הוגו איגנוטוש

סופר הונגרי

הוגו איגנוטוש[1]הונגרית: Ignotus Hugó, נולד בשם הוגו פייגלסברג; פשט, 17 בנובמבר 1869[2]בודפשט, 3 באוגוסט 1949) היה משורר, סופר ועיתונאי הונגרי-יהודי. הדמות הדומיננטית ביותר בהיסטוריה של הביקורת הספרותית ההונגרית. במשך 22 השנים הראשונות מהיווסדו היה העורך הראשי של כתב העת הספרותי החשוב ניוגט (מערב). הוא היה אחת הדמויות הבולטות בשירה ההונגרית. איגנוטוש היה המארגן של הספרות ההונגרית המודרנית. היה לו תפקיד מכריע בהבאת הספרות ההונגרית לסטנדרטים בינלאומיים באמצעות כותבי ועורכי דור הזהב של כתב העת הספרותי ניוגט. L'art pour l'art מגדיר את האמנות שלו, הוא התייצב בעקשנות מול השמרנות, ותמך בקידמה.

הוגו איגנוטוש
Ignotus Hugó
Ignotus Hugó.jpg
לידה 2 בנובמבר 1869
פשט, הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 באוגוסט 1949 (בגיל 79)
בודפשט, הרפובליקה ההונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Veigelsberg Hugó עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, מחבר, עיתונאי, מבקר ספרותי, סופר, עורך ראשי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים פאל איגנוטוש עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת אטווש לוראנד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

"איגנוטוש" היה במקור השם הספרותי הבדוי שלו, אך בשנת 1907 שינה את שמו באופן חוקי על לשם הוגו איגנוטוש-פייגלסברג ובהמשך רק הוגו איגנוטוש. הוא המשיך לחתום על כתביו בשפה ההונגרית כ"איגנוטוש" ועל כתביו בשפה הגרמנית כ"הוגו איגנוטוש".[3] פירוש המילה איגנוטוס בלטינית הוא "לא ידוע". בהונגרית מבטאים איגנוטוש. בנו היה העיתונאי, פובליציסט ומתרגם פאל איגנוטוש.

לוח הזיכרון על שמו, ברובע 12 בבודפשט- רחוב וארושמיור.

חייועריכה

אביו לאו פייגלסברג, היה העורך הראשי וכותב מאמרי המערכת של העיתון פסטר לויד, ואמו הייתה קטלין שנברגר. איגנוטוש נולד אל תוך הזהות הכפולה של דוברי שתי השפות גרמנית-הונגרית, וגם לתוך הזהות הכפולה הונגרית-יהודית, שאפיינה אינטלקטואלים יהודיים מתבוללים בפשט ולאחר מכן בבודפשט סביב תחילת המאה ה-20. אביו היה שייך למעמד האינטלקטואלי היהודי-הונגרי הראשון במעלה.[4] נוכחותם של אינטלקטואלים יהודים בפשט הייתה משמעותית גם בכלכלה ההונגרית. איגנוטוש מעולם לא שכח את מוצאו. אחיו ויקטור פייגלסברג (1958-1875), סיים לימודי משפטים באוניברסיטת בודפשט ועבד כעורך דין. אחותו אמה פייגלסברג (בערך 1944-1871) הייתה מורה לגרמנית. שניהם שינו את שמם לוֵוגְהֵאִי.[5][6]

הוגו איגנוטוש סיים אף הוא לימודי משפטים בבודפשט והפך לעיתונאי. משנת 1891 ואילך עבד בכתב העת הספרותי הֵט (שבוע), ופרסם בעיתון זה כבר בשנות לימודיו באוניברסיטה. בשנת 1893 החלה בעיתון הט תחרות מתכונים שהביאה את מיטב המתכונים שהגישו הקוראים ופורסמו בשם "ספר הבישול של אמה". כספר בישול של ממש פורסמו המתכונים בשם "ספר הבישול של הט" שיצא לאור לראשונה בשנת 1902. היו לו שתי מהדורות נוספות: האחרונה פורסמה בשנת 1908, שנת הקמת כתב העת ניוגט. ב-2 ביולי 1900 הוא נשא לאישה את ינקה שטיינברגר, בתם של יאקאב שטיינברגר ויוליה קליין.[7] הנישואים הסתיימו בגירושים בשנת 1914.[8]

משנת 1902 ואילך הוא עבד בעיתון מאדיאר הירלפ (חדשות הונגריות) והיה כתב העיתון  בגרמניה, בטורקיה, בבלקן ובארצות הברית. הוא היה בקיא היטב בכמה שפות והסתדר היטב בכל הארצות האלה. חוויותיו מחו"ל השפיעו רבות על השקפותיו על הונגריה. הוא הצטרף לבונים החופשיים בשנת 1906, שם נבחר עד מהרה לתפקידי מנהיגות שונים. בשנת 1906 היה ממקימי כתב העת "סֶרְָדָה" (יום רביעי) ממש כמו הניוגט בשנת 1908. בשנים 1908–1929 היה העורך הראשי של כתב עת ספרותי חשוב זה. הוא היה הראשון שהבין את מקוריותו של המשורר אנדרה אדי (1906) ואת ערך יצירתו של מיהאי באביץ' (1908). הוא התלהב מכתבי הסופר ז'יגמונד מוריץ.

בשנת 1916 התחתן עם אליס שומלו (כינויה היה לילי בחיים הציבוריים), בתם של יאקאב שפיצר וקלרה אַבֶּלֶס, בבודפשט ב־9 באפריל,[9] אך גם נישואים אלה הסתיימו בשנת 1929.[10] בשנת 1919, לאחר נפילת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, היגר לווינה מפני מהפכת הנגד ורדיפות הימין הקיצוני הלאומני. לאחר מכן עבד כעיתונאי באוסטריה. בשנת 1926 הפנה לראשונה את תשומת הלב למשורר הצעיר אטילה יוז'ף. לאחר מותו של ארנו אושבאט (1929) הוסר שמו מכתב העת ניוגט; אז הוא התחיל בוויכוח ממושך ואישי עם מיהאי באביץ. בשנת 1929 התחתן בפעם השלישית, עם לילי ברני, בתם של דוד ברני ויוליאנה קראוס.[11] ב־3 באפריל 1934 המיר את יהדותו לקתוליות,[12] אך המשיך להחשב כיהודי. לכן בשנת 1938 נמלט לאמריקה בגלל החוקים האנטי-יהודיים (החוק היהודי הראשון השני והשלישי). בשנת 1944 קיבל פרס ספרות מ"האקדמיה האמריקאית למדעים והמכון הלאומי לאמנויות ולמכתבים" (American Academy and the National Institute of Arts and Letters).[13] הוא שב להונגריה בשנת 1948 כחולה אנוש. לאחר מותו של פאל דיולאי (היסטוריון ספרותי), מילא את תפקיד "המנהיג הספרותי" בהונגריה.

שירתועריכה

הליריקה הייתה הקרובה ביותר לאיגנוטוש, אך נותר רק קומץ משיריו. הוא הרגיש שהכישרון הפיוטי שלו הוא מדרגה שנייה לעומת כותבי השירה בתור הזהב של ניוגט.[14] כמשורר, הוא השתתק במהירות, ורק שני כרכים של שיריו פורסמו. שירתו היא כמעט אך ורק שירת אהבה. המוטיבים של פסוקיו נשלטים על ידי תמונות מחיי היומיום.

פעילותו העיתונאיתעריכה

הוא עבד כעיתונאי עבור ההט (שבוע), מאדיאר הירלפ (חדשות הונגריות), ניוגט (מערב), כתב בעיתונים ההונגריים, לאחר ההגירה/מנוסה שלו. נדבך קבוע בפובליציסטיקה של איגנוטוש היה ההגנה על המערכת הדואליסטית - עם גישה ביקורתית. איגנוטוש הוא מספר מעולה ואדריכל בנית מיתוסים ונרטיבים בעיתונות. במאמרו על מותו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, הוא שיבח והילל את השליט המנוח, הוא האמין שלהונגריה לא היה מלך לאומי יותר טוב מאשר פרנץ יוזף מאז מתיאש הראשון, מלך הונגריה.[15] בשנת השלום האחרונה לפני מלחמת העולם הראשונה הוא כתב מאמרים פוליטיים עם כוח נבואי בניוגט, כנביא, הוא התחנן למען העם, ניתח את מצבה הנואש של המדינה, הכה בשוט והיה מודאג מהגורל של ארצו. בכתביו ובחזיונות על המלחמה הוא חזה את הונגריה גדועת האזורים שאכן איבדה לאחר מלחמת העולם הראשונה ואת גלישת המדינה מזרחה במקום מערבה.[16]

איגנוטוש קיים קשר ידידותי ומשפחתי עם ראש הממשלה דיולה אנדרשי ג'וניור (רוזן, ראש הממשלה הראשון של הונגריה אחרי הקמת המונרכיה האוסטרו-הונגרית). רעיונותיו של שר המונרכיה "המשותף" הגיעו לעם באמצעות מאמריו של איגנוטוש. עם זאת, איגנוטוש מעולם לא הזדהה לחלוטין עם דעותיו של אנדרשי והוא לא הצליח לעבוד עם אישטוואן טיסה בכלל (שהיה אף הוא רוזן וראש ממשלה פעמיים).[17]

איגנוטוש וכתב העת ניוגטעריכה

איגנוטוש תמיד היה מוכן לייסד מגזינים. הוא הצליח לשכנע את הברון לאיוש הטווני, היסטוריון ספרותי ידוע לממן פתיחת מגזין ספרותי חדש, ניוגט, ואת ארנה אושבאט, העורך הספרותי הטוב ביותר באותה תקופה להצטרף אף הוא. המהדורה הראשונה של ניוגט יצאה לאור בתחילת ינואר 1908, לפי התוכנית של איגנוטוש ועם מאמר המערכת שלו. בסערת כתיבה גדולה במאמר זה הוא ביטא את רגשותיו לגבי הקונפליקט והיחסים בין המזרח לבין המערב ועל הדילמה של עמים קטנים. "השמש והאנושות וההיסטוריה עוברים ממזרח למערב."[18] ערכו של איגנוטוש הומחש היטב בציטוט הבא מאת מיקשה פנייה (יהודי, עורך מייסד בניוגט וחבר בית הנבחרים ההונגרי) : "הניוגט לא היה ניוגט ללא אנדרה אדי, ובקושי היה ללא איגנוטוש."[19] בין השנים 1918-1908 ו -1928-1919 הוא היה האידאולוג החשוב ביותר של כתב העת ניוגט. החוט שהנחה את עבודתו של איגנוטוש היה חופש המחשבה המוחלט, שבגללו הואשם על ידי רבים שאינו פטריוט ודוגל בחוסר לאומיות ובחוסר נאמנות הונגרית.[20]

ביקורותיועריכה

L'art pour l'art מגדיר את אמנותו, בניגוד לשמרנות היה חסיד הקידמה, עם חרב ביקורתית חדה ונלחם נגד הנחשלות והשמרנות. המדד היה מבחינתו ביצוע אסתטי, שלמות אומנותית. לדעתו המשורר אנדרה אדי היה המדד, והיה צריך למדוד הכול לפיו.[21] איגנוטוש כתב גם ביקורות תיאטרון והביקורות שלו סיפקו מידע חשוב לקהל. הוא היה הראשון שהזכיר את הבמאים בשמם. בביקורתו, שהייתה בנויה בקפידה ומנוסחת בצורה אמנותית גם על הפוליטיקה. הוא נלחם נגד הריאקציה של האצולה, אך מעולם לא חרג מגבולות הליברליזם הבורגני.[22]

חשיבותו הספרותיתעריכה

איגנוטוש הוא אחת הדמויות הגדולות ביותר בתולדות הביקורת הספרותית ההונגרית והשפעתו על ארגון הספרות ההונגרית כמעט ולא ניתנת למדידה. הדורות שבאו אחריו שכחו זאת מהר מאוד, אף שבמשך כמעט שלושה עשורים הוא היה מבקר לוחמני של הספרות ההונגרית המודרנית. הוא ביסס ביקורת מונעת-חוויה, אינטואיטיבית בשם אימפרסיוניזם, שהכריזה על חופש אמנותי מוחלט. לרוע המזל, אין תיעוד לעיתונאות העשירה שלו ולא נכתבה עליו ביוגרפיה מפורטת.

פרסיםעריכה

יצירותיועריכה

בשפת המקור:

  • A Slemil keservei (1891)
  • Vallomások (1895)
  • Versek; Singer-Wolfner, Bp., 1895
  • Változatok a G-húron (1902)
  • A Hét szakácskönyve. A Hét pályázatára beérkezett reczipékből összeállította Emma Asszony; A Hét 1902
  • Legteljesebb legyező- és virágnyelv; Pannonia Ny., Komárom, 1905
  • Olvasás közben jegyzetek és megjegyzések; Franklin, Bp., 1906
  • Feljegyzések (1909)
  • Kísérletek cikkek és képek; Nyugat, Bp., 1910
  • Színházi dolgok (1912)
  • Egy év történelem jegyzetek 1914 tavaszától 1915 nyaráig; Athenaeum, Bp., 1916
  • Egy év halál jegyzetek 1914 tavaszától 1915 nyaráig; Athenaeum, Bp., 1916
  • Ignotus verseiből (1918)
  • Ignotus novelláiból (1918)
  • Olvasás közben új folyam újságcikkek 1913 és 1921 körül; Fischer, Wien 1922
  • L'amour. Ses joies. Ses amertumes. Son rôle social; Jouve, Paris, 1927
  • A Nyugat útja; Lőrincz Ernő, Bp., 1930
  • Ignotus válogatott írásai. Versek, novellák; vál., sajtó alá rend., bev. Komlós Aladár; Szépirodalmi, Bp., 1969
  • Emma asszony levelei. Egy nőimitátor a nőemancipációért; összeáll., bev., jegyz. Kardos Péter; Magvető, Bp., 1985 (Magyar hírmondó)
  • Túl az óperenczián. Válogatás Ignotus pszichoanalitikus vonatkozású írásaiból; összeáll., jegyz., előszó, utószó Hárs György Péter; Múlt és Jövő, Bp., 2010 (Nepeś. Múlt és Jövő pszichológia)

הרשימה הנ"ל מתורגמת לעברית:

  • ייסוריו של שלמיל ( 1891 )
  • וידויים ( 1895 )
  • שירים ; זינגר-וולפנר, עמ ', 1895
  • וריאציות על חוט ( 1902 )
  • ספר הבישול של העיתון "הט". נאסף מהמתכונים שהתקבלו ונערך על ידי "הגברת אמה" בתחרות ה"הט" ; שבוע 1902
  • מניפה ושפת פרחים השלמים ביותר ; Pannonia Ny., Komárom, 1905
  • הערות ותווים במהלך הקריאה ; Franklin, Bp., 1906
  • הערות ( 1909 )
  • ניסויים מאמרים ותמונות ; West, Bp., 1910
  • ענייני תיאטרון ( 1912 )
  • שנה אחת שמציינת היסטוריה מאביב 1914 לקיץ 1915 ; אתנהאום, ב ', 1916
  • שנה אחת שמציינת מוות מאביב 1914 עד קיץ 1915 ; אתנהאום, ב ', 1916
  • משירי איגנוטוש ( 1918 )
  • מהסיפורים הקצרים של איגנוטוש ( 1918 )
  • תוך כדי קריאת מאמרים חדשים בעיתון סביב 1913 ו -1921 ; פישר, וינה 1922
  • L'amour. Ses joies. Ses amertumes. Son rôle social; Jouve, Paris1927
  • טיול במערב; ארנו לרינץ, ב ', 1930
  • כתבים נבחרים של איגנוטוש. שירים, סיפורים קצרים ; לערוך, לערוך, לערוך Aladár Komlós; בדיוני, עמ ', 1969
  • המכתבים של גב 'אמה. חיקוי נשי לשחרור נשי ; לחבר, לכתוב, להקליט פיטר קרדוס; Seeder, Bp., 1985 (עיתון הונגרי)
  • ישן מדי בשביל פרנצ'יה. מבחר מכתבי איגנוטוס בנושא פסיכואנליזה ; קומפילציה, הערה, הקדמה, מילת המפתח György Péter Hárs; עבר ועתיד, עמ ', 2010 (Nepeś. פסיכולוגיה בעבר ובעתיד)

מקורותעריכה

  • מי ומי בספרות ההונגרית Ki kicsoda a magyar irodalomban? Tárogató Könyvek ISBN 963-86071-0-6
  • מרשם הנשואים של בודפשט Budapesti polgári anyakönyvek – házasságok
  • איגנוטוש: הדרך של ניוגט Ignotus, A Nyugat útja (s.n., 1930)
  • Ignotus, Ignotus válogatott írásai (Budapest: Szépirodalmi Könyvkiadó, 1969)
  • Ignotus,Versek (s.n., 1895)
  • Ady Endre, „Ignotus háborús könyve”, Nyugat, 10. évf. 3. sz. (1917)
  • מיהאי בביץ על איגנוטוש Babits Mihály, „Ignotusról”, Nyugat, 17. évf. 23. sz. (1924)
  • Fenyő Miksa, Följegyzések a „Nyugat” folyóiratról és környékéről (Niagara Falls/Ont.: Pátria, 1960)
  • Firta Gábor, „Modernitás és modernizáció: tanulmányok a modern magyar próza és kritikai gondolkodás témaköréből” (Szombathely: Savaria Univ. Press, 2011), 87-90. old.
  • תולדות הספרות היהודית-הונגרית Kőbányai János, A magyar zsidó irodalom története (Budapest: Múlt és Jövő, 2012)
  • Kőbányai János, „A Monarchia köldökzsinórján: a magyar zsidó értelmiség viszonya a Monarchiához - Ignotus publicisztikája a Nyugatban„, Múlt és Jövő, 22. évf. 4. sz. (2012), 45-72. old.
  • Komlós Aladár, Bevezetés a magyar-zsidó irodalomba (Budapest - Jeruzsálem: Múlt és Jövő, 2009), 234-249. old.
  • Komlós Aladár, „Ignotus, a kritikus”, Kortárs, 9. évf. 1. sz. (1965), 128-134. old.
  • Schöpflin Aladár, „Ignotus sorsa”, Nyugat, 17. évf. 23. sz. (1924)
  • Szilágyi V. Ferenc A magyar irodalom arcképcsarnoka (Budapest: Anno K.,2008) 72. old.
  • Hegedűs Géza, A magyar irodalom arcképcsarnoka; 2014.03.29.
  • Berényi Zsuzsanna Ágnes: Budapest és a szabadkőművesség. Budapest: Argumentum. 2005.
  • Ignotus. Szabadkőműves Wiki. (Hozzáférés: 2016. január 13

מידע נוסףעריכה

  • חשיבותו של איגנוטוש בהיסטוריה הספרותית Dóczy Jenő: Ignotus irodalomtörténeti szerepe és jelentősége. Ceruzajegyzetek egy kritikus arcképéhez; Pallas Ny., Bp., 1924
  • התייחסותו של מיקלוש רדנוטי לגבי איגנוטוש Emery George: Radnóti Miklós Ignotus-vonatkozásairól; Akadémiai Ny., Bp., 1982
  • מחקרי איגנוטוש Angyalosi Gergely: Ignotus-tanulmányok. Közelítések az "impresszionista" kritika problémájához; Universitas, Bp., 2007 (Klasszikusok)
  • Dede Franciska: Tartsd jól a bestiát! Emma asszony (Ignotus) receptpályázata és A Hét szakácskönyve. Egy századfordulós "blog" története. Tanulmány és szövegválogatás; Kortárs–OSZK, Bp., 2010

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הוגו איגנוטוש בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הוגו איגנוטוש-בית התפוצות
  2. ^ Pesti neológ izr. hitközség születési anyakönyve, 1281/1869. folyószám.
  3. ^ Lengyel András. "Neve, ha van…". [Élet és Irodalom. LVII. évf. (16. szám): 2013. április 19., 2. בדיקה אחרונה ב-20 באפריל 2013. 
  4. ^ Kőbányai János, „A Monarchia köldökzsinórján: a magyar zsidó értelmiség viszonya a Monarchiához - Ignotus publicisztikája a Nyugatban”, Múlt és Jövő, 22. évf. 4. sz. (2012), 45-52. old.
  5. ^ Kosztolánczy Tibor: „Gondolkodó irodalom”
  6. ^ Véghelyi Emma halotti bejegyzése (Bp. VI. ker. 591/1944)
  7. ^ Budapest VI. ker. állami házassági anyakönyv 238/1900. folyószám
  8. ^ Bpesti kir. tszék 25.818/914. sz. ítélete.
  9. ^ Budapest II. ker. állami házassági anyakönyv, 226/1916. folyószám.
  10. ^ Budapesti kir. törvényszék 1. P. 42005/1929. sz. ítélet.
  11. ^ Budapest V. ker. állami házassági akv. 560/1929. folyószám.
  12. ^ A Budapest zugliget-városmajori r. kath. plébánia által 7/1938. sz. alatt kiadott keresztlevél szerint.
  13. ^ http://www.archive.org/stream/literaryprizesan010117mbp/literaryprizesan010117mbp_djvu.txt
  14. ^ Kőbányai János, A magyar zsidó irodalom története (Budapest: Múlt és Jövő, 2012), 503-506. old.
  15. ^ Ady Endre „Ignotus háborús könyve”, Nyugat, 10. évf. 3. sz. (1917).
  16. ^ Fenyő Miksa, Följegyzések a „Nyugat” folyóiratról és környékéről (Niagara Falls/Ont.: Pátria, 1960), 300-303 old.
  17. ^ Kőbányai János, A magyar zsidó irodalom, 512-515 old.
  18. ^ http://epa.oszk.hu/00000/00022/00001/00001.htm
  19. ^ Fenyő Miksa, Följegyzések, 304. old.
  20. ^ Fenyő Miksa, Följegyzések, 306. old.
  21. ^ Komlós Aladár „Ignotus, a kritikus”, Kortárs, 1965. 1. sz. (9. évf.), 129. old.
  22. ^ Komlós Aladár, Bevezetés, 234-249. old.