השיחה

השיחה
The Conversation
	כרזת הסרט
בימוי	פרנסיס פורד קופולה
הופק בידי	פרנסיס פורד קופולה
תסריט	פרנסיס פורד קופולה
עריכה	ריצ'רד צ'ו, וולטר מרץ'
שחקנים ראשיים	ג'ין הקמן; ג'ון קאזאלה; אלן גארפילד; סינדי ויליאמס; פרדריק פורסט
מוזיקה	דייוויד שייר
צילום	ביל באטלר, הסקל וקסלר
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	פרמאונט, American Zoetrope
חברה מפיצה	סרטי פרמאונט
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	7 באפריל 1974
משך הקרנה	113 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט מותחן, סרט בלשי, סרט דרמה, psychological thriller film, סרט פשע
תקציב	1,600,000 דולר
הכנסות	4,420,000 דולר (יוני 2008)
הכנסות באתר מוג'ו	conversation
פרסים	פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן
	דף הסרט ב־IMDb

השיחה (באנגלית: The Conversation) הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 1974 בבימויו של פרנסיס פורד קופולה, ובכיכובו של ג'ין הקמן, העוסק במתקין האזנות סתר המוצא עצמו במרכזה של קנוניה. הסרט עוסק בשאלות מוסריות ופוליטיות שונות. מועד הקרנתו הראשונה היה בסמוך לאירועי פרשת ווטרגייט, והוא שיקף את רוח התקופה בהעלותו נושאים כמו חדירה לפרטיות, האזנות סתר ושימוש לרעה בכוח, אף שהתסריט נכתב על ידי קופולה בטרם נודע דבר הפרשה. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית רבה, וזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ב-1974. גם כיום נחשב הסרט ליצירה חשובה, ולאחד משיאי יצירתו של קופולה.

תיאור הסרט והעלילה עריכה

הפתיחה עריכה

הסרט נפתח במבט מלמעלה אל כיכר "יוניון סקוור" בסן פרנסיסקו. המצלמה הולכת ומתמקדת בכיכר ההומה אדם. שחקני רחוב ונגני רחוב מופיעים בפני המון העוברים והשבים. בכיכר צועדים הלוך ושוב גבר ואישה בשנות העשרים לחייהם (פרדריק פורסט וסינדי ויליאמס). הם משוחחים, אך לא ברור נושא שיחתם. רק קטעים משיחתם נשמעים, וקטעים אחרים נבלעים ברעש ההמון.

בין העוברים והשבים בכיכר מצוי גבר בשנות הארבעים לחייו. הגבר הוא אדם ממוצע, מקריח מעט ומשופם, בעל הופעה אפרורית, לובש מעיל גשם שקוף, אינו בולט בקהל ואינו מעורר חשד. כאשר הגבר נכנס למכונית מסחרית בעלת חלונות אטומים החונה בסמוך, מסתבר כי הוא הארי קול (ג'ין הקמן), אדם שעיסוקו האזנות סתר. קול פוגש במכונית את סטאן (ג'ון קאזאלה), אחד מעובדיו. מסתבר כי צוות שלם שמפעיל קול עוסק בהקלטת השיחה של הגבר והאישה ממספר נקודות בכיכר, שבהן מותקנים מכשירי האזנה מרחוק, וכן באמצעות אנשים ההולכים בסמוך לזוג, ומשתדלים להקליט את שיחתם. הזוג מודע לכך שייתכן כי שיחתם מוקלטת, ולשם כך הם מסתובבים הלוך ושוב בכיכר בתקווה שקולם ייבלע ברעש ההמון. בשלב מסוים האישה מבחינה באחד מעובדיו של קול, פול (מייקל היגינס), חושדת בו כי הוא עוקב אחריהם, מסיימת את השיחה ועוזבת את המקום.

הרחבת היריעה באשר להארי קול עריכה

לאחר הקלטת השיחה חוזר קול לביתו. מסתבר כי קול חי בגפו, וחושש כי מאזינים לו ועוקבים אחריו. הוא חושד בבעלת הבית שלו שידעה מתי חל יום הולדתו, כי זו חיטטה בחפציו. הוא בעל שיגעון לפרטיות. הוא אינו משתמש בטלפון בביתו, אלא בטלפונים ציבוריים וטוען כי אין לו טלפון. דלתו נעולה בשלושה מנעולים. משרדו הוא פינה מוצנעת בחלל גדול בהרבה שאינו בשימוש. חייו הפרטיים אף הם חיי בדידות. חברתו איימי (טרי גאר) אינה יודעת עליו דבר. הוא מסרב לספר לה אף מה עיסוקו. היא חיה בציפייה לביקוריו, אך יודעת כי הוא עוקב אחריה לעיתים, וחושדת כי הוא מאזין לשיחותיה. השניים רבים עקב דרישתה של איימי כי הארי יספר מעט על עצמו, וכאשר הארי יוצא מביתה של איימי היא אומרת לו כי לא תמתין לו עוד. בביתו עוסק הארי בתחביבו, נגינה בסקסופון כליווי לתקליטי ג'אז ישנים שאותם הוא משמיע.

פענוח ההקלטה עריכה

הארי וסטאן מנסים במשרדם ליצור מקטעי ההקלטה שיחה בעלת תוכן. הארי מדגיש בפני סטאן כי אין להם כל עניין בתוכן השיחות ואין להם כל אחריות לגורלם של האנשים שלהם הם מאזינים. שיחת הזוג הולכת ומתבהרת. הם מדברים על נושאים שונים, כגון המתנות שיקנו בחג המולד, וחמלתה של האישה על זקן חסר בית השוכב על ספסל. לאחר מכן הארי הולך לכנסייה קתולית ומתוודה. מסתבר כי הארי הוא קתולי אדוק, הנושא עמו רגשות אשם על שבעברו הביא לפגיעה באנשים בעבודתו.

כאשר הארי מגיע למשרדיו של מזמין העבודה (שאינו מוזכר בשמו ומכונה "המנהל", אך ברור כי מדובר במנהל של תאגיד פרטי גדול), ממתין לו שם צעיר נמרץ בשם מר סטט (האריסון פורד) ומבקש את תוצאות העבודה. הארי מסרב למסור את תוצאות העבודה אלא למנהל באופן אישי. בדרכו של הארי אל מחוץ למשרדי המנהל הוא נפגש במקרה בצעיר, ולאחר מכן בצעירה. מתגלה כי הם קשורים באופן כלשהו לאותו מנהל. הוא שב למשרדו ושומע את ההקלטה. הפעם נשמע בבירור משפט חשוב. הגבר אומר "הוא יהרוג אותנו אם תינתן לו ההזדמנות".

כנס מקצועי עריכה

הארי הולך לכינוס מקצועי של מצותתים. בכינוס פוגש הארי שוב את מר סטט, האומר לו כי הוא נשלח לחפש אותו וכי עליו להגיע למשרדו של המנהל ביום ראשון בצהריים, שם יפגוש את המנהל, ימסור לידיו את ההקלטות ויקבל את כספו. הארי שב מהכנס למשרדו עם חברים למקצוע, בהם אדם בשם מוראן, אישה בשם מרדית', ואנשי צוותו של הארי, פול וסטאן. החברים שותים ומספרים סיפורים מעברם. מתגלה כי הארי עבד בעברו בניו יורק ושם הקליט שיחות של איגוד המובילים (הידוע בכך שהוא נשלט על ידי המאפיה). הוא חשף מידע והעביר אותו לפרקליטות. המאפיה לא האמינה כי השיחות הוקלטו, ולכן חשדה שאחד מאנשיה הלשין. כתוצאה מכך נרצח אותו אדם, ועמו אשתו ובנו, באופן אכזרי ביותר.

הארי עם מרדית' עריכה

הארי משוחח עם מרדית' בפינה מוצנעת במשרד ושואל אותה: לו הייתה איימי, אישה בודדה שאינה יודעת דבר על אהובה, האם הייתה מקבלת אותו בחזרה? מסתבר שהשיחה הוקלטה על ידי מוראן, שרצה להוכיח להארי את יכולתו בהאזנות, על מנת שזה יקבל אותו כשותף. מוראן משמיע את השיחה להארי ולחברים, והארי מגרש את כולם מהמשרד בזעם. מרדית' נשארת ומנסה לפתות את הארי, אך זה, רדוף רגשי אשם, שוכב במיטה, בוכה ומאזין לשיחת הזוג שהקליט מספר ימים קודם לכן. המשפט "הוא יהרוג אותנו אם תינתן לו ההזדמנות" נשמע שוב ושוב. מקטעי ההקלטה המושמעים עתה מסתבר כי הזוג קבע להיפגש במלון "ג'ק טאר" בחדר 773 ביום א', שעתיים לאחר שהארי אמור להיפגש עם המנהל ולמסור לידיו את ההקלטות. הארי שוכב עם מרדית' והשניים נרדמים חבוקים. בחלומו נפגש הארי עם האישה שאת שיחתה הקליט ומזהיר אותה כי זוממים להורגה. הוא אומר לה "איני חושש מן המוות. אני חושש מהרצח".

פגישה עם המנהל עריכה

כשהארי מתעורר, מרדית' איננה וההקלטות נגנבו. הוא עונה לטלפון, כאשר בצדו השני נמצא מר סטט, המספר לו כי חשש שמא לא ימסור את ההקלטות ולכן ארגן את גנבתן. הוא מזמין את הארי אל משרדו של המנהל ביום א', על מנת לקבל את כספו ולהיפגש עם המנהל. הארי מגיע למשרד ומוצא שם את המנהל (רוברט דובאל), כשהוא מאזין שוב ושוב להקלטת השיחה. מהתמונות התלויות על הקיר מסיק הארי כי האישה היא אשתו של המנהל, הצעירה ממנו בשנים רבות. מרמת האינטימיות שאליה הגיעה השיחה, ניתן להסיק כי האישה מנהלת פרשת אהבים עם הצעיר. המנהל דורש מהארי לקחת את כספו ולצאת מהמקום. הארי שואל אותו "מה תעשה לה". הקלטת השיחה המתנגנת ברקע נותנת את התשובה. קולו של הצעיר נשמע בבירור "הוא יהרוג אותנו אם תינתן לו ההזדמנות".

כיכר "יוניון סקוור" בסן פרנסיסקו, שבה צולמה הסצנה המרכזית בסרט

המשך העלילה עריכה

ממשרדי המנהל יוצא הארי למלון "ג'ק טאר", ושוכר את החדר הסמוך לחדר 773. הוא מתקין האזנה, שדרכה הוא יכול לשמוע את המתרחש בחדר. הוא שומע ויכוח בקול רם בין שני גברים ואישה. לאחר מכן נשמעת זעקת האישה. הוא יוצא אל המרפסת, שממנה ניתן להבחין במתרחש בחדר הסמוך, ורואה שם דמות מטושטשת נופלת על דלת הזכוכית המובילה למרפסת החדר, ומורחת אותה בדם. הוא שב אל החדר המום, סוגר את התריסים ומגביר את קול הטלוויזיה. מספר שעות לאחר מכן הוא יוצא מן החדר ופורץ אל החדר הסמוך. החדר נראה נקי, אך כאשר הוא מגיע אל השירותים ומוריד את המים באסלה, נראה כי האסלה נחסמה על ידי חולצה מגואלת בדם. האסלה גואה על גדותיה ומציפה את החדר בדם.

הארי יוצא אל משרדי המנהל על מנת להתעמת עמו, אך זוג גברתנים מונע ממנו מלהגיע אל המנהל. בחוץ רואה הארי מכונית יוקרתית חונה ליד המשרדים. כשהוא מציץ אל המכונית הוא רואה כי האישה הצעירה יושבת בה ללא פגע. למחרת קורא הארי בעיתון כי "בכיר נהרג בתאונת דרכים". האישה מקיימת מסיבת עיתונאים, שבה נוכח הארי, ובה מתברר כי ירשה את הונו של בעלה. במסיבה נוכחים גם מר סטט וגם הצעיר ששוחח עם האישה. הארי מבין כי לא פירש נכון את האמור בשיחה. הוא מבין כי הזוג לא תכנן רומן אהבים, אלא את רציחתו של בעלה של האישה, כאשר משפט המפתח "הוא יהרוג אותנו אם תינתן לו ההזדמנות" אינו נאמר בפחד, אלא כהמרצה לבצע את הרצח.

סיום עריכה

כאשר הוא שב לביתו, הוא יושב בפינה ומנגן בסקסופון. את נגינתו מפריע צלצול טלפון. המתקשר הוא מר סטט, המבשר לו כי "אנחנו יודעים שאתה יודע" וכי אם הוא חפץ בטובתו, עליו להפסיק להתערב בעניין. בסיום השיחה משמיע לו סטט את נגינת הסקסופון שניגן לפני השיחה, כהוכחה לכך שאנשיו של סטט מאזינים להארי. הארי מתחיל לחפש את מכשירי ההאזנה. תחילה הוא מחפש באמצעות מכשירים, ולאחר מכן הוא מפרק את רצפת הפרקט בבית, תולש את הטפטים מהקירות ואף שובר את האיקונין הקתוליים שהוא מחזיק, מחשד פן הוטמנו בהם מכשירי האזנה. לאחר שהרס לחלוטין את דירתו, ולא מצא את מכשירי ההאזנה, מתיישב הארי, נואש, ומנגן בסקסופון.

הפקת הסרט עריכה

הצילום עריכה

הסרט הופק על ידי חברת ההפקות של קופולה אמריקן זואיטרופ. קופולה היה אז לאחר הצלחתו הגדולה של "הסנדק", ויכול היה לממן את הפקת הסרט בעצמו, ולשלוט שליטה מלאה בכל פרט בהפקתו. קופולה הפיק, ביים וכתב את התסריט. תקציבו של הסרט היה צנוע, כ-1,600,000 דולר. הצילומים נערכו בסן פרנסיסקו מאמצע 1972 ועד לסוף פברואר 1973. מיד לאחר סיום הצילומים החל קופולה בצילום הסרט "הסנדק חלק שני". "השיחה" הוא סרט אישי, מינורי, בעל אווירה עגמומית, שנדחק בין שתי הפקות ענק זוהרות ועתירות כוכבים.

הצלם המקורי ששכר קופולה לצילומי הסרט היה הסקל וקסלר, אך חילוקי דעות הביאו לפיטוריו באמצע הצילומים ולהחלפתו בביל באטלר. באטלר צילם מחדש את רוב הקטעים שצילם וקסלר בסרט, אך סצנת הפתיחה, המסובכת מבחינה טכנית והמרשימה מבחינה קולנועית, שבה מתמקדת המצלמה מגבוה בכיכר ובאנשיה, נותרה כפי שצילם אותה וקסלר.

עבודת צילום הסרט הסתיימה מספר ימים לפני המתוכנן. במקור תכנן קופולה כי הסרט יסתיים ב"סצנת החלום", אך מכונת העשן ששימשה לצורכי צילום הסצנה יצאה משליטה, ומשטרת סן פרנסיסקו ביקשה להפסיק את פעולתה. בו במקום הגה קופולה את סצנת הסיום בה מנגן הקמן בסקסופון. קופולה אמר, אך הדבר אינו עולה מהסרט, כי מכשיר ההאזנה שאותו מחפש הקמן, ועבורו הרס את דירתו, מצוי בתוך הסקסופון.

העריכה עריכה

לאחר סיום הצילומים החל קופולה בעבודה מאומצת על "הסנדק חלק שני", והותיר את רוב עבודת העריכה בידי צוות שכלל את ריצ'רד צ'ו ווולטר מרץ'. קופולה הגיע לייעץ רק בסופי שבוע, ומלאכת יצירת הסרט מחומר הגלם נותרה, למעשה, בידי מרץ'. מרץ', איש סאונד במקצועו, הוא שהעניק לסרט את אופיו המיוחד. עלילת הסרט דרשה כי השיחה בין שני הצעירים המוקלטת בכיכר תיחשף לאיטה, ותתגלה לגיבורים ולקהל תוך כדי הסרט, כאשר היא עולה מתוך סרטי ההקלטה השונים, ההפרעות הטכניות ומוזיקת הרקע המנוגנת בכיכר. מרץ' השיג כל זאת, ומעבר לכך. עלילת הסרט נגלית לצופה מתוך ההקלטות, כאשר כל הקלטה נפרדת, מתוך שלל ההקלטות המרכיבות את השיחה, קלטה, על פי הסרט, 40% מהשיחה, והיתר הן הפרעות. הפסקול כולל, בהתאם, הפרעות רבות, רעשים סטטיים, צפצופים אלקטרוניים, ורק לקראת סיומו, נחשף הצופה לטקסט המלא של השיחה, ולהקלטה הנקייה כפי שהיא מוגשת ל"מנהל".

"השיחה" היה סרט חשוב בעבודתו של מרץ', שבו גילה את "אפקט המצמוץ". מרץ' טוען כי כאשר ערך את הסרט, שם לב שדמותו של הקמן בחומר הגלם המצולם ממצמצת ממש לפני הנקודה שבה רצה לחתוך את הסרט ולעבור סצנה. בעקבות זאת גילה כי "מצמוצים הם סימני פיסוק, הם הפסיקים והנקודות שעוזרים לנו לחלק את הטקסט של החוויות השונות שלנו למקטעים שניתנים לעיכול. כשהבנתי זאת, הבנתי גם שהמצמוץ מפריד בין סדרות של מחשבות, וזה עזר לי להבין את המובן מאליו - שכל שוט בסרט הוא מחשבה. כשהמחשבה הזאת נגמרת, או כשיש אתנחתה, זה הרגע שבו אפשר לעבור למחשבה הבאה. התובנה הזאת עזרה לי לארגן באופן טוב יותר את השוטים בסרט".^[1]

חומר הגלם שעמד בפני מרץ' היה דו-משמעי. חלק מהסצנות נותרו ללא סיום ברור, ומרץ' יצר את הנרטיב, תוך שלעיתים הוא סוטה מהכתוב בתסריטו של קופולה. החלטה חשובה שקיבל מרץ', באישורו של קופולה, הייתה להקליט מחדש את המשפט שאומר הצעיר לצעירה. במהלך הסרט נשמע המשפט אותו אומר הצעיר "הוא יהרוג אותנו אם תינתן לו ההזדמנות" מספר פעמים. רק לאחר שהסתבר שהצעיר הוא חלק ממזימת רצח, נשמע המשפט כאשר מובן שאין המדובר במשפט שנאמר מתוך פחד, אלא כתמריץ לרצח. מרץ' השיג זאת באמצעות הקלטת המשפט מחדש, כאשר הפעם הדגיש פרדריק פורסט, המשחק את הצעיר, את המילים באופן שונה מזה שהופיע עד עתה בשיחה המוקלטת.^[2]

מוזיקת הרקע עריכה

את עבודת עריכת הקול השלימה המוזיקה שכתב דייוויד שייר, גיסו של קופולה (בעלה של טליה שייר). שייר נרתע, בתחילה, כאשר קופולה ביקש ממנו שלא להשתמש בתזמורת לצורך הקלטת המוזיקה. רוב מוזיקת הרקע לסרט היא נגינתו של שייר בפסנתר ללא ליווי כלשהו, המופרעת לעיתים על ידי רעשי רקע אלקטרוניים, המדמים רעשים והפרעות במכשיר האזנה, בהתאמה למצבו הנפשי של גיבור הסרט הבודד והחשדן.^[3]

הצלחה וביקורות עריכה

צילומי הסרט הסתיימו בסוף פברואר 1973. הקשר בין הנשיא ריצ'רד ניקסון ובין פרשת ווטרגייט, שכללה את הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית, הלך והתברר לציבור החל מאפריל 1973. פרשת ווטרגייט כללה אלמנט משמעותי של האזנת סתר, שכן חלק גדול מחשיפת העניין נבע מהעובדה שכל השיחות בחדר הסגלגל בבית הלבן בתקופתו של ניקסון הוקלטו, ובעקבות דרישת הציבור לחשוף את ההקלטות. הקרנת הבכורה של "השיחה" התקיימה בלוס אנג'לס באפריל 1974, בשיא הפרסום הציבורי של הפרשה. ואכן, הסרט נתפס בתחילה כאמירה אקטואלית, שנוצרה על רקע העיסוק הבלתי-פוסק של אמצעי התקשורת באותה התקופה בהאזנות סתר. אך הדבר היה רחוק מן המציאות. למעשה, הרעיון לסרט עלה במוחו של קופולה כבר באמצע שנות ה-60, בעקבות שיחה שקיים עם הבמאי אירווין קירשנר, שעסקה בהאזנות.^[2] הוא גם הודה כי הושפע מהסרט "יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני, בו צפה ב-1966. הוא השלים את כתיבת התסריט של "השיחה" ב-1969, והמתין לשעת הכושר לצילומים.

הסרט זכה להצלחה קופתית צנועה, והרוויח כארבעה וחצי מיליון דולר.^[4] המבקרים אהבו את הסרט, והוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ב-1974. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר והסאונד), אך לא זכה בפרס, והאפיל עליו "הסנדק חלק שני" של קופולה (שהיה מועמד ל-11 פרסים וזכה בשישה). צוות העריכה והסאונד בראשות מרץ' זכה בשני פרסי באפט"א על עבודתו בסרט.

גם כיום נחשב הסרט לאחת מיצירות המופת של קופולה, ורבים מזכירים אותו לצד "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו". רבים רואים בסרט כמייצג את הקולנוע האמריקני בשנות ה-70, ובדמות הגיבור (פרוטגוניסט), הארי קול, את אחד מאבות הטיפוס לדמות האנטי גיבור שאפיינה את הקולנוע באותו העשור.^[5]

נושאים, השפעות ופרשנויות עריכה

"השיחה" נתפס בעת הקרנתו הראשונית, ואף לאחר מכן, כאחד מגל "סרטי הפרנויה" של שנות ה-70, שבאו כתגובה לפרשת ווטרגייט ולמלחמת וייטנאם, וביטאו את אובדן האמונה של האמריקאי הממוצע בממסד ובתאגידים הגדולים. שנת 1974, שבה הוקרן הסרט לראשונה, הייתה שנה שבה הוקרנו גם "צ'יינהטאון" של רומן פולנסקי ו"המעקב" (Parralax View) של אלן ג'יי פאקולה, שעסקו בנושאים דומים, של שחיתות ממסדית ותאגידית, מעקבים והאזנות סתר. גל הסרטים נמשך לאורך שנות ה-70, וניתן להזכיר בו את "נערת הטלפון והבלש" של פאקולה מ-1971 שקדם ל"השיחה", "שלושת ימי הקונדור" של סידני פולאק מ-1976 ו"התפוצצות" (Blow Out) של בריאן דה פלמה מ-1981, שהושפע במפורש מ"השיחה", כמו גם סרטים נחשבים פחות כ"עקרון הדומינו" (1977) של סטנלי קריימר, אף הוא בכיכוב הקמן, או "קפריקורן 1" (1978). כן יש להזכיר את הסרט "אויב המדינה" משנת 1998, בכיכובו של ויל סמית' ובבימויו של טוני סקוט, שבו שיחק הקמן תפקיד זהה לחלוטין של אומן האזנות סתר מתבודד.

עם זאת, "השיחה" אינו סרט תאוריית קשר טיפוסי. כסרט מתח, אמנם יש בו רעיון בסיסי טבוע היטב, ופיתולי עלילה המביאים לסיום דרמטי, אך עלילתו מלאה חורים. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט העלה מספר רב של שאלות בעניין זה. למשל, כיצד ניתן להבין את רשלנותו המדהימה של קול הנותן לקלטות להיגנב, הנופל קורבן לתעלול ההקלטה של מוראן המקליט את שיחותיו הפרטיות, ומאפשר לביתו להיות נגוע במכשירי האזנה אותם אינו מוצא, עם היותו רב-אמן בתחומו?^[6] אחרים העלו פגמים מבניים אחרים בתסריט, ושאלות לא פתוחות וסתירות רבות שנותרו במבנה העלילתי.^[7] אך הסרט מתעלה על כל אלו, והוא בעיקרו תיאור לבטיו הפנימיים של קול, והתמודדותו עם נושאים כאחריות אישית, התמודדות עם הטכנולוגיה ובדידותו של היחיד בהמון.

דמותו של הארי קול ומאבקיה הם עיקר הסרט. קול הוא אדם בודד, המנסה להגן על עצמו מפני העולם החיצון. שמו – Caul – פירושו "שליה". שם זה החל כטעות דפוס, אך קופולה אימץ את הטעות. קול משתדל להיות מוגן מפני העולם כתינוק ברחם אמו. לכל מקום שאליו הוא הולך הוא נושא עמו את מעיל הגשם השקוף, המדמה את השליה. חלק משכבת הבידוד שלובש קול סביב עצמו הוא הניסיון להתנתק ממעשיו, מטיבה של עבודתו, מתוצאותיה. אך מובן שלאדם בעל מצפון אין הדבר אפשרי, וקול חורג מן הגבולות ונושא בתוצאות.

קופולה אמר כי הסרט אינו סרט על פרטיות, כי אם על אחריות.^[8] הארי מנסה לקחת אחריות על מעשיו, אך כושל. ברגע המפתח, שבו הוא עד לרצח במלון, הוא חוזר לחדרו, אוטם את התריסים, אוטם את אוזניו בידיו וצופה בטלוויזיה, המשדרת, עד כמה שהדבר סמלי, דיון בפרשת ווטרגייט.

הסרט הושפע ממספר מקורות. עריכת הסרט בידי וולטר מרץ' הושפעה בבירור מ"פסיכו" של אלפרד היצ'קוק. סצנת המעקב והרצח בחדר המלון דומה מאוד באווירתה, במיקומה ובעריכתה, כמו גם בפסקול הזועק, לסצנה שבה נרצחת ג'נט לי במלון הדרכים. סצנת הפתיחה, שבה יורדת המצלמה מגבוה, אל הכיכר הומת האדם, אף היא מושפעת מהיצ'קוק. השפעה נוספת, ברורה, שבה מודה קופולה, היא "יצרים" של אנטוניוני, שעסק בנושא דומה - אדם המגלה עלילת רצח, לאחר שצילם במקרה זוג אוהבים.

צוות השחקנים עריכה

ג'ין הקמן - הארי קול, מומחה ההאזנות.
ג'ון קאזאלה - סטאן, עוזרו של הארי.
מייקל היגינס - פול, עוזרו של הארי.
טרי גאר - איימי, חברתו של הארי.
אלן גארפילד - ברני מוראן, מתחרהו העסקי של הארי.
אליזבת' מקריי - מרדית', האישה המפתה את הארי קול וגונבת את ההקלטות שהקליט.
סינדי ויליאמס - אן, הצעירה אשר לשיחתה האזין הארי קול.
פרדריק פורסט - מארק, הצעיר המשוחח עם אן.
האריסון פורד - מר סטט.
רוברט דובאל - המנהל.
ריצ'רד הקמן - אחיו של ג'ין הקמן משחק את אחד מאנשי הביטחון, וכן את הכומר בפניו מתוודה הארי קול.