המלריה בארץ ישראל
המלריה בארץ ישראל הייתה מגפה ששררה בכל רחבי ארץ ישראל בגלל התנאים האקלימיים, הגאוגרפיים והסניטריים באזור. המגפה פגעה קשות ביישובי הארץ וקטלה את חייהם של אנשים רבים מתקופת התנ"ך ועד שהודברה סופית בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. כמו כן, המגפה הייתה הבעיה העיקרית שהקשתה על מפעל ההתיישבות הציוני בתחילת דרכו, מכיוון שהייתה לה השפעה על המיקום של המושבות החדשות שהוקמו באותה העת, וגם על שגרת יומם של המתיישבים היהודים בארץ ישראל.
מחלת המלריה עריכה
ערך מורחב – מלריה
מלריה (בלטינית: Malaria; או קדחת הביצות) היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי חמישה מינים של הפרוטיסט החד תאי פלסמודיום (Plasmodium) ממערכת הנבגוניות. זוהי המחלה הקטלנית ביותר הנגרמת על ידי פרוטיסט.
שני המינים הנפוצים הם Plasmodium falciparum (המסוכן ביותר) ו-P. vivax; מינים נוספים, נפוצים פחות הם P. ovale, P. malariae ו-P. knowlesi. טפיל זה מועבר על ידי יתוש האנופלס. היתושה (תמיד נקבה) מוצצת דמו של אדם נגוע; אחרי שמונה ימים של התפתחות הפלסמודיום בגופה הוא מצוי בבלוטות הרוק שלה (שם ישכון עד מותה), זמין להעברה.
הטפיל מוגן יחסית מתגובת הנגד של המערכת החיסונית כיוון שהוא נמצא בכבד ובתאי הדם האדומים. עם זאת, תאי דם שהודבקו במחלה ונעים בחופשיות מושמדים בטחול. למניעת גורל זה הטפיל מייצר ציפוי חלבוני המקשה על הפעולה החיסונית.
התסמינים של המלריה כוללים חום גבוה, רעד, כאבי פרקים, כאב ראש עז, הקאות העשויות להכיל דם, הזעה מרובה, צמרמורת, שלשול, כאבי בטן, הרגשה כללית לא טובה. עלולה גם להיות הרגשה של דקירות בעור וחוסר סוכר בדם, בעיקר במלריה הנגרמת מ-P. falciparum. תסמינים אלה מופיעים במחזוריות של יומיים או עד ארבעה ימים.
סיבוכים של מלריה כוללים תרדמת, ובכ-20% מהמקרים של מלריה לא מטופלת - מוות. ילדים צעירים פגיעים במיוחד.
האנופלס בארץ ישראל עריכה
- ערך מורחב – אנופלס
אָנוֹפֵלֶס (שם מדעי: Anopheles) הוא סוג יתוש במשפחת הכולכיתיים. היתוש נודע לרעה עקב תפקידו בהעברת טפילי המלריה. מתוך כ-430 מינים השייכים לסוג זה, רק 16 מהם נמצאו בארץ ישראל: algeriensis, claviger[1], coustani, hyrcanus, marteri, sacharovi[2], dthali, hispaniola, multicolor, pharoensis, pulcherrimus, rhodesiensis, sergenti[3], superpictus[4], turkhudi, telamali[5]. מתוכם 6 מינים נחשבים כמעבירים פוטנציאליים של מחלת המלריה.
יתושי אנופלס היו נפוצים בכל רחבי ארץ ישראל עד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. בעקבות זיהום הנחלים, שימוש באמצעי הדברה שונים (כולל דגי גמבוזיה שיובאו מאמריקה), ניקוז המים העומדים, ייבוש ביצות ובפרט ייבוש החולה (שהייתה בית הגידול העיקרי של יתושי האנופלס), ירדה באופן ניכר כמות יתושי האנופלס.
כיום עדיין קיימות בישראל אוכלוסיות קטנות של יתושי אנופלס של מינים שמעבירים מלריה, אולם מחמת מספרם המצומצם ומחמת העדרם של נושאי טפילים הסיכוי להתפרצות מגפות מלריה מרובות ממדים כבעבר הוא אפסי.
טרום חקירת המלריה עריכה
עוד בתנ"ך אוזכרה הקדחת. ככתוב, “אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם." (ויקרא כו, טז). וגם “יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ.” (דברים כח, כב) לטענת צבי סליטרניק ואישים אחרים, מתייחסים הפסוקים למחלת המלריה.
בשנת 76 לפנה"ס, בתום מסע המלחמה שערך בעבר הירדן המזרחי ובגולן, חלה אלכסנדר ינאי במחלת המלריה, ככל הנראה כתוצאה מהדבקות בטפיל P. malariae, הגורם לתסמיני קדחת כל 72 שעות (קדחת רביעונית). למרות מחלתו החליט לצאת למסע מלחמה נוסף, אולם במהלכו קרס ונפטר[6][7].
צבאותיהם של ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה כמפקד מסע הצלב השלישי ומייסד השושלת האיובית צלאח א-דין, שנלחמו ביניהם בשנים 1189–1192, נאלצו להיכנע לקדחת שפשטה בצבאותיהם ולהפסיק להילחם.
בימי הביניים המחלה קיבלה את השם "מלריה" - הֶלְחֵם של המילים באיטלקית של אותה תקופה: "מלה אריה" (mala aria) שפירושן: "אוויר רע", שכן חשבו שהיא נגרמת מהאוויר העולה מהביצות.
חקר המלריה בארץ ישראל עריכה
- ערך מורחב – חקר המלריה בארץ ישראל
חקר המלריה בארץ ישראל החל עוד לפני שגילו את הטפיל שגורם למחלה, ולפני שגילו שיתושים הם אלה שמפיצים את המחלה מאדם לאדם. בשנת 1864 תומאס צ'פלין פרסם את המאמר המקיף הראשון אודות המלריה בארץ ישראל. בתחילת המאה העשרים בלטו שני חוקרים שעסקו בחקר המחלה בארץ ישראל והם: הלל יפה, וג'ון קרופר. הלל יפה, בחן אפשרויות שונות של הטיפול במחלת המלריה, והיה לתומך לשימוש בכינין למניעת המחלה למרות תופעות הלוואי שלה. קרופר, עסק בהיבטים האפידמיולוגים של המחלה והיה לראשון בפלשתינה שבדק את הקשר בין היתושים להפצת המחלה. אחד מגילויו החשובים היה שבורות המים בירושלים היו המקור העיקרי של יתושי האנופלס.
בשנת 1911 החלה לפעול בירושלים "תחנת הבריאות העברית" שבה הייתה מחלקת מלריה בניהולו של דוקטור זאב ברין, והיא עסקה באבחון וחקר המחלה. כמו כן, לקראת סוף התקופה העותמאנית בארץ ישראל ערכו מספר גופים סקרים ומחקרים אודות המלריה בפלשתינה על מנת לקבוע את היקף התחלואה ודרכי הפצתה.
בתקופת השלטון העות'מאני עריכה
העותמ'אנים שלטו בארץ ישראל במשך כ-400 שנים (1517–1917), ובמהלך תקופה זו המלריה הייתה למחלה הזיהומית הנפוצה ביותר בארץ ישראל שפגעה בתושבים וחסלה יישובים רבים. המלריה הייתה אחת הסיבות לעיכוב התפתחות ארץ ישראל ולנחשלותה. כשהחל היישוב היהודי הציוני, בסוף המאה ה-19, המלריה היא זו שקבעה במידה רבה את מיקום ההתיישבות[8]. בשנת 1799 צבא נפוליאון הטיל מצור על העיר עכו, ובמהלכו חיילי הצבא נפגעו מאוד ממחלת המלריה.
בסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית פלשתינה כ-650 אלף תושבים, מהם רק כ-13% היו יהודים. האוכלוסייה הערבית ישבה בעיקר בכפרים וערים המרוחקים ממוקדי הדגירה של האנופלס, מהביצות שבעמקים, ומישור החוף, כך שהסיכוי שלהם לחלות במלריה היה נמוך. לעומתם, למהגרים היהודים שבאו להתיישב בארץ לא הייתה ברירה, והם רכשו אדמות בלב האזורים נגועי המלריה, שלא היו ראויים ליישוב בני אדם. אותם עולים חלו בהמוניהם, ורבים מהם נאלצו לעזוב את היישוב[9]. אחרים עזבו את הארץ, ורבים אחרים מצאו את מותם[10].
מקרה מייצג לנטישת היישוב הוא שבשנת 1880 תושבי פתח תקווה שהקימו אותה כשלוש שנים לפני כן עזבו אותה, ועברו להתגורר דרומה, ביהוד וסביבתה, עקב מגפת המלריה. כשש שנים מאוחר יותר, חזרו התושבים על מנת להקים את המושבה מחדש. במושבה ראש פינה נותרו רק שלוש משפחות: פרידמן, קלר, שוורץ. כל השאר, עזבו אותה ועברו לצפת הסמוכה.
המלריה במושבה חדרה עריכה
- ערך מורחב – המלריה במושבה חדרה
מקרה מייצג למוות המוני עקב מגפת המלריה הוא המושבה חדרה אשר הוכתה באופן הקשה ביותר מהמגפה ומעל 200 מתושביה נפטרו כתוצאה מהמחלה. הנספים נקברו בבית העלמין הישן שבחדרה שהוקם זמן קצר לאחר העלייה למושבה ורק לאחר מאמץ מתמשך של ניקוז המים, שתילת עצי אקליפטוס וטיפול רפואי הולם נפתרה הבעיה.
במלחמת העולם הראשונה עריכה
בשנות מלחמת העולם הראשונה פגעה מגפת המלריה קשות בצבאות הלוחמים ובאוכלוסיית פלשתינה. מהלכים צבאיים רבים שובשו בגלל התחלואה הרבה בקרב החילות, שחייבה השקעת אמצעים יקרים בטיפול בחולים. הצבא העותמאני איבד כ-10 אחוזים מחייליו בארץ ישראל בגלל המלריה, והתחלואה בקרב כלל הצבאות הלוחמים הגיעה לשיאה כשהתייצבה החזית למשך כעשרה חודשים לאורך קו שתי העוג'ות.
מיד לאחר סיום המערכה על סיני וארץ ישראל, עם כינון השלטון הצבאי בפלשתינה, חיל הרפואה של הצבא הבריטי החל לעקוב אחר התפשטות המלריה ולבצע ניטור של האזורים הנגועים בה. עד מהרה, החלו רשויות השלטון הבריטי במבצע מקיף להדברת מגפת המלריה, והקימה את השירות האנטימלרי (באנגלית: Antimalarial Service) למאבק במגפה, שהעסיק בשיא פעילותו עשרות מפקחים ומאות פועלים שעסקו בבניית מערכות ביוב חדשות, ייבוש ביצות, והפצת מידע לטיפול ומניעת המחלה. במקביל, ראתה התנועה הציונית בחיסול המלריה יעד עיקרי שיאפשר חיזוק והרחבת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
בשנת 1918 מתו בירושלים כ-113 בני אדם ממלריה[11]. בשנות מלחמת העולם הראשונה חלו כעשרים אחוז מהחיילים הבריטיים בארץ ישראל במלריה, וכדי להגן עליהם הצבא הבריטי השקיע כספים רבים.
בתקופת המנדט הבריטי עריכה
בשנת 1922[12] פרסמו רשויות הבריאות הבריטים את דרכי הפעולה שנקטו למלחמה במלריה. הספר מזהה את המקורות המרכזיים למלריה בבארות המים הרבים שחפרו הערבים באזור והביצות לאורך מישור החוף. עם התקדמות הצבא מוקדי מלריה רבים נוקזו והודברו בחומר הורג יתושים או טופלו בשמן אם היו בארות מים לצורך שתייה.
רוב היישובים החקלאיים שנוסדו בשנים הראשונות של תחיית היישוב העברי בארץ ישראל נוסדו בשלושה אזורים שהיו קטנים יחסית ומישוריים - בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה ולכן לא ניתן היה לעבד אותה. באזורים הגבוהים יותר בהם המים לא עמדו, היתושים לא יכלו להתרבות (כגון אזור יהודה ושומרון) היו מעט יישובים יהודיים, אם בכלל. בכך, הייתה למלריה השפעה משמעותית על גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
בשנת 1924 הוגש דו"ח אודות התנאים התברואתיים שבעמק החולה למועצת הבריאות הבין־לאומית (International health board) והמסקנה שהוצגה בו הייתה שכל תוכנית לייבוש ביצת החולה שאינה מחסלת את המלריה אינה טובה משום שאינה מאפשרת תנאי מחיה סבירים.
המאבק במלריה עריכה
בין השנים 1922 ל-1926 פעלה ה"ועדה המייעצת למלחמה במלריה" (באנגלית: Antimalarial Advisory Commission) בראשות מנהל מחלקת הבריאות קולונל ג'ורג' הרון. הוועדה קיימה 12 מפגשים חצי שנתיים, שהשתתפו בהם טובי המומחים בארץ בנושא המלריה והדברתה. הוועדה עקבה אחר התפתחות המלחמה במלריה והתוותה את המשך הפעולות. היישוב היהודי, כחלק מהתבססותו בארץ ישראל, פעל אף הוא לקידום המלחמה במלריה בשיתוף פעולה צמוד עם ממשלת המנדט.
ישראל יעקב קליגלר תרם רבות לתכנון וביצוע הדברת המלריה בארץ ישראל, שהייתה גורם מרכזי בתחלואה של תושביה, גרמה לדלדול האוכלוסייה והכתיבה את מפת ההתיישבות היהודית. עוד לפני עלייתו לארץ ישראל הוא אסף מידע רב על מצב התחלואה בה, ורכש ניסיון בעבודה בשטח כשהצטרף למשלחת לחקר קדחת צהובה בדרום אמריקה. קליגלר הכין תוכנית להדברת המלריה אותה שלח לגורמים שונים, בהם השופט לואי ברנדייס שביקר בארץ ישראל ב-1919 והזדעזע ממצב התחלואה ממלריה. ברנדייס התרשם מהתוכנית וסיפק לו מימון מכיסו למימוש התוכנית[13] ב-1922 ייסד קליגלר וניהל את "המכון לחקר המלריה" בחיפה, שהוקם על ידי הג'וינט ו"הדסה" בסיוע המימון של ברנדייס, ופעל במסגרת מחלקת הבריאות המנדטורית. המחקרים שנעשו במכון בדקו את ההיתכנות של התוכניות שהכין קליגלר ובחנו את השיטות המתאימות לכל אזור בארץ ישראל.
קליגלר הוכיח במחקרים שנעשו במכון, את חוסר יעילותן של השיטות הקודמות ששימשו להדברת מלריה בארץ - שתילת עצי אקליפטוס לייבוש הביצות, ומתן כינין למניעת הדבקה (פרופילקסיס). קליגלר התמקד בתוכניתו במאבק נגד היתושים ובעיקר נגד הלרוות שלהם (השלב בין יתוש עובר לבוגר). לשם כך חקר את שכיחות מיני האנופלס השונים, את הביולוגיה שלהם ואת מקום דגירתם, בדק שיטות וחומרי הדברה חדשים, ובחר במתאימים מבחינת היעילות והמחיר. אחת השיטות החדשות שהנהיג הייתה הכנסת דגי גמבוזיה מצויה למקורות המים בשנת 1923; הדגיגים נמצאו יעילים כאמצעי ביולוגי נגד הלרוות של היתושים.
בשנת 1923 קיים המכון ועידה בחיפה למלחמה במלריה בהשתתפות כל האישים היהודים שעסקו בנושא. והם החלו לנקוט בשלושה צעדים להדברת המגפה. 1) שיפור התנאים הסניטריים 2) אבחון חולי מלריה וטיפול בהם 3) הסברה, ובעיקר קטילת יתושים, תוך השקעה אדירה בניקוז מקורות מים וריסוסם.
עד מהרה פעולות הדברה אלו שנעשו על ידי עובדי המכון הביאו לירידה דרמטית בתחלואה והיא קטנה מדי שנה. ההישגים במלחמה במלריה הובאו לידיעת ארגון הבריאות שהוקם על ידי חבר הלאומים, ובמאי 1925 נשלחה לארץ ישראל משלחת המלריה של הארגון (באנגלית: The League of Nations Malaria Commission to Palestine). המשלחת נתנה הכרה בינלאומית לחשיבות הפעילות נגד המלריה שנעשתה בארץ ישראל[14]. קליגלר הרצה על המלחמה נגד המלריה בארץ ישראל בכנס המלריה הבינלאומי הראשון שהתקיים ברומא באוקטובר 1925; בהרצאה תיאר את המאמץ העיקרי המופנה להשמדת מקומות הקינון של היתושים[15].
ב-1927 הקים קליגלר את "התחנה לחקר המלריה" של האוניברסיטה העברית בראש פינה, שעסקה במחקרי שדה בנושא הדברת המלריה. קליגלר מינה את ד"ר גדעון מר למנהל התחנה שנתיים לאחר פתיחתה, ויחד פרסמו סדרת מאמרים בנושא המלריה.[16] תחנה זו הייתה סמוכה לביצות ואגם החולה אך מרוחקת מהן כ-14 קילומטר. מיקום התחנה חושב היטב, מכיוון שיתושי האנופלס יכלו להפיץ את המלריה עד למרחק של 12 עד 14 קילומטרים ממקום דגירתם. בנוסף לתחנה זו הוקמו גם מרפאות שהיו קרובות מאוד לביצות החולה, והן טיפלו באוכלוסייה המקומית (ערבים ובדואים בעיקר) ללא תשלום.
רבים מהיישובים שהוקמו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קיבלו את אישורו של קליגלר לעלייה על הקרקע, מההיבט של יכולתם להתמודד עם מחלת המלריה. כשעלה לקרקע קיבוץ עמיר באוקטובר 1939, אחרון יישובי "חומה ומגדל", על שפת ביצת החולה, התנגד קליגלר לנקודת היישוב שנבחרה בגלל סכנת המלריה; כל חברי הקיבוץ חלו במחלה, ולאחר שלוש שנים הם נאלצו להעביר את הקיבוץ למקום שבו הוא שוכן כיום.
בשנת 1943 צבא ארצות הברית החל להשתמש באבקת DDT על חייליו ופליטים באיטליה, על מנת להגן עליהם מפני מגפת הטיפוס המשתוללת. עד מהרה הצבא הבין שה-DDT יכול להועיל גם נגד מגפת המלריה, ובאוגוסט 1943 הוא נוסה לראשונה נגד יתושים. הניסוי נחל הצלחה, ובנובמבר 1944 ארצות הברית הקימה בשטחה מפעל לייצור המוני של DDT.
עד כניסת השימוש ב-DDT בארץ ישראל, עיקר הפעולות האנטי מלריות כללו סגירה של תעלות השקיה ראשיות אחת לשבוע וניקויים, וריסוס תעלות בסולר. מטרת פעולות אלה הייתה בכדי למנוע את התפתחות הזחלים ליתושים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התרבו הדיווחים על הצלחות במדינות שונות שנקטו בשיטות פעולה הדומות לאלה שנעשו בפלשתינה. הדברת זחלי היתושים הייתה השיטה העיקרית במלחמה במלריה בארץ ישראל ובעולם.
הפעם הראשונה בה נעשתה שימוש ב-די די טי בארץ ישראל הייתה בקיבוץ חולתה. התוצאות היו מרשימות, במקום כ-50 מקרי מלריה, שנה קודם היו ב-1945 רק כ-4 מקרי מלריה. בשנים שלאחר מכן רוססו כל יישובי אגם החולה. את הריסוסים הראשונים ביצע הבקטריולוג נתן גולדבלום.
בשנת 1945 הזמינה מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט טון וחצי של די די טי לצורך המאבק במלריה[17] ובטיפוס. באמצע שנת 1946, במענה לתלונות על מכירת די די טי מזויף ומדולל[18], מחלקת הבריאות הבטיחה לפקח על איכות החומר הנמכר[19]. בעיתונות דווח על מקרים של אנשים שנפגעו משתיית די די טי[20].
הבריטים נהגו לרסס את המעפילים שהגיעו לחופי הארץ בדי-די-טי, טרם שליחתם למחנות המעפילים בקפריסין[21] או בעת כניסתם למחנה המעפילים בעתלית.
לאחר קום המדינה עריכה
לאחר הקמת המדינה, היה הדי די טי בשימוש נרחב בצה"ל[22]. די די טי נתקבל במשלוחי חירום רפואיים שנשלחו על ידי יהודי ארצות הברית לישראל[23]. בעת קליטת העלייה ההמונית בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את כל העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים. פעולה זו נתפסה כמשפילה וגזענית בעיני חלק מהעולים. הדי די טי היה גם אמצעי עיקרי לריסוס מקורות מים נגד יתושים[24].
בשנת 1954 הוחל בייצור די די טי בישראל על ידי מכתשים מפעלים כימיים[25]. בשנת 1962, היו לראשונה 0 חולי מלריה בישראל. בשנה זו מדינת ישראל גם הדפיסה בול כחלק ממיזם של האומות המאוחדות לתיאור המלחמה במלריה בכל מדינה.
מחלת המלריה האנדמית הודברה סופית במדינת ישראל בשנת 1966 הודות למאמציהם של אישים, דוגמת: ג'ון קרופר, הלל יפה, ישראל קליגלר, צבי סליטרניק, גדעון מר ורודולף רייטלר. ייבוש הביצות תרם תרומה משמעותית לחיסול המלריה בארץ.
עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בבתים רבים בישראל היה מזלף או מרסס די-די-טי, שהיו משתמשים בו כדי לרסס את הבית וקירותיו כנגד יתושים וחרקים אחרים. בשנת 1964 הפסיקה מכתשים לייצר די די טי ועברה לייצור תיונקס[26]. בשנות ה-70 נאסר השימוש בדי די טי להדברה בצמחי מאכל והותר רק בכותנה[27].
ייבוש החולה עריכה
- ערך מורחב – ייבוש החולה
ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו על ידי קק"ל, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטח הקרקע הזמין לעיבוד חקלאי. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל ונודעה לו חשיבות סמלית רבה, אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת יש גם לא מעט נזקים לסביבה, ומאז תחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה של חלק מהשטחים שיובשו. בנוסף היה הייבוש חלק ממפעלי המים הכוללים באזור, נועד להפגין את ריבונותה של ישראל בשטחים המפורזים והביא לפרוץ סכסוך בין ישראל לסוריה שנודע בכינוי המלחמה על המים.
מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות.
מטרות המבצע היו הוספת שטח חקלאי ליישובי הגליל העליון, הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי נהר הירדן וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כזבל אורגני וכחומר גלם לתעשייה הכימית. נהוג לחשוב שגם הדברת המלריה הייתה בין מטרות הייבוש, אולם זוהי טעות נפוצה, שכן המלריה הודברה עוד קודם לכן בזכות פעילותם של הרופא גדעון מר והאנטומולוג ד"ר צבי סליטרניק.
צבי סליטרניק התנגד נחרצות לתוכנית ייבוש אגם החולה שיצאה אל הפועל בשנת 1951. במכתב סודי שנשלח אל משרד ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, פנו ראשי משרד הבריאות ונציגי החברה הזואולוגית בישראל, ובראשם ד"ר חיים שיבא ששימש כמנכ"ל משרד הבריאות באותה התקופה, והתריעו על ההשלכות השליליות והסכנות שעלולות לנבוע כתוצאה מייבוש האגם. ד"ר שיבא צירף אל מכתבו תזכיר שחיבר סליטרניק אשר בו הוא מתריע כי ייבוש האגם, על ידי ניקוזו לתעלות ואפיקים חדשים, יגרום ליצירת מקומות דגירה חדשים ליתושי האנופלס ויפגע קשות במאמצי ההדברה באמצעות DDT שכבר הוכיחו עצמם בהצלחה גבוהה בעמק החולה[28].
כיום עריכה
מדי שנה חוזרים לישראל תרמילאים חולי מלריה, ממדינות נגועות באפריקה, דרום מזרח אסיה, ודרום אמריקה. החולים הללו מטופלים והסיכוי שלהם לפגוש יתוש אנופלס הוא אפסי. חיסון למחלת המלריה עדיין אינו קיים, עם זאת, קיים טיפול מונע כגון: שימוש בכילה, לבישת בגדים ארוכים והליכה בנעליים סגורות, מריחת תכשיר דוחה יתושים, ריסוס הקירות בבית, ונטילת תרופות נגד טפילי המלריה לפני, בזמן ואחרי השהייה באזורים המוכים במלריה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- צבי סליטרניק, יוסף שפירא, המלריה בארץ ישראל: ספר שמושי, דפוס הספר, ירושלים, 1930.
- צבי סליטרניק (בהנחיית פרופסור ישראל קליגלר), מחקר על התכונות הביולוגיות של ארבעת יתושי האנופלס החשובים בארץ-ישראל, והתאמת הפעולות האנטימלריות לתכונות הספיציפיות שלהם, עבודת גמר לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 1945.
- צבי סליטרניק, סדרת המאמרים המלחמה באנופלס מעביר המלריה, השדה, 1932.
- צבי סליטרניק, העבודה האנטימלרית בשדה ובמחנה : (קובץ מאמרים מעשיים מקצועיים), 1939
- צבי סליטרניק, סקירה של המחלקה האנטימלרית לשנים 1950-1952, הוצאת משרד הבריאות, ירושלים, 1953.
- צבי סליטרניק, מ. יבור, סקר מקווי המים לטיפול אנטימלרי, הוצאת משרד הבריאות, המחלקה האנטימלרית, ירושלים, 1954.
- צבי סליטרניק, סקירה לעשור המדינה 1948-1957, הוצאת משרד הבריאות, המחלקה האנטימלרית, ירושלים, 1958.
- צבי סליטרניק, היחידה האנטימלרית בעבודתה, הוצאת משרד הבריאות, המחלקה האנטימלרית, ירושלים, 1961.
- צבי סליטרניק, עמירם ברקאי, יתושים בישראל, הוצאת משרד הבריאות, 1963.
- צבי סליטרניק, המלריה והדברתה בישראל, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, ירושלים, 1966.
- צבי סליטרניק, פרקים בתולדות המלריה והדברתה בארץ-ישראל, פורסם כמאמר בכתב העת בריאות הציבור שנה אחת עשרה, נובמבר 1968, עמ' 3–64.
- צבי סליטרניק, ההישגים בשטחי המלחמה במלריה, בילהרציה ויתושים בעשרים שנות קיום המדינה, פורסם כמאמר בכתב העת בריאות הציבור שנה אחת עשרה, נובמבר 1968, עמ' 89–96.
- צבי סליטרניק, רמזים על מלריה בתנ"ך, [חמו"ל], 1972.
- צבי סליטרניק, קורות המלחמה בקדחת בארץ ישראל והדברתה: קובץ פרקים בתולדות היישוב, הוצאת ירושלים: המכון הישראלי לתולדות הרפואה, ירושלים, 1979.
- צבי סליטרניק, הביצות והקדחת בעמק-יזרעאל, קתדרה 32, יולי 1984, עמ' 189-182.
- צבי סליטרניק, הקדחת (מלריה) והדברתה בישראל, הוצאת החברה להגנת הטבע ומשרד החינוך והתרבות, ירושלים, 1984.
- פרופ' צפורה שחורי-רובין, בריאות ונופש בצפת: מעון-הבראה להצלת תלמידי יסוד המעלה ומשמר הירדן מאימי הקדחת, דור לדור ל"ד (תשס"ט)
- הוראות למלחמה בקדחת: <מלריה> ולשמירה מפניה, מאת הנהלת תחנת הבריאות העברית <מיסודו של נ. שטרויס>, בית הבריאות על שם נתן ולינה שטראוס (ירושלים), מאת: ד"ר אריה גולדברג, רופא, תר"פ, 1919, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים.
- הלל יפה, השמירה מפני הקדחת, מולדת, ירחון לבני הנעורים, כרך 1, חוברת ג', סיון תרע"א, 1911
- הלל יפה, קדחת שחור השתן, הרפואה 4, 1930
- הלל יפה, השמירה מפני הקדחת, 1911
- הלל יפה, רכישת אחזות והמלריה, החקלאי 3 (2), תרע"ה, 1914
- הלל יפה, לשאלת ריפוי המלריה, הרפואה, כרך 2, חוברת ב', תרפ"ז, 1927
- הלל יפה, לשאלת החולים במלריה כרונית, בריאות העובד, חוברת א', טבת תרפ"ד, 1924
- הלל יפה, המלריה והילד, הרפואה 1–12, 1937, עמודים 16–23
- הלל יפה, דרכים חדשות לריפוי המלריה, הרופא העברי 9, 1936
- זלמן גרינברג, רקפת זלשיק, מסע משלחת חבר הלאומים לחקירת המלריה בארץ ישראל בשנת 1925
- ישראל קליגלר, האפידמיולוגיה של המלריה בארץ ישראל, תרצ"ו
- גדעון מר, ישראל קליגלר, דוד בירנבוים, המסת דם חולי מלריה : על ידי תמיסת מרה וחינין, תש"א
- מיה דואני, הפחד כסוכן היסטורי: המלריה מנקודת המבט של תושבי יסוד המעלה
- ממשלת פלשתינה (א"י), הרצאה על הקדחת, תרפ"ה
- הדסה, שיחה על המלריה, תרפ"א
- הדסה, המלריה : התפשטותה, מחולליה, דרכי העברתה ואמצעי ההשתמרות מפניה, תרפ"א
- אריה לאון פוחובסקי, המלריה : מהות המחלה והמלחמה בה, תר"פ
- אורי שלם, לאור אורשן, חדווה פנר, הלחימה במלריה ובמעביריה נמשכת — על תפוצת יתושי אנופלס בארץ והדברתם, אקולוגיה וסביבה : רבעון לאקולוגיה, לאיכות הסביבה ולשמירת הטבע והנוף, 1994, עמ' 143–148
- צפורה שחורי, הרפואה, כרך 149, חוב' 9, ספטמבר 2010, היסטוריה של הרפואה, "בן עמי סולודר: חלוצה במלריה במושבות הגליל העליון"
- אסתי ינקלביץ, ”אורח בא להזהירנו": פרופ' גדעון ג' מר, המאבק במלריה וההתיישבות בגליל העליון המזרחי
קישורים חיצוניים עריכה
- עמוס וילמובסקי, המלריה בארץ ישראל
- מלריה באתר הארכיון הציוני המרכזי
הערות שוליים עריכה
- ^ המין claviger (קלויג'ר) היה מעביר מלריה עיקרי באזור ירושלים שם שימשו בורות מים לאגירת מי גשם כמקום דגירתם. המין נראה גם בצפת
- ^ המין sacharovi (סחרובי) היה המעביר העיקרי של המלריה בארץ ישראל עד שהודבר בשנות ה-50 של המאה ה-20. המין דגר בעיקר בביצות חדרה וגם בביצות עמק -יזרעאל. בתחילת שנות ה-70 המין נמצא בשנית ברמת הגולן ואחר כך סביב הכנרת, צפת וטבריה.
- ^ המין sergenti נכח הרבה מאוד בעמק יזרעאל
- ^ המין superpictus דגר בביצות עמק יזרעאל
- ^ המין Tel-amali התגלה בשלהי שנות השלושים של המאה ה-20 על ידי החוקרת מינקה לוז, ממייסדי קיבוץ תל-עמל (ניר דוד), והיא קראה לו על השם הקיבוץ.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פרק ד', סעיף ח', הוצאת מסדה, תל אביב, 1959 (ה'תשי"ט).
- ^ צבי סליטרניק, רמזים על מלריה בתנ"ך, חמו"ל, 1972, עמ' 3.
- ^ בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל
- ^ מושבת פתח תקווה
- ^ מושבת חדרה
- ^ Department of Health of the British Mandate Government (1941), “A Review of the Control of Malaria in Palestine, 1918-1941”
- ^ 1922-23. Medical services; diseases of the war עמוד 249-253
- ^ ברנדייס השתקן, הצפירה, 10 באפריל 1921
- ^ גרינברג ז., זלשיק ר. מסע משלחת חבר הלאומים לחקירת המלריה בארץ ישראל בשנת 1925. קתדרה, 134: 64-50, תש"ע.
- ^ Kligler I.J. The epidemiology of malaria in Palestine. A contribution to the epidemiology of malaria. Amer. J. Hyg. 6: 431-449, 1926.
- ^ Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria: V. Therapeutic value of mixtures of plasmochin and quinine. Riv. Malariol. 9 (3): 272-283, 1930.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria: VI. Long-range dispresion of Anopheles during the prehibernating period. Riv. Malariol. 9 (4): 363-374, 1930.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria. VII. Relapse rate after quinine-plasmoquine treatment. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 25: 121-127, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria. VIII. The migration of infected A. elutus at various seasons of the year. J. Prevent. Med. 5: 401-407, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Periodic intermittent treatment with chinoplasmine as a measure of malaria control in a hyperendemic area. Riv. Malariol. 10 (4): 425-438, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria in an uncontrolled hyperendemic area. X. Behaviour of A. elutus in relation to housing and malaria. Riv. Malariol. 11: 553-583, 1932.
Kligler I.J. Mer G. Anopheles in Syria and their distribution. Rivista di Malariologia, 15: 217–221, 1932.
Kligler I.J., Mer G., Olitzki L. Studies on malaria. XI. Seasonal variations in the food preference of Anopheles elutus. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 26: 283-287, 1932.
Kligler I.J., Mer G. Anopheles in Syria and their distribution. Riv. Malariol. 15: 217-221, 1936.
Kligler I.J., Mer G. Studies on the effect of various factors on the infection rate of Anopheles elutus with different species of Plasmodium. Ann. Trop. Med. Parasitol. 31: 71-83, 1937.
Mer G., Birnbaum D., Kligler I.J. Lysis of blood of malaria patients by bile or bile salts. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 34: 373-378, 1941. - ^ ד"ר מקווין: המצב באשפוז ירוד, הַבֹּקֶר, 24 באוגוסט 1945
- ^ די די טי איך?, הַבֹּקֶר, 15 במאי 1946
- ^ יהיה פיקוח על די די טי, הַבֹּקֶר, 10 במאי 1946
- ^ ילד יהודי בגיל 8 שתה די די טי, הַבֹּקֶר, 22 באוקטובר 1946
שתתה די די טי במקום מים, משמר, 14 ביולי 1947 - ^ 817 מעפילי טירת צבי גורשו לקפריסין, הצופה, 14 באפריל 1948
- ^ עלון בחפירות בשני גליונות, הַבֹּקֶר, 11 ביוני 1948
טובה פירון, מסע ליל, דבר, 11 ביוני 1948 - ^ חמרי רפואות לישראל, הצופה, 16 באוגוסט 1948
- ^ אין חשש להתפשטות המלריה, הַבֹּקֶר, 20 בספטמבר 1950
- ^ ביכורי ייצור להדברת מזיקים, דבר, 16 באפריל 1954
- ^ מכתשים - באר שבע, דבר, 28 ביולי 1970
- ^ אדם מחטא פירות וירקות ורעל הריסוס חוזר אליו, מעריב, 8 באפריל 1976
- ^ מזכר סודי המתריע על הסכנות שבייבוש החולה מאת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, 12 בנובמבר 1951, באתר מוזיאון ישראל.