירה, כלכלה וחוקי עבודה, אשר יעניקו לבריטניה עצמאות רבה יותר ו"מעמד מיוחד" באיחוד האירופי, אם תבחר להישאר.[10] תאריך המשאל נקבע בהסכם ל־23 ביוני 2016.

הקמפיינים המקדימיםעריכה

ברקזיט (גם ברקסיט; בכתיבה משמש גם האיות ברגזיט או ברגסיט[11]; מאנגלית: Brexit, הלחם של: Britain Exit[12][13]) היא סיסמת הקמפיין של המחנה שתמך בפרישה מהאיחוד; הסיסמה הפכה לכינוי מקובל לתהליך הפרישה הן בפי התומכים בפרישה והן בפי המתנגדים לה. המונח אומץ מההלחם המקורי "גרקזיט" (הלחם של המילים Greece עם exit שפירושן "יוון" ו"יציאה"), שהיה לכינוי המקובל באנגלית לציון הקמפיין היווני שתמך בפרישת יוון מהאיחוד האירופי.[11]

מילת היפוך, חדשה יותר, היא Brexin, במשמעות של הישארות באיחוד האירופי. שורש מילה זו, שאיננה הלחם תקני, הוא המילה Brexit עצמה תוך הפיכת ה-"it" ל-"in" (בפנים), כדי לתת את המשמעות ההפוכה.[12]

ב-16 ביוני 2016, במהלך הקמפיינים המקדימים, נרצחה חברת הפרלמנט ג'ו קוקס שתמכה בהישארות בריטניה באיחוד האירופי בידי תומאס מייר, בן 52, בעל עבר פסיכיאטרי וקשר לקבוצה נאו-נאצית אמריקאית. מייר נדון בנובמבר 2016 למאסר עולם.

תוצאות המשאלעריכה

משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016)
אפשרות בחירה הצבעות אחוזים
להישאר (Remain) 16,141,241 48.1%
לעזוב (Leave) 17,410,742 51.9%
קולות תקפים 33,551,983 99.92%
קולות פסולים או פתקים לבנים 25,359 0.08%
סך הקולות 33,577,342 72.2%
בעלי זכות הצבעה 46,501,241 100%
מקור:[14][15]

באנגליה ובוויילס תמכו רוב המצביעים ביציאה מהאיחוד האירופי, ואילו בסקוטלנד ובצפון אירלנד היה רוב להישארות.

לאחר משאל העםעריכה

ממשלת מיי הראשונהעריכה

ב-24 ביוני 2016, יום לאחר משאל העם, הכריז דייוויד קמרון על התפטרותו מראשות הממשלה. בבחירות מקדימות לראשות המפלגה השמרנית תרזה מיי זכתה ברוב הקולות בסיבוב הראשון והשני. אחרי הסיבוב השני המתמודדת היחידה שנותרה מול מיי, אנדראה לדסם, פרשה מהמירוץ. מיי נותרה המתמודדת היחידה וב-11 ביולי היא הוכרזה רשמית כמנהיגת המפלגה. יומיים לאחר מכן, ב-13 ביולי היא קיבלה את הזמנת המלכה להקים ממשלה. בתקופה שקדמה למשאל העם מיי התנגדה לפרישה מהאיחוד האירופי, אך היא הבטיחה במהלך הקמפיין לראשות המפלגה ובישיבת הממשלה הראשונה שתפעל למימוש רצון המצביעים ולא תביא לקיומו של משאל עם נוסף.[16]

ב-3 בנובמבר 2016 בית המשפט הגבוה לצדק (אנ') פסק שאין בסמכות הממשלה להפעיל את סעיף 50 באמנת ליסבון ללא אישור הפרלמנט. הממשלה ערערה על פסק הדין בטענה שענייני חוץ הם בסמכות הראשות המבצעת, אך ב-24 בינואר בית המשפט העליון דחה את הערעור וקיבל את החלטת בית המשפט הגבוה.[17] יומיים לאחר פסק הדין מזכיר המדינה ליציאה מן האיחוד האירופי דייוויד דייוויס הציג בבית הנבחרים הבריטי הצעת חוק שמסמיכה את ראש ממשלת בריטניה למסור באופן רשמי למועצת האיחוד האירופי את ההחלטה להתחיל בתהליך פרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי, כפי שנדרש בסעיף 50. ב-8 בפברואר 2017 בית הנבחרים הצביע ברוב מוחץ של 494 נגד 122 בעד החוק. בית הלורדים אשרר את ההצעה עם תיקונים ב-7 במרץ, אך התיקונים נדחו על ידי בית הנבחרים.[18] משהושלם ההליך בפרלמנט, המלכה חתמה על החוק ב-16 במרץ.[19] בעקבות זאת, ב-29 במרץ שיגרה ראש הממשלה תרזה מיי את המכתב הרשמי למועצת האיחוד האירופי, כנדרש בסעיף 50. בכך התחיל רשמית תהליך הפרישה של בריטניה מהאיחוד.[20] תאריך היעד המקורי לפרישה מהאיחוד היה שנה מיום הפעלת סעיף 50, ב-29 במרץ 2019.

ב-18 באפריל הכריזה מיי על בחירות כלליות לפרלמנט. תקוותה הייתה שבחירות חדשות יחזקו את הכוח של המפלגה השמרנית בבית הנבחרים וכך יאפשרו לה להשיג ממשלה יציבה שתוכל להשיג הסכם עם האיחוד האירופי ולאשרו בפרלמנט. בנושא ברקזיט, מיי הבטיחה במהלך הבחירות לפעול לפרישה מהאיחוד האירופי ומהשוק האירופי ולצד זאת לפעול ליצירת יחסים "מיוחדים ועמוקים" עם מדינות האיחוד ולחתימה על הסכמי סחר עם המדינות. היא הבטיחה שתפעל להשיג הסכם עם האיחוד ולהביאו לאישור בפרלמנט. כמו כן היא הבטיחה שהממלכה המאוחדת תישאר חתומה על אמנות לזכויות אדם במהלך הפרלמנט הקרוב, אך תפעל להקטנת הקף ההגירה מאירופה לבריטניה.[21]

בבחירות, שנערכו ב-8 ביוני, המפלגה השמרנית נותרה המפלגה הגדולה ביותר, אך כוחה נחלש והיא איבדה את הרוב בבית הנבחרים.

ממשלת מיי השנייהעריכה

בעקבות תוצאות הבחירות, ממשלת מיי השנייה הייתה ממשלת מיעוט והיא נזקקה לתמיכה מבחוץ של המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית הצפון אירלנדית כדי לשמור על השלטון. ב-19 ביוני החל משא ומתן עם האיחוד האירופי. המורדים הצביעו בעד תיקון לחוק שמצר את סמכות הממשלה ומגביר את היכולת של הפרלמנט לפקח על פעילות הממשלה.

ב-13 בדצמבר ממשלת מיי ספגה תבוסה ראשונה בבית הנבחרים לאחר שאחד עשר "מורדים", תומכי ברקזיט רך, מהמפלגה השמרנית הצביעו נגד עמדת הממשלה בנוגע לחוק שהיה אמור להסדיר נושאים הקשורים בפרישה מהאיחוד האירופי (כגון הפיכת החוק האירופי לחוק בריטי) ולקבוע תאריך יעד סופי לפרישה.[22]

ביולי 2018 ניסחה הממשלה הבריטית את הצעתה להסכם עם האיחוד האירופי, המכונה "תוכנית צ'קרס" (Chequers Agreement) או "המסמך הלבן" (White Paper). במסגרת התוכנית מיי פעלה להחליף את החברות של בריטניה באיחוד האירופי בהסכם שותפות שיבטיח יחסים קרובים בין בריטניה לאיחוד, יבטיח את הגישה של בריטניה לשוק האירופי ואת השותפות הביטחונית בין המדינה לאיחוד וימנע יצירה של מעברי גבול בין בריטניה לאירלנד.[23] ימים ספורים לפני פרסום ההצעה התפטרו דייוויד דייוויס,[24] מזכיר המדינה לענייני יציאה מהאיחוד האירופי, ובוריס ג'ונסון,[25] שהיה עד אז שר החוץ בממשלת מיי. מיי מינתה את דומיניק ראב למזכיר המדינה ליציאה מהאיחוד האירופי במקום דייוויס. ב-21 בספטמבר הנושאים והנותנים מטעם האיחוד האירופי דחו את ההצעה של מיי, מהלך שנתפס כתבוסה צורבת עבור ממשלתה.[26]

ב-14 בנובמבר 2018 אישרה ממשלת בריטניה את הסכם הברקזיט לפרישה מהאיחוד האירופי, אך אשרור ההסכם דרש הצבעה בפרלמנט וכן את אישורן של כל המדינות החברות באיחוד.[27] בבוקר למחרת פרש דומיניק ראב מתפקיד המזכיר לענייני יציאה מהאיחוד האירופי, יחד עם שרת העבודה והפנסיות, אסתר מקווי, ושני סגני שרים.[28] סטיבן ברקלי מונה במקום ראב לתפקיד המזכיר לענייני יציאה מהאיחוד.

כל 27 מדינות האיחוד האחרות אישרו את ההסכם ב-25 בנובמבר, אבל מיי התקשתה להשיג תמיכה בפרלמנט. הנושא הסבוך והרגיש ביותר בדיונים של הפרלמנט היה ההסדרים הקבועים בהסכם עם האיחוד האירופי לגבי מעבר הגבול עם אירלנד. לפי בקשתה של מיי, היועץ המשפטי לממשלה (אנ') ג'פרי קוקס סירב לחשוף בפני הפרלמנט את העצה המשפטית שכתב בנושא. בתגובה, ב-4 בדצמבר הפרלמנט העביר ברוב של 18 קולות החלטה שמאשימה את הממשלה בבזיון הפרלמנט. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של הממלכה המאוחדת שהחלטה כזו עברה. על אף שההחלטה היא סימבולית בעיקרה, היא ביטאה את התמיכה הרעועה של הפרלמנט בהסכם שהממשלה קידמה.[29][30] העצה המשפטית פורסמה יום לאחר ההצבעה, ולפיה בריטניה לא תוכל לבטל את הסדרי הגבול באופן חד צדדי ולכן ההסדרים האלה יישארו בתוקף תמיד, אלא אם יושג הסדר אחר במקומם.

בעקבות היעדר תמיכה בפרלמנט, מיי דחתה את ההצבעה לאישור ההסכם, שהייתה מתוכננת ל-10 בדצמבר. ב-19 בדצמבר מועצת האיחוד האירופי הכריזה על תוכנית גיבוי למקרה שהפרלמנט הבריטי לא יאשר את ההסכם ובריטניה תפרוש ללא הסכם.[31]

ב-15 בינואר 2019 הועלתה הצעת חוק לאישור ההסכם בפרלמנט, אך היא נדחתה ברוב גדול. 202 חברי פרלמנט הצביעו בעד ההסכם ו–432 הצביעו נגד. זהו ההפסד הגדול ביותר של ראש ממשלה בתולדות הממלכה המאוחדת.[32] באותו היום הונחה הצעת אי-אמון בממשלה. היא נדחתה יום לאחר מכן ברוב של 325 מתנגדים מול 306 תומכים.

ב-24 בפברואר הכריזה מיי שהיא תעמיד שוב את ההסכם להצבעה ב-12 במרץ, 17 יום בלבד לפני המועד הקבוע ליציאה מהאיחוד האירופי. ההסכם נדחה שוב ברוב של 391 מתנגדים מול 202 תומכים. בעקבות התבוסה כתבה מיי לנשיא המועצה האירופית דונלד טוסק בקשה לדחות את הדדליין ליציאה מהאיחוד האירופי. המועצה הציעה בתגובה שתאריך היעד יהיה ה-22 במאי 2019, אם יהיה הסכם מאושר, וה-12 באפריל 2019, אם לא יהיה הסכם מאושר עד אז. תאריכים אלה אושרו על ידי בית הנבחרים הבריטי. ב-29 במרץ הובא ההסכם שוב לאישור הפרלמנט, והוא נדחה בפעם השלישית ברוב גדול. בעקבות זאת, תאריך היעד ליציאה היה 12 באפריל. יומיים לפני תאריך זה, מיי ביקשה מהמועצה האירופית עוד הארכה, ולאחר דיונים נקבע תאריך יעד חדש: ה-31 באוקטובר 2019.

התפטרות מיי ובחירות לראשות המפלגה השמרניתעריכה

ב-24 במאי 2019, לאחר כישלון של שלושה ניסיונות לאשרר את הסכם הפרישה של בריטניה מול האיחוד האירופי, הודיעה מיי על שהיא תתפטר מראשות המפלגה השמרנית ב-6 ביוני. היא המשיכה לכהן כראשת הממשלה תוך כדי שהמפלגה ערכה בחירות פנימיות לקביעת מחליפה.[33][34]

עם ההודעה של מיי על התפטרותה מראשות המפלגה השמרנית החל המרוץ לקביעת זהות מחליפה בתפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה. שני המתמודדים העיקריים, מתוך עשרה, היו בוריס ג'ונסון וג'רמי האנט. האנט ייצג במרוץ עמדה מתונה ביחס לפרישה מהאיחוד האירופי. כמו מיי, הוא תמך בהישארות באיחוד במהלך הקמפיין שהוביל למשאל העם. אחרי המשאל הוא תמך למשך תקופה בקיום משאל עם חוזר, אך שינה את עמדתו ותמך ב"ברקזיט רך". הוא תמך גם באישור ההסכם של מיי עם האיחוד האירופי. ג'ונסון, לעומת זאת, ייצג עמדה בלתי מתפשרת בעד הפרישה. הוא אמר במהלך הקמפיין שלא יסכים לדחייה נוספת של תאריך הפרישה, גם במחיר של פרישה ללא הסכם, והוא היה מהמבקרים החריפים של ההסכם שמיי הציעה לאישור הפרלמנט.

ב-20 ביוני, בסיבוב החמישי להצבעת חברי הפרלמנט, נבחרו ג'ונסון (עם 160 קולות שהם 51.1% מחברי הפרלמנט השמרנים) והאנט (עם 77 קולות, שהם 24.6% של חברי הפרלמנט השמרנים) כשני המועמדים בבחירות שבהם יצביעו מתפקדי המפלגה. ב-23 ביולי ג'ונסון ניצח את האנט במרוץ, כשקיבל 66.4% מקולות המתפקדים.[35]

ממשלת בוריס ג'ונסוןעריכה

ב-24 ביולי 2019, יום לאחר ניצחונו, מונה בוריס ג'ונסון לראש הממשלה. בנאומו הראשון הוא חזר על הבטחתו[36] שהממלכה המאוחדת תפרוש מהאיחוד ב-31 באוקטובר עם או בלי הסכם. הוא טען שהממלכה ערוכה למצב של פרישה ללא הסכם כיוון שיש לה "הסכמים צדדיים" עם מדינות אירופאיות בנפרד מההסכם עם האיחוד; בכירים באיחוד השיבו שהטענה בדבר הסכמים צדדיים אלה היא "קשקוש מוחלט".[37]

שני בתי המחוקקים יצאו לפגרה ב-25 ביולי והיו אמורים לחזור לפעילות ב-3 בספטמבר. ב-28 באוגוסט הכריז ג'ונסון שבכוונתו לבקש מהמלכה להשבית (prorogue) את הפרלמנט עד ל-14 באוקטובר. המהלך התפרש כניסיון לקצר את הזמן שבמהלכו יכולים המחוקקים להתנגד לפרישה ללא הסכם.[38] המלכה הודיעה שתפעל לפי עצתו של ראש הממשלה, כפי שנדרש ממנה במשפט החוקתי המקובל בממלכה המאוחדת (אנ').[39]

על אף ההשבתה של הפרלמנט, בית המחוקקים התכנס ב-3 בספטמבר לאחר שהונחה הצעה לסדר היום לדיון חירום. 21 "מורדים" מהמפלגה השמרנית הצביעו בעד ההצעה לסדר היום (כלומר בעד קיום דיון החירום) והמשיכו להצביע נגד הממשלה בימים שלאחר מכן. כתוצאה מכך, ג'ונסון ספג שורה של הפסדים בבית הנבחרים. האופוזיציה, יחד עם המורדים השמרנים, העבירו ב-4 בספטמבר הצעת חוק שדורשת מהממשלה לבקש הארכה למועד הפרישה מהאיחוד האירופי אם לא תצליח להשיג הסכם עד 31 באוקטובר. הצעה זו נחתמה על ידי המלכה והפכה לחוק ב-9 בספטמבר. הצעת חוק נוספת שעברה ב-9 בספטמבר דורשת מבכירים בממשל להציג בפני בית הנבחרים את ההתכתבויות הפרטיות שלהם לגבי ההשבתה של הפרלמנט. ג'ונסון הודיע בתגובה לתבוסות בבית המחוקקים שהוא יבקש בחירות בזק לפרלמנט, אך הוא הובס גם בשתי הצעות חוק להקדמת הבחירות היות שלא הצליח להשיג תמיכה של שני שלישים מהצירים בבית הנבחרים. בנוסף, ג'ון ברקו הודיע שיפרוש ב-31 באוקטובר מתפקידו כיושב ראש בית הנבחרים.[40]

נושאים מרכזיים במשא ומתן על תנאי הפרישהעריכה

מסחר, רגולציה ותקופת מעברעריכה

במשא ומתן של ממשלת מיי עם האיחוד האירופי שני הצדדים הסכימו שדרושה תקופת מעבר (transition period) שתאפשר להם לדון בהסכמי המסחר בין האיחוד והממלכה. למעשה, ההסכם בין הצדדים דן במה שיקרה במהלך תקופת המעבר, ולא ביחסים לטווח הארוך שייקבעו במסגרת הסכמים שייחתמו במהלכה.[41] תקופת המעבר הייתה אמורה להימשך לפחות שנה ותשעה חודשים (עד דצמבר 2020) עם אופציה להארכה לשלוש שנים נוספות אם שני הצדדים ירצו בכך. במהלך תקופת המעבר הסדרי המסחר שהיו קיימים לפני הפרישה יישארו בתוקף. הממלכה המאוחדת תמשיך לתרום לתקציב האירופי סכומים זהים לאלה שתרמה לפני כן. בנוסף הממלכה המאוחדת תישאר כפופה להחלטות בית הדין האירופי לצדק, לחוקים ולכללי הרגולציה של האיחוד. הייצוג של הממלכה המאוחדת במוסדות האירופים ייפסק מייד עם יציאתה מהאיחוד, כך שיווצר מצב שבו אזרחי הממלכה כפופים למוסדות ולחוקים שעליה אין להם השפעה.[42]

בעוד שתומכי ההסכם בבריטניה סברו שתקופת מעבר מעין זו היא הכרחית על מנת להשיג הסכמי סחר ורגולציה בין שני הצדדים לטווח הארוך, ועל מנת לאפשר לעסקים וחברות להתרגל למצב החדש, מתנגדיו סברו שהיא דוחה למעשה את הפרישה ומכפיפה באופן לא דמוקרטי את הממלכה המאוחדת לחוק האירופי ללא אפשרות להשפיע עליו. ג'ייקוב ריס-מוג לדוגמה טען שתקופת המעבר הופכת את בריטניה ל"מדינת וסלים".[43]

אם הממלכה המאוחדת תפרוש ללא הסכם (No-deal Brexit), לא תהיה תקופת מעבר. כתוצאה מכך צרכנים, עסקים ומוסדות יצטרכו להגיב מייד לשינויים בכל מה שקשור לאיחוד, כגון יחסי המסחר ורגולציה.

הגבול עם אירלנדעריכה

 
הרפובליקה של אירלנד (בתכלת) היא מדינה חברה באיחוד האירופי. בריטניה הגדולה (ירוק בהיר) וצפון אירלנד (ירוק כהה) הן שני החלקים של הממלכה המאוחדת. עם פרישת הממלכה המאוחדת, הגבול בין צפון אירלנד לרפובליקה של אירלנד יהפוך לגבול יבשתי חיצוני של האיחוד האירופי.

הרפובליקה של אירלנד היא חברה באיחוד האירופי והמדינה היחידה שלה גבול יבשתי עם הממלכה המאוחדת, למעט הגבול בין גיברלטר לספרד. הגבול עובר לאורך 499 קילומטר בתוך האי האירי ומפריד בין אירלנד לצפון אירלנד, שהיא חבל ארץ בממלכה המאוחדת. הכניסה של אירלנד והממלכה המאוחדת ב-1 בינואר 1993 לשוק האירופי המשותף, יחד עם הסכם יום שישי הטוב, שנועד להסדיר את הסכסוך בצפון אירלנד, הביאו בהדרגה לפירוק נקודות הביקורת לאורך הגבול בין שתי המדינות. ב-2005 פורקה נקודת הביקורת האחרונה והגבול הפך ל"בלתי נראה" - אנשים ורכבים שעוברים את הגבול לא צריכים להציג תעודות או להצהיר על סחורות.

עם הפרישה של הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי ומהשוק האירופי המשותף, הגבול בין אירלנד לצפון אירלנד יהפוך לגבול חיצוני של האיחוד האירופי. החשש של שני הצדדים הוא שמצב זה יוביל להקמה מחדש של גבול "קשיח". הצורך בגבול קשיח יתעורר אם אירלנד והממלכה המאוחדת יהיו תחת משטרי מכס וחוקים רגולטוריים שונים בנוגע, למשל, לסניטציה ומניעת התפשטות של מחלות. האפשרות של גבול קשיח נתפסת כאיום על הכלכלה של שתי המדינות וכמסוכנת להמשך השלום בצפון אירלנד.[44] גם האיחוד האירופי וגם הנושאים והנותנים מטעם הממלכה המאוחדת הסכימו שאופציה זו אינה מתקבלת על הדעת. עם זאת, ללא גבול קשיח לא ברור כיצד הצדדים יוכלו לאכוף תשלום מכסים או לאכוף רגולציה על סחורות שעוברות בין המדינות.

האופציה הראשונה עבור שני הצדדים, לפי הסכם הטיוטה בין ממשלת מיי והאיחוד האירופי, היא שבמהלך תקופת המעבר לאחר הברקזיט ייחתמו הסכמי סחר ויימצאו הסדרים רגולטוריים שיאפשרו את השארת הגבול באי האירי פתוח. למקרה שבו לא יימצאו תנאים כאלה נוספה להסכם אמנה נפרדת המסדירה את סוגיית הגבול עם אירלנד על ידי הישארותה של צפון אירלנד חלק מהשוק האירופי המשותף. תוכנית זו מכונה באופן לא רשמי "הבקסטופ האירי" ("The Irish Backstop"). לפי התוכנית, ההסדר אמור להיות זמני, אך הוא ישאר בתוקף עד שיימצא הסדר אחר שמאפשר את השארת הגבול בלתי נראה. בחוות דעת משפטית שהיועץ המשפטי לממשלת מיי אולץ לפרסם נטען שבריטניה לא תוכל לבטל את ההסכם באופן חד צדדי ואין ערובה שהוא יתבטל בעתיד.[45][46]

תוכנית הבקסטופ האירי ספגה ביקורת מכיוונים שונים בתוך הממלכה המאוחדת, ולפי פרשנים שונים היא הסיבה המרכזית שמיי לא הצליחה לאשר את ההסכם עם האיחוד בפרלמנט.[47] המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) בצפון אירלנד, שתומכת ביוניוניזם (שימור האיחוד המדיני בין צפון אירלנד לבריטניה הגדולה), התנגדה לתוכנית מחשש שהמעמד המיוחד של צפון אירלנד במסגרת ההסכם יערער את האיחוד של בריטניה וצפון אירלנד. המשמעות של בקסטופ בצפון אירלנד היא שיוקם מחסום לצורך גביית מכסים ופיקוח רגולטורי בים האירי. היות שממשלת מיי השנייה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת ה-DUP לצורך השגת רוב בבית המחוקקים, התנגדות זו חיבלה ביכולתה לאשר את ההסכם. על אף ההתנגדות של ה-DUP, רבים בצפון אירלנד תומכים בתוכנית הבקסטופ. בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2019 מפלגות צפון איריות שתמכו בבקסטופ זכו בכ-57% מהקולות.[48]

חלק מתומכי הברקזיט הבריטיים התנגדו לתוכנית של בקסטופ בצפון אירלנד מחשש שהיא תמנע עצמאות כלכלית ורגולטורית אמיתית בממלכה המאוחדת. ראש הממשלה בוריס ג'ונסון אמר שהוא משוכנע שניתן להגיע להסדר שישמור על גבול פתוח בין המדינות, אך טען גם שמשמעות תוכנית הבקסטופ היא ויתור של הממלכה המאוחדת על עצמאותה. על אף ספקולציות שהעמדה של ג'ונסון לגבי סוגיה זו תתרכך,[49] ב-11 בספטמבר 2019 הוא דחה על הסף את התוכנית בריאיון שנתן בפייסבוק.[50]

לאור התנגדות ה-DUP, ממשלת מיי הציעה שינוי בהסכם עם האיחוד האירופי, לפיו לא רק צפון אירלנד, אלא הממלכה המאוחדת כולה תהווה "בקסטופ". פתרון זה מכונה באנגלית UK-Wide Backstop. לפי הצעה זו הממלכה המאוחדת כולה תישאר, באופן חלקי, באיחוד מכסים עם האיחוד האירופי ותשמור על אחידות חלקית עם המשטר הרגולטורי של האיחוד האירופי.[51][52] הצעה זו ספגה ביקורת הן מהאיחוד האירופי והן מתומכי הברקזיט בבריטניה. בכירים באיחוד האירופי טענו שההצעה לא הוגנת כיוון שהיא עשויה לאפשר לבריטניה להתחרות עם האיחוד באמצעות קביעה של משטר רגולטורי ידידותי לעסקים ולהמשיך להנות מאיחוד המכסים וממעבר חופשי של סחורות. מישל ברנייר (אנ'), הממונה על המשא ומתן מטעם האיחוד האירופי הבהיר שאפשרות זו לא מקובלת על האיחוד ושארבע החירויות של האיחוד (חופש תנועה של אנשים, סחורות, הון ושירותים) לא ניתנות לחלוקה.[53] מנגד, התוכנית ספגה ביקורת מתומכי ברקזיט שטענו שבקסטופ בממלכה המאוחדת כולה יקשור את בריטניה למשטר האירופאי.

מחוץ לממלכה המאוחדת, הרפובליקה של אירלנד הובילה את העמדה לפיה הבקסטופ הוא האפשרות הריאלית היחידה לפרישה מסודרת של הממלכה המאוחדת. סגן ראש הממשלה האירי, סיימון קובני, אמר ב-28 באוגוסט 2019 שהבקסטופ הוא "האפשרות המעשית היחידה, גם אם באופן זמני".[54] לטענת השלטון באירלנד לא נעשות כל הכנות לאפשרות של גבול קשיח עם בריטניה. האיחוד האירופי מגבה את עמדתה של הרפובליקה של אירלנד נכון לספטמבר 2019. בכירים באיחוד טענו שממשלת ג'ונסון מתנגדת לתוכנית הבקסטופ אך לא מציגה חלופות להסכם זה.

זכויות של אזרחים זריםעריכה

כל עוד הממלכה המאוחדת חברה באיחוד האירופי היא נדרשת לציית לעיקרון חופש התנועה של עובדים באיחוד האירופי (אנ'). כמו כן, אזרחים של הממלכה המאוחדת נהנים מהחופש שמקנה אותו העיקרון. לפי עיקרון זה, אזרחים של המדינות החברות באיחוד יכולים לחיות ולעבוד בכל מדינה באיחוד ללא אפליה ותחת אותם התנאים שמוקנים לאזרחי המדינה המארחת. תנאים אלה תקפים גם למדינות שמהוות חלק מהאזור הכלכלי האירופי ואינן חברות באיחוד (איסלנד, נורווגיה וליכטנשטיין) ולשווייץ שחתומה על הסכם נפרד עם האיחוד בעניין זה. נכון ל-2017 כ-3.2 מיליון אזרחים של האיחוד האירופי חיו ועבדו בגבולות הממלכה המאוחדת וכ-1.2 מיליון אזרחים בריטיים חיו ועבדו במדינות אחרות באיחוד, כך לפי נאום שנשא ב-2017 מישל ברנייר.[55]

באופן עקרוני, חופש התנועה של העובדים עשוי להתבטל מיידית כשמדינה פורשת מהאיחוד. לאור זאת, מיליוני אזרחים זרים בבריטניה ובאיחוד החלו לחשוש למעמדם אחרי שהממלכה תפרוש.[56] החשש הוא שהפרישהתשפיע לרעה על חופש התנועה של אזרחים זרים שכבר השתקעו במדינות מארחות ושהיא תשפיע גם על זכויותיהם בתחומים שונים, כגון חינוך, דיור, פנסיה, ובריאות. חששות אלה לא תקפים לאזרחים אירים שחיים בבריטניה ובריטים שחיים באירלנד, כיוון שהחוק לגבי אזור התנועה המשותף בממלכה המאוחדת ובאירלנד קדם להקמת האיחוד האירופי וחוקק באופן עצמאי על ידי שתי המדינות.

ההסכם (שלא אושר בבית המחוקקים הבריטי) בין ממשלת מיי לבין האיחוד האירופי הבטיח שמירה מלאה על הזכויות של אזרחים בריטיים שגרים ועובדים באיחוד ואזרחים של מדינות האיחוד שחיים ועובדים בממלכה המאוחדת.[57] עם זאת, אזרחי האיחוד שחיים בבריטניה יצטרכו להגיש בקשה לתושבות. בינואר 2019 משרד הפנים הבריטי החל בפיילוט ל"תוכנית התיישבות" (EU Settlement Scheme) שבמסגרתה יכולים אזרחי איחוד שחיים חמש שנים או יותר בממלכה להגיש בקשה להתיישבות קבע.[58] התוכנית נפתחה רשמית ב-30 במרץ 2019 והדדליין להגשת בקשה במסגרתה הוא ה-30 ביוני 2021.[59] נכון לספטמבר 2019 כמיליון אנשים הגישו בקשה במסגרת התוכנית.[56] אזרחים אירופאיים שחיים בבריטניה פחות מחמש שנים יוכלו לקבל מעמד זמני עד שיחלפו חמש שנים מיום הגעתם ואז לבקש מעמד קבוע. התוכנית ממשיכה לפעול תחת ממשלת ג'ונסון, אולם ארגונים שפועלים למען אזרחי האיחוד בבריטניה טענו שממשלתו מערימה קשיים על מבקשי התושבות. החלטה של הפרלמנט האירופי שהודלפה ב-12 בספטמבר 2019 ביקרה את ממשלת ג'ונסון בחריפות על יחסה לאזרחי האיחוד.[60]

ב-18 באוגוסט 2019 פורסם ששרת הפנים פריטי פאטל מתכננת שבמקרה שבו הממלכה המאוחדת תפרוש ללא הסכם חופש התנועה המובטח לאזרחי האיחוד יבוטל באופן מיידי ביום הפרישה.[61] תוכנית זו סותרת התבטאויות קודמות של שרים בריטיים שהבטיחו שבמקרה של פרישה ללא הסכם הם יפעלו במהירות כדי להבטיח את החופש של אזרחי האיחוד שחיים בבריטניה.[59] כשבועיים לאחר מכן השרה נסוגה מהחלטה זו לאור ביקורת משפטית וציבורית.[62]

נכון לספטמבר 2019 אין בהירות לגבי המעמד של אזרחים בריטיים שחיים במדינות אחרות באיחוד במקרה של פרישה ללא הסכם. ממשלות של מדינות באיחוד אמרו שהם יפעלו לפי עיקרון ההדדיות וינהגו באזרחים בריטיים כפי שבריטניה תנהג באזרחי מדינתם.[59]

תשלום כספים לאיחוד האירופיעריכה

כחברה באיחוד האירופי הממלכה המאוחדת תרמה לתקציב האיחוד והתחייבה לתרום לפרויקטים ארוכי טווח, שחלקם אמורים להסתיים אחרי שפרישת הממלכה תצא לפועל. התרומה של הממלכה המאוחדת לתקציב האיחוד (13.5% מהתקציב של 2016) הייתה אחד מהנושאים מעוררי המחלוקת שתומכי ברקזיט העלו בקמפיין לקראת משאל העם. כחלק מהסכם הפרישה של ממשלת מיי עם האיחוד האירופי נקבע שהממלכה המאוחדת תהיה חייבת לשלם את הכספים שלהם התחייבה בעבר. חלק זה של ההסכם נקרא רשמית "ההסדר הפיננסי" (financial settlement) ומכונה בתקשורת "חשבון הגירושין" (divorce bill).

הערכות לגבי הסכום המדויק שהממלכה תצטרך לשלם לאיחוד נעות בין 20 ל-60 מיליארד לירה שטרלינג.[63] תרזה מיי מסרה לפרלמנט הבריטי בדצמבר 2018 שההסכם אליו הגיעה הוא תשלום של 35-39 מיליארד ליש"ט, אך לא ברור אם סכום זה תקף.[64][65]

בעוד שהממשלה הבריטית והאיחוד האירופי הסכימו שהממלכה המאוחדת תצטרך לשלם לאיחוד במקרה של פרישה עם הסכם, הצדדים הציגו רציונל שונה בנוגע לסיבה שעומדת מאחורי התשלום. האיחוד האירופי רואה את ההסדר הפיננסי כתשלום על התחייבויות בריטיות, בעוד שהממשלה הבריטית רואה אותו כתשלום עבור גישה של הממלכה לשוק האירופי המשותף. לחוסר ההסכמה לגבי הרציונל יש משמעות פרקטית במקרה שבו הממלכה המאוחדת תפרוש ללא הסכם לגבי הגישה שלה לשוק המשותף. בוריס ג'ונסון טען שבמקרה של פרישה מהאיחוד ללא הסכם הממלכה המאוחדת לא תשלם את "חשבון הגירושין" בעוד שנשיא צרפת עמנואל מקרון אמר שהממלכה המאוחדת תשלם את התחייבויותיה גם במקרה זה ועשויה להיחשב כחדלת פירעון אם לא תעשה כן.[66] נציגי האיחוד האירופי אמרו שהם לא יתחילו בשיחות על הסכם מסחר לפני שנושא ההתחייבויות של בריטניה מוסדר.[67]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "The UK's EU referendum: All you need to know". BBC News. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2016. 
  2. ^ יש תאריך: בריטניה תפרוש מהאיחוד ב-2019, באתר ynet, 2 באוקטובר 2016
  3. ^ UK government's preparations for a 'no deal' scenario, GOV.UK (באנגלית)
  4. ^ Winston Churchill, speech delivered at the University of Zurich, 19 September 1946
  5. ^ The Guardian, David Cameron's EU speech - full text, 23 January 2013
  6. ^ BBC News, EU reform deal: What Cameron wanted and what he got, 20 February 2016
  7. ^ Treaty on European Union/Title VI: Final Provisions
  8. ^ DAvis Butler. "The 1975 Referendum" (PDF). Eureferendum.com. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2016. 
  9. ^ "Research Briefings – The 1974–75 UK Renegotiation of EEC Membership and Referendum". Researchbriefings.parliament.uk. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2016. 
  10. ^ רויטרס‏, "רגע של פעם בדור": הושג הסכם להשארת בריטניה באיחוד האירופי, באתר וואלה! NEWS‏, 20 בפברואר 2016
  11. ^ 11.0 11.1 ראו יובל פינטר,ברגקסזיט, בבלוג "דגש קל"
  12. ^ 12.0 12.1 Christian Nordqvist, What is Brexin? Definition and meaning, 'marketbusinessnews' website
  13. ^ "The UK's EU referendum: All you need to know". BBC News. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2016. 
  14. ^ EU Referendum Results - BBC News, BBC News (בBritish English)
  15. ^ EU Referendum Results, election.news.sky.com
  16. ^ Anushka Asthana, ‏No staying in the EU by the back door, says Theresa May, באתר הגרדיאן, August 31, 2016.
  17. ^ משה גולן, ‏מכה לתרזה מיי: הממשלה חייבת אישור הפרלמנט לברקזיט, באתר גלובס, 24 בינואר 2017
  18. ^ Brexit bill: Parliament clears way for talks with EU, BBC News.
  19. ^ Brexit: Queen gives Royal Assent to Article 50 bill, BBC News, March 17, 2017.
  20. ^ Article 50: May signs letter that will trigger Brexit, BBC News, March 29, 2017.
  21. ^ Conservative manifesto summary: Key points at-a-glance, BBC News, May 18, 2017.
  22. ^ Heather Stewart , Peter Walker and Jessica Elgot, ‏Tory Brexit rebels inflict major defeat on Theresa May, באתר הגרדיאן, December 14, 2017.
  23. ^ Brexit: What does the government White Paper reveal?, BBC News, July 12, 2018.
  24. ^ Heather Stewart, ‏Brexit secretary David Davis resigns plunging government into crisis, באתר הגרדיאן, July 9, 2018.
  25. ^ Heather Stewart, Pippa Crerar and Dan Sabbagh, ‏May's plan 'sticks in the throat', says Boris Johnson as he resigns over Brexit, באתר הגרדיאן, July 9, 2018.
  26. ^ Dan Sabbagh, Daniel Boffey and Pippa Crerar, ‏Brexit: May humiliated by Salzburg ambush as she fights to save Chequers, באתר הגרדיאן, September 21, 2018.
  27. ^ סוכנויות הידיעות, ניצחון ראשון למיי: הממשלה אישרה את הסכם הברקזיט, באתר ynet, 14 בנובמבר 2018
  28. ^ Brexit: Brexit: Dominic Raab and Esther McVey among ministers to quit over EU agreement, BBC News, November 15,, 2018.
  29. ^ Jessica Elgot, Rajeev Syal and Heather Stewart, ‏Full Brexit legal advice to be published after government loses vote, באתר הגרדיאן, December 4, 2018.
  30. ^ Gavin O'Toole, Brexit: What does the contempt of parliament ruling mean?, Al Jazeera, December 5, 2018.
  31. ^ Brexit: European Commission implements “no-deal” Contingency Action Plan in specific sectors, December 19 2018.
  32. ^ Heather Stewart, ‏May suffers heaviest parliamentary defeat of a British PM in the democratic era, באתר הגרדיאן, January 15, 2019.
  33. ^ רויטרס,הארץ, ראשת ממשלת בריטניה הכריזה על התפטרותה: יש לכבד את רצון העם לברקזיט, באתר הארץ, 24 במאי 2019
  34. ^ ynet, בלי ברקזיט: תרזה מיי הודיעה בדמעות על התפטרותה, באתר ynet, 24 במאי 2019
  35. ^ Heather Stewart, ‏Boris Johnson elected new Tory leader, באתר הגרדיאן, July 23, 2019.
  36. ^ Rowena Mason, ‏Boris Johnson: UK will leave EU in October, deal or no deal, באתר הגרדיאן, May 24, 2019.
  37. ^ Lisa O'Carroll, ‏Boris Johnson's claims of 'side deals' are 'pure rubbish', EU says, באתר הגרדיאן, July 24, 2019.
  38. ^ ג'ונסון ישבית את הפרלמנט כדי למנוע ממחוקקים להתנגד לברקזיט ללא הסכם, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2019
  39. ^ Yasmeen Serhan, Why the Queen Didn’t Say No to Boris Johnson, The Atlantic, September 5 2019.
  40. ^ Rowena Mason, ‏Boris Johnson loses sixth vote in six days as election bid fails, באתר הגרדיאן, September 9, 2019.
  41. ^ Martin Belam, ‏What are the possible routes to avoiding a no-deal Brexit?, באתר הגרדיאן, August 29, 2019.
  42. ^ Cliff Taylor, Brexit explained: What is the transition period and why is it so important?, The Irish Times, October 22, 2018
  43. ^ Elizabeth Piper and William James, Britain is not a vassal state, says minister defending EU transition deal, Reuters, January 24, 2018
  44. ^ ניו יורק טיימסלאחר שנים של שקט, הברקזיט מאיים לעורר מחדש את המתיחות באירלנד, באתר הארץ, 17 באוטובר 2018.
  45. ^ Backstop: Why is the Irish border blocking Brexit?, BBC News, November 15,, 2018.
  46. ^ Sam Meredith, What is the Irish backstop? All you need to know about the border dispute blocking an orderly Brexit, CNBC, September 12, 2019
  47. ^ Tom McTague, The Legal Clause That Makes Brexiteers Furious—And Why They Have a Point, The Atlantic, August 13, 2019
  48. ^ Patrick Maguire, Politics in Northern Ireland is changing. But the backstop won’t, New Statesman, May 27, 2019.
  49. ^ Daniel Boffey, ‏A Northern Ireland-only backstop: what is it and will anyone go for it, באתר הגרדיאן, September 10, 2019.
  50. ^ Peter Walker, ‏Boris Johnson rejects Northern Ireland-only backstop, באתר הגרדיאן, September 11, 2019.
  51. ^ Alex Barker, The Brexit backstop: bridging the EU-UK gap, The Financial Times November 6, 2018.
  52. ^ John Campbell, Brexit: What are the backstop options?, BBC News, September 13, 2019
  53. ^ Daniel Boffey and Jessica Elgot, ‏Barnier criticises May's UK-wide Brexit backstop plan, באתר הגרדיאן, June 8, 2018.
  54. ^ Lisa O'Carroll, ‏Irish deputy PM tells Brexit secretary backstop 'is only viable solution', באתר הגרדיאן, August 28, 2019.
  55. ^ European Commission Press Release, Speech by Michel Barnier at the 7th State of the Union Conference, European University Institute, Florence, May 5, 2017.
  56. ^ 56.0 56.1 Amelia Gentleman, ‏EU citizens in UK demand clarification of status as no deal looms, באתר הגרדיאן, August 20, 2019.
  57. ^ European Commission Press Release, Brexit Negotiations: What is in the Withdrawal Agreement, Brussels, November 14, 2018
  58. ^ BBC News, Brexit: Theresa May scraps £65 fee for EU citizens to stay in UK, 21 January, 2019.
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 BBC Newsround, What is the EU Settlement Scheme, September 3, 2019.
  60. ^ Daniel Boffey, ‏European parliament to attack UK treatment of EU citizens, באתר הגרדיאן, September 12, 2019.
  61. ^ Rob Merrick, UK to end freedom of movement for EU citizens on day one of Brexit, under new government plan, The Independent, August 18, 2019.
  62. ^ Andrew Woodcock, Brexit: New rules could give EU nationals three-year right to remain after possible no-deal, September 4, 2019.
  63. ^ Lianna Brinded, Everything you need to know about the Brexit “divorce bill”, Quartz, November 21, 2017.
  64. ^ Rajeev Syal, ‏Brexit divorce bill could surpass £39bn, warns Whitehall watchdog, באתר הגרדיאן, April 19, 2019.
  65. ^ The UK's Independent Factchecking Charity, The EU "divorce bill", July 25, 2019.
  66. ^ Reuters, PM Johnson says 39 billion pound divorce bill not due in no-deal Brexit, August 24, 2019.
  67. ^ Reality Check Team, Boris Johnson: What is his Brexit plan?, BBC News, July 23, 209.