חולדה ובור

סיפור "חולדה ובוֹר" הוא אגדה הנרמזת בתלמוד הבבלי, ועוסקת בחשיבות קיומה של שבועת אמונים.

מקורות האגדהעריכה

המקור התלמודי רק רומז לקיומה של האגדה: "ואמר רבי אמי: בוא וראה כמה גדולים בעלי אמונה, מנין – מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור – כך המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח', עמוד א').

רש"י בפירושו מציג בקצרה את האגדה הנרמזת בתלמוד:

מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לרִיבָה [נערה] אחת שיִשָּׂאֶנָּה. אמרה "מי מעיד?" והיה שם בור אחד וחולדה. אמר הבחור: "בור וחולדה עדים בדבר". לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת ואחד נְשָׁכַתּוּ חולדה ומת. אמרה לו אשתו: "מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה"; ואמר לה כך וכך היה המעשה.

התוספות ממשיכים ומרחיבים:

מעשה היה בנערה אחת. הייתה רוצה לֵילֵךְ לבית אביה, והיה בור בדרך ונפלה. ובא בחור אחד ואמר: "אם אני אעליך תנשאי לי?" אמרה לו: "הן", ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר. ואמרו: "מי מעיד בינינו?" והייתה חולדה אחת הולכת לפני הבור, ואמרו: "אלו שנים, בור וחולדה יהיו עדים בינינו". והלכו לדרכם. והיא עמדה בשבועתה, והוא נשא אשה אחרת וילדה בן, באה חולדה ונשכתו ומת. וילדה לו בן שני – ונפל לבור ומת. אמרה לו אשתו: "מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם?" נזכר השבועה, וסיפר לאשתו כל המעשה. אמרה לו: "אם כן, חזור וקחנה". וכתב לה גט, והלך ונשא את הבתולה.

נוסח מפורט של האגדה מופיע בספרו של רבי נתן מרומי, בן המאה ה-11, "הערוך".[1]

בספרות העבריתעריכה

בכתב העת "המאסף" הופיעה בשנים 1810–1811 גרסתו של משה פיליפזון, "מעשה חולדה ובור הנזכר בתלמוד". כעבור 35 שנים פרסם בנו, לודוויג פיליפזון, את הסיפור "Hispania uns Jerusalem", המרחיב את סיפור חולדה ובור.[2]

בעקבות אגדת חולדה ובור כתב אליהו מרדכי וֶרבֶּל את הפואמה "עדים נאמנים או חולדה ובור" (וילנה 1852).[3] בעקבות פואמה זו כתב בשנת 1880 המחזאי אברהם גולדפדן, חתנו של ורבל, את האופרטה המפורסמת "שולמית".

הסיפור הפנימי בנובלה "תהילה" מאת ש"י עגנון עוקב אחרי קווי העלילה של "חולדה ובור".[4] ברומן "כאב" מאת צרויה שלו מתלבטת הגיבורה בין שמירת נישואיה, שבהם נולדו לה בן ובת, ובין חזרה לאהוב נעוריה, איתן, שנטש אותה כשלושים שנה קודם לכן ולפתע חזר לחייה. במחשבותיה עולה סיפור חולדה ובור: "בלב חרד היא נזכרת בסיפור התלמודי על הגבר שהפר את הבטחתו לשאת נערה שפגש בדרך, נשא אשה אחרת ואיבד את ילדיו במיתות משונות עד שחזר אליה. תמיד כשלימדה אותו חשבה על איתן, אבל באגדה המשיכה אותה נערה לחכות לו, גם אם נאלצה להעמיד פנים כי יצאה מדעתה כדי שלא ישיאוה לאחר, ואילו היא הקימה משפחה ועל כן ילדיה בסכנה, לא רק ילדיו שלו".[5] גם ב"כאב" יש שני עדים לא אנושיים להבטחתו של איתן, מעיין ועץ תות.[6]

פרשנותעריכה

מוטיב הזיווג הכפולעריכה

חוקר הספרות פרופ' בן-עמי פיינגולד רואה בסיפור חולדה ובור לגלגוליו השונים נציג של מוטיב הזיווג הכפול, שאותו הוא מגדיר כ"סיטואציה שבה מתקיים זיווג בין איש לאישה שסופו נישואין כדת, אלא שהוא מסתיים בכישלון, שכן הוא בא במקום זיווג שנגזר מראש ונעשה ניסיון להתעלם ממנו, ביודעין או בלא יודעין. הזיווג הקיים מתבטל, ואז שב ומתגשם הזיווג המיועד."[7]

בחירת העדיםעריכה

חוקר הפולקלור יואל פרץ עמד על ההבדל בין גרסאות שונות של הסיפור באשר לבחירת שני העדים, החולדה והבור. בגרסתו של רש"י, הבחורה ביקשה עדים, והבחור הוא שקבע את החולדה והבור כעדים. לעומת זאת, בגרסתו של נתן מרומי, הבחור הוא שביקש עדים, והבחורה קבעה את החולדה והבור כעדים. התוספות מציגים גרסת פשרה, לפיה השניים מבקשים עדים והשניים יחדיו בוחרים את החולדה והבור.[8]

המהר"ל, בספרו "נתיבות עולם", מציין שהחולדה והבור מסמלים זכר ונקבה - החולדה מסמלת זכר והבור מסמל נקבה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נתן בן יחיאל, ‏ספר הערוך, 1599, באתר HebrewBooks
  2. ^ נעמי זהר, "חולדה ואברהם": גירסתו של פיליפזון לסיפור "חולדה ובור", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות יא, 1993, עמ' 61–68. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  3. ^ עדים נאמנים או חולדה ובור, באתר גוגל ספרים
  4. ^ רחלי מלק בודה, הרי את מבוטלת: איך להתמודד עם ביטול חתונה?, באתר nrg‏, 10 במאי 2015
  5. ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 171
  6. ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 224
  7. ^ בן-עמי פיינגולד, "גלגולו של מוטיב הזיווג הכפול", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ז, תשמ"ד, עמ' 22–48. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  8. ^ יואל פרץ, "ממקור ישראל וישמעאל - סיפורי חולדה ובור ובת שלמה במגדל : השוואת סיפורים מהמדרש וסיפורי עם בדווים", מהות לב, תשס"ח 9–32