הלוויית אדוארד השביעי

הלווייתו הממלכתית של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד וקיסר הודו, התרחשה ביום שישי, 20 במאי 1910.

ההלוויה הממלכתית הייתה ההתכנסות הגדולה ביותר של בני המלוכה האירופים אי פעם, עם נציגים של 70 מדינות, והאחרונה לפני שמשפחות מלכותיות רבות הודחו במלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה.[1]

מהלך ההלוויהעריכה

 
ארונו של המלך אדוארד השביעי באולם ווסטמינסטר, 17–19 במאי 1910.

המלך אדוארד השביעי מת ב-6 במאי, ולאחר מכן הוצב ארונו בחדר הכס בארמון בקינגהאם,[2] ב-17 במאי נלקח הארון בתהלוכה אל וסטמינסטר הול, שם הוצב ארונו.[3] זה היה המקרה הראשון שנערך בארמון עבור בן משפחת המלוכה ונערך בהשראת הצבת ארונו של ויליאם גלדסטון שהוצב שם ב-1898.[2] ביום הראשון עמדו אלפי אנשים בסבלנות בגשם כדי לחלוק כבוד; כ-25,000 אנשים נדחו כאשר השערים נסגרו בשעה 22:00. ב-19 במאי רצה הקיסר וילהלם השני מגרמניה לסגור את האולם בזמן שהוא מניח זר; עם זאת, המשטרה הודיעה שייתכן שיהיה אי סדר אם זה יקרה, אז הקיסר נלקח דרך כניסה אחרת בזמן שהציבור המשיך להסתובב.[4] על פי ההערכות, כחצי מיליון איש ביקרו באולם במהלך שלושת הימים שבהם הוא היה פתוח.[5]

 
גופתו של המלך המנוח שוכבת על המיטה, 20 במאי 1910

ההלוויה נערכה שבועיים לאחר מות המלך ב-20 במאי. המונים עצומים, המוערכים בין שלושה לחמישה מיליון, התאספו לצפות בתהלוכה, שבמסלולה היו 35,000 חיילים.[6] התהלוכה עברה מארמון בקינגהאם לארמון וסטמינסטר, שם נערך טקס קטן על ידי הארכיבישוף מקנטרברי, רנדל דיווידסון, בפני קבוצה קטנה של אבלים רשמית - אלמנתו של המלך המנוח המלכה אלכסנדרה, בנו המלך ג'ורג' החמישי, בתו הנסיכה ויקטוריה, אחיו הדוכס מקונוט, ואחיינו הקיסר הגרמני. שאר משתתפי ההלוויה המתינו מחוץ לאולם. ביג בן, הפעמון במגדל השעון הסמוך, הושמע 68 פעמים, אחת לכל שנת חייו של אדוארד השביעי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה בו שימוש בדרך זו בהלוויה של מונרך.[7]

התהלוכה כולה המשיכה אז מווסטמינסטר הול, דרך וייטהול והמאל, מהייד פארק קורנר עד למארבל ארץ', ומשם לתחנת פדינגטון; משם, רכבת הלוויה העבירה את האבלים לווינדזור.[2] האבלים השתמשו ברכבת המלכותית, אשר יחד עם קרון הלוויה שנבנה עבור המלכה ויקטוריה, נגררה על ידי הקטר GWR 4000 Class King Edward.[8] מהתחנה, התהלוכה המשיכה לטירת וינדזור, וטקס הלוויה מלא נערך בקפלת סנט ג'ורג'. טקס ההלוויה נערך לפי הפורמט שבו השתמשו בהלוויית המלכה ויקטוריה, אלא שהוא כלל את הקבורה בתוך הקפלה, בעוד שוויקטוריה נקברה במאוזוליאום המלכותי, פרוגמור. הליטורגיה התבססה באופן הדוק על "מסדר קבורת המתים" מתוך "ספר התפילה המשותפת". המלכה אלכסנדרה ביקשה במפורש המנון מאת סר ארתור סאליבן, "אח, אינך לפנינו", אולם הארכיבישוף דוידסון ואנשי דת בכירים אחרים חשבו שהיצירה חסרה מספיק משיכה ואלכסנדרה שוכנעה לקבל במקום זאת "את גופתו קבורה בשלום", המקהלה מתוך "המנון הלוויה" של ג'ורג' פרידריק הנדל למלכה קרוליין.[2]

מנהלי הלוויות של בית המלוכה שמונו לסייע באירוע זה היו העסק המשפחתי של ויליאם באנטינג מרחוב סנט ג'יימס, לונדון. משפחת באנטינג ערכה גם את הלוויות המלך ג'ורג' השלישי ב-1820, המלך ג'ורג' הרביעי ב-1830, הדוכס מגלוסטר ב-1834, הדוכס מוולינגטון ב-1852, הנסיך אלברט ב-1861, הנסיך לאופולד ב-1884 והמלכה ויקטוריה ב-1901. צו ההתחייבות המלכותי למשפחת באנטינג הסתיים ב-1928 עם פרישתו של ויליאם ווסטפורט באנטינג.[9]

גופתו של אדוארד נקברה זמנית בכספת המלכותית בווינדזור מתחת לקפלת אלברט. בהוראת המלכה אלכסנדרה, אנדרטה תוכננה והוקמה על ידי ברטרם מקנאל בשנת 1919, הכוללת דמות קבר של המלך והמלכה בשיש לבן המותקן על סרקופג שיש שחור וירוק, שם נקברו שתי הגופות לאחר מות המלכה האם ב-1925 במעבר הדרומי. האנדרטה כוללת תיאור של הכלב האהוב על אדוארד, קיסר, שוכב לרגליו.[10]

אישים בתהלוכהעריכה

ההלוויה הייתה ראויה לציון במספר העצום של בני מלוכה חשובים באירופה ובעולם שהשתתפו בה. במסע הלוויה נערך מסע סוסים ולאחריו 11 קרונות.

דמויות רכובות על סוסים כללו את האישים הבאים (ניתנים בערך לפי סדר הרכיבה):

 
"תהלוכת תשעת המלכים", התרשמות אמן מאת הארי פיין .

אלה שהלכו מאחור בקרונות כללו:

קרובי משפחה נוספים של המלך המנוח השתתפו גם הם בהלוויה:[12]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Tuchman 2014, p. 1.
  2. ^ 1 2 3 4 Range, Matthias (2016). British Royal and State Funerals: Music and Ceremonial since Elizabeth I. Boydell Press. pp. 277=278. ISBN 978-1783270927.
  3. ^ "Plaque: Westminster Hall - Edward VII". www.londonremembers.com. London Remembers. נבדק ב-23 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Hibbert, Christopher (2007). Edward VII: The Last Victorian King. Basingstoke, Hampshire: Palgrave Macmillan. p. 318. ISBN 978-1-4039-8377-0.
  5. ^ Quigley, Christine (2005). The Corpse: A History. Jefferson NC: McFarland & Co. p. 67. ISBN 978-0786424498.
  6. ^ Hopkins, John Castell (1910). The Life of King Edward VII. Palala Press (2016 reprint). p. 342. ISBN 978-1356057740.
  7. ^ Weinreb & Hibbert 1992, p. 66
  8. ^ Maggs, Colin (2011). The Branch Lines of Berkshire. Stroud, Gloucestershire: Amberley Publishing. p. 10. ISBN 978-1848683471.
  9. ^ Todd Van Beck, "The Death and State Funeral of Sir Winston Leonard Spencer Churchill", part II, in Canadian Funeral News (October 2012), Vol. 40 Issue 10, p. 10 (online (אורכב 16.03.2014 בארכיון Wayback Machine))
  10. ^ Dodson, Aidan (2004). The Royal Tombs of Great Britain: An Illustrated History. Gerald Duckworth & Co Ltd. p. 145. ISBN 978-0715633106.
  11. ^ Tuchman 2014, p. 6.
  12. ^ "The London Gazette, Supplement:28401, Page:5471". www.thegazette.co.uk. TSO. 26 ביולי 1910. נבדק ב-24 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)