פתיחת התפריט הראשי

הגזרה המערבית במלחמת לבנון הראשונה

(הופנה מהדף הגזרה המערבית במלחמת לבנון)

במלחמת לבנון הראשונה הייתה בגזרה המערבית, לחימה בין צה"ל לכוחות אש"ף וכוחות סוריים. מטרת צה"ל, בגזרה המערבית, הייתה להגיע לביירות ולסלק את כוחות אש"ף מלבנון. לאחר קרבות קשים בביירות, לקראת אמצע אוגוסט 1982 הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.

תוכן עניינים

סדר הכוחותעריכה

צה"לעריכה

כוחות צה"ל בגזרה המערבית של לבנון היו תחת פיקוד הצפון. הכוחות כללו שלוש אוגדות. הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:

כוחות אש"ףעריכה

הכוח העיקרי של אש"ף בגזרה המערבית בלבנון היה:

  • במרחב צור כ-1500 מחבלים
  • במרחב משולש הברזל כ-500 מחבלים
  • במרחב שבין צור לצידון כ-1500 מחבלים
  • בצידון כ-2000 מחבלים

הצבא הסוריעריכה

בביירות היו לסורים 4 מסגרות חטיבתיות ועוד יחידת קומנדו. המערך שלהם כלל:

  • 1 חטיבת חי"ר 85 .
  • 2 חטיבות צש"ף (אלה חטיבות חסרות המאוישות בפלסטינים).
  • 1 אגד שריון של צש"ף שכלל יותר מ־ 50 טנקים T-55/54.

מהלך הקרבותעריכה

6–13 ביוני 1982עריכה

על אוגדה 91 הוטל לכתר את צור ואת מחנות הפליטים שבמרחב העיר, וכן את משולש הברזל. כמו כן הוטל עליה לתפוס את גשר קסמיה שעל הליטני. חטיבה 211 חצתה את הגבול ב-6 ביוני בשעה 10:55, ובתוך 4 שעות תפסה את גשר קסמיה, ואיימה על צור מצפון. חטיבת ביסלמ"ח החלה לכתר את מחנות הפליטים בורג' א-שימאלי ואל בץ, ואיימה על צור ממזרח. חטיבה 300 כיתרה את מחנה הפליטים רשידיה, ואיימה על צור מדרום, כך שבתום יום הלחימה הראשון כותרה צור מכל עבריה.

באותו יום גדוד 450 בפיקוד אורי גייגר, נכנס למחנה אל-בץ, הכוח נותק מהחטיבה והסתבך בקרב שבו היו לו נפגעים רבים, כולל מפקד הגדוד שנהרג וגופתו נחטפה והושלכה לבור מים, והקשר אפרים טלבי שנשבה בידי המחבלים. סמח"ט 211 יחיעם ששון, הופנה לעסוק בחילוץ הכוח, ואחר כך הופנתה למשימה גם חטיבת ביסלמ"ח, שבמהלך כל אותו הלילה עסקה במלאכת החילוץ, ובסופו של דבר פינתה את כל הנפגעים. אפרים טלבי שנשבה בידי המחבלים, הצליח כעבור עשרה ימים להיחלץ משוביו, ולחבור לכוח צה"ל בפאתי צידון.

על אוגדה 96 הוטל לנתק את מערכי חטיבת ה"קסטל" של אש"ף ממפקדותיהם בביירות ולמנוע מאנשי הארגון לסגת לביירות. ב-6 וב-7 ביוני החל חיל הים להנחית את כוחות האוגדה בחוף האוואלי שמצפון לצידון. את ראש החוף תפסו לוחמי שייטת 13 בפיקוד דידי יערי, פלוגת בני המשקים של גדוד 50 בפיקוד שאול אריאלי ופלוגת ההנדסה החטיבתית בפיקוד יחיאל גוזל.

על אוגדה 36 הוטל לכבוש את רמת נבטיה, ולהתקדם לעבר צידון. חטיבות גולני ו-188 התקדמו מכיוון אצבע הגליל, חצו את הליטני בגשר עקייה ללא כל התנגדות, והמשיכו להתקדם צפונה לכיוון רמת נבטיה, תוך שחטיבת גולני מושכת מערבה לכיוון הים.

על חטיבה 769 הוטל לחצות את הליטני בגשר חרדלה לכיוון רמת נבטיה, אולם עקב מיקוש ומיכשול בצירים, לא הצליחה החטיבה להתקדם לכיוון רמת נבטיה, אולם עם זאת על ידי יצירת רושם שזוהי גזרת המאמץ העיקרי, הקלה מאוד על שאר כוחות האוגדה באזור גשר עקייה.

בליל 7 ביוני נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי חטיבת גולני בהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק.

ב-7 ביוני כבשה אוגדה 91 את צור. חטיבת ביסלמ"ח לחמה באל-בץ ובבורג' א-שימאלי, חטיבה 300 לחמה בגזרת שבריחה מדרום לצור, חטיבה 939 לחמה ממזרח לצור, ואילו חטיבה 847 לחמה מדרום לצור. הופעלה אש ארטילרית עזה ואש מהאוויר כדי לפגוע במעוזי המחבלים. במהלך היום התנהל משא ומתן בחסות הצלב האדום, ובסיומו הופסקה האש בדרום העיר והותר לתושבים (ובתוכם גם הרבה מחבלים) לצאת אל חוף הים מדרום לעיר, וכך עד הערב נכבשה העיר צור כמעט ללא התנגדות.

באותו יום כוחות אוגדה 96 שנעו צפונה הגיעו לאזור דאמור. תוך כדי כך, כוחות אחרים של האוגדה השלימו את כיתור העיר צידון, כמו כן, כוח בן כשלושים מחבלים תקף פלוגה מגדוד 202 בפיקודו של מאיר כליפי, שהייתה ערוכה להגנה על רכס הבוקסתא. בקרב קשה, בסיוע טנקים וכוחות נוספים מן הגדוד, בפיקוד מ"פ המסייעת דורון אביטל והסמג"ד שמאי רן, הצליחו כליפי וחייליו להדוף את התוקפים ולהרגם.

כמו כן, באותו יום לאחר כיבוש הבופור בידי חטיבת גולני, התקדמה חטיבה 769 יחד עם כוח בפיקוד סמח"ט גולני גבי אשכנזי לכיוון העיר נבטיה, ועם ערב נכבשה העיר. באותו ערב הגיעו כוחות אוגדה 36 לפאתי צידון ובלילה חברו לכוחות אוגדה 96 שהונחתו מהים בשפך האוואלי, ולחטיבה 211 שהגיעה מכיוון דרום בציר החוף, והוכפפה לפיקוד האוגדה.

ב-8 ביוני המשיכה אוגדה 91 שתוגברה בחטיבה 165 בטיהור המרחב שבין הליטני לזהרני.

באותו יום ניהלה אוגדה 36 קרב קשה בצידון על מנת לפתוח את הציר הראשי לתנועה, תפקיד האוגדה היה למצוא דרך לעבור את העיר במהירות ולהתקדם צפונה, בעוד שעל אוגדה 91 הוטל לטהר את כיסי ההתנגדות בעיר. אולם, הלחימה בצידון התעכבה זמן רב בגלל התנגדות במחנות הפליטים שבפאתי העיר.

ב-9 ביוני נטלה אוגדה 91 את האחריות לכיבוש צידון. חטיבה 939 עסקה בכיבוש הקסבה והרחוב הראשי של העיר, חטיבה 847 נלחמה בחלק המזרחי של העיר, וחטיבה 165 לחמה בכיבוש אזור בית החולים והשטחים השולטים על מחנה הפליטים עין אל-חילווה. בהמשך לחמו החטיבות הללו בכיבוש מחנה הפליטים עין אל-חילווה שנכבש רק ב-12 ביוני לאחר לחימה קשה, כמו כן חטיבות 769 ו-300 עסקו בטיהור המרחב שמדרום לנהר האוואלי.

במהלך אותו יום, אוגדה 96 שתוגברה בחטיבות גולני, 188 ו-211, כבשה את דאמור. חטיבה 211 בסיוע גדוד 50, השתלטה על השטח המעובד ממערב לעיירה, בעוד שחטיבת הצנחנים פרצה לעיירה מדרום וממזרח. לאחר כיבוש דאמור המשיכה חטיבה 211 להתקדם וכבשה את דוחה, אולם בהמשך נתקלה במארב באזור כפר סיל ונאלצה לסגת. באותו יום בלילה ולמחרת ב-10 ביוני, התקדמו כוחות חטיבת הצנחנים בציר ההררי היוצא מדאמור צפונה לביירות, ולקראת הצהריים כבשו את כפר מתא. עם חשיכה תפסו הכוחות עמדות מעל העיירה קבר שאמון. באור ראשון ב-11 ביוני החל הקרב על קבר שאמון, הצנחנים והטנקים שהיו עימם פגעו בטנקים הסוריים שהיו בעיירה, והכוח הסורי נסוג מהעיירה. כמו כן ב-10 ביוני תקפו כוחות אוגדה 96 את כפר סיל, התנהל קרב קשה שנמשך עד ה-12 ביוני, ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את העיירה.

ב-12 ביוני כבשו הצנחנים את העיירה שמלאן בלחימה קשה אל מול כוחות קומנדו ושריון סוריים.

ב-13 ביוני בצהריים, חברו כוחות הצנחנים לכוחות הנוצריים בבסבא, וניתקו את המחבלים במערב ביירות.

14 ביוני - 29 בספטמבר 1982עריכה

ב־15 ביוני החלו כוחות צה"ל לנוע שמונה קילומטרים צפונית לביירות, לכיוון אזור ג'מהור, במאמץ להרחיב את שליטתם על כביש ביירות דמשק, מזרחה.

על אף החבירה לנוצרים וניתוק מערב ביירות, הפרוזדור הצר באזור כפר שימא היה נתון להטרדות סוריות שישבו בשטח הגבוה בעאליי. בשל כך ב-21 ביוני החלה אוגדה 162 להתקדם לעבר בחמדון ועאליי. האוגדה צלחה את נהר הדאמור והחלה לטפס על השלוחה הצפונית המוליכה לבחמדון.

בשל העדר אישור מהדרג המדיני למתקפה, האוגדה התנהלה בזחילות תוך קרבות קשים מול אויב נחוש ובשטח טופוגרפי נחות. בנוסף עקב העדר אישור לפתח מאמצים מקבילים, התרכזה כל הארטילריה הסורית כנגד כוחות האוגדה. הלחימה התנהלה בחלקה הראשון כנגד מארבי נ"ט וטנקים סוריים מרחוק, לאחר מכן משעלתה האוגדה על הרכס, מרואייסאת נעמן ועד כביש ביירות דמשק התנהלו קרבות קשים, בעיקר במסולעת מעל מנצוריה ובשקיף מטלון.

ב-25 ביוני, עקב התקדמות אוגדה 96 מביירות לכיוון מזרח, והתקדמות אוגדה 162 שתוגברה בחטיבת גולני לכביש ביירות דמשק מדרום, החלו הסורים להימלט מזרחה, במטרה להימלט מכיתור על ידי כוחות צה"ל. כביש ביירות דמשק מביירות ועד רואייסאת צופר, היה בשליטת כוחות צה"ל.

מעתה, במשך כחודש וחצי, צה"ל בסיוע ארטילרי מסיבי (כולל ירי בכינון ישיר) ותקיפות מהאוויר, הידק את המצור על ביירות והפעיל לחץ כבד על המחבלים על מנת להביא לכניעתם. כמו כן, חיל הים הטיל מצור ימי על העיר על מנת למנוע הספקת נשק וציוד למחבלים. ב-1 באוגוסט, על מנת להגביר את הלחץ על המחבלים, החל צה"ל להתקדם לעבר שטחים בנויים בדרום מערב ביירות. בראשית אוגוסט, צה"ל גייס שוב את חטיבה 939, ואת חטיבה 165. החטיבות הונחתו בליל ירח מלא על ידי נחתות חיל הים מצפון לג'וניה, והצטרפו לכוחות צה"ל בביירות.

במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה[1], נמל התעופה של ביירות נהרס[2] לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.


  ערך מורחב – טבח סברה ושתילה

ב-16 בספטמבר 1982, עקב רצח באשיר ג'ומאייל, החל צה"ל להיכנס למערב ביירות, תוך שאוגדה 96 שכללה את חטיבות גולני ו-211 תוקפת מדרום, ואוגדה 91 שכללה את חטיבות ביסלמ"ח ו-188 ממזרח - מכיוון הנמל מערבה. כמו כן, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות במשך יומיים, מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל ממערב ביירות ב-30 בספטמבר 1982. לאחר הנסיגה הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיימה המלחמה באופן רשמי.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אודי שמחוני‏, אל תשפכו את "גבעתי" עם המים, באתר וואלה! NEWS‏, 04 בינואר 2015.
  2. ^ אביחי בקר, אייזן פטון, הארץ, ‏ 10 בספטמבר 1999, כפי שהועלה באתר פרש.