פתיחת התפריט הראשי

רקעעריכה

לאחר התקפת אצ"ל על מחנה חיל האוויר הבריטי בעקיר (כיום- מחנה תל נוף) ב-28 בינואר 1946 והחרמת ציוד צבאי, פרסמו השלטונות הבריטים תקנות חדשות לשעת חרום. בתי הדין הצבאיים הוסמכו לגזור עונש מוות על העבירות הבאות:

  • ירייה מנשק חם אל כל איש או אל כל קבוצת אנשים או אל כל מקום אשר ייתכן כי יהיו בו אנשים.
  • הטלת או הנחת פצצה, רימון או חומר תבערה בכוונה לגרום מוות או פציעה לאנשים או נזק לרכוש.
  • נשיאת נשק חם מאיזה סוג שהוא, תחמושת, פצצה, רימון, חומר נפץ או חומר תבערה בלי רשות מאת המפקד הצבאי, או בשמו.
  • השתייכות לקבוצה או לגוף של אנשים אשר אחד או יותר מהם ביצע, בהיותו חבר אותה קבוצה, או גוף אנשים, עבירה נגד התקנות הנ"ל.

החטיפות היו (לפי סדר כרונולוגי):

רק חטיפת הקצינים הבריטים השיגה את מטרתה.

חטיפת הקצינים הבריטיםעריכה

 
לוחית זיכרון במקום בו נחטפו חמשת הקצינים הבריטים
 
לוחית זיכרון על הבית בו הוחזקו שלושת הקצינים הבריטים על ידי האצ"ל

ב-13 ביוני 1946 דן בית הדין הצבאי את לוחמי האצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל, למוות בתלייה. הם נתפסו לאחר שנפצעו בהתקפת אצ"ל על מחנה סרפנד לשם החרמת נשק.

בצהרי ה-18 ביוני 1946 פרצה חוליית לוחמי אצ"ל למלון "הירקון" בתל אביב שם שוכנו קצינים בריטים והיה להם מועדון. תוך זמן קצר הופרדו הקצינים מהחיילים. הכוונה הייתה לחטוף קצינים בכירים אבל הקצינים באותו הזמן במקום היו בדרגת סרן בלבד. שלושה הוסעו לבית ערבי מבודד ברחוב סלמה ושנים הוסעו למרתף ברחוב ישראלס.

אותו זמן נעצר בירושלים קצין צבא בכיר שהיה בדרכו לפגישה עם גנרל בארקר. הוא הוחזק במקום מסתור בשכונת הבוכרים אך כעבור יומיים הצליח להימלט.

הפעולה זיעזעה את הממשלה הבריטית. דוד בן-גוריון ששהה באותו זמן בלונדון, התבקש לעשות לשחרורם המיידי של הקצינים.

נציגי ההגנה נפגשו עם נציגי אצ"ל בתנועת המרי העברי וניסו לשכנע אותם כי הבריטים לא יירתעו מתליית שני הנידונים למוות, מטעמי יוקרה אימפריאלית, גם אם יעלה הדבר בחייהם של הקצינים ואילו שחרורם של אלה עשוי להיות פתח להצלתם. נציגי אצ"ל לא קבלו הערכה זו.

בינתיים הסתבר שמקום המסתור ברחוב ישראלס עומד להתגלות והאצ"ל שחרר את שני הקצינים שהיו כלואים שם. לאחר שההגנה הודיעה שהקצינים שוחררו על פי הוראה מטעם מפקדת תנועת המרי, הבהיר האצ"ל בהודעה ששודרה ב"קול ציון הלוחמת" כי שני הקצינים שוחררו בתוצאה של שיקול והחלטה של אצ"ל בלבד.

נסיון נוסף לשדל את אצ"ל לשחרר את הקצינים נעשה על ידי ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, אך ללא תועלת.

לבסוף, ב-3 ביולי 1946 שידר קול ירושלים הודעה כי מפקד הצבא בארץ ישראל אישר את חיובם בדין של אשבל ושמחון וגזר דין המוות שהוצא נגדם אבל ה.מ. הנציב העליון בתוקף הסמכויות שניתנו לו לפי סעיף 16 של דבר המלך במועצתו מהשנים 19221940, החליף את גזר דין המוות במאסר עולם.

אצ"ל מיהר לשחרר את הקצינים כי רצה לסיים את הפרשה היות שהקצינים החלו בשביתת רעב ולא היה עניין לאצ"ל שייגרם להם נזק. הם הושמו בתוך ארגז גדול. משאית הביאה אותם לשדרות רוטשילד פינת שד"ל. הארגז הורד וממנו יצאו הקצינים. אחד מהם ניסה לרוץ אחרי המשאית אך מעד ונפל לעיני רבים שהתקהלו מסביב לארגז.

עיריית תל אביב קבעה לוחיות זיכרון על קיר הבית בו עמד קודם מלון "הירקון" ממנו נחטפו חמשת הקצינים הבריטים ברחוב הירקון 64 ועל קיר הבית בו הוחזקו שלושת הקצינים הבריטים, בדרך שלמה 162.

חטיפת השופט וינדהאם ומייג'ור קולינסעריכה

ב-1 בינואר 1947 נידון דב גרונר למוות על חלקו בהתקפה על משטרת רמת גן. גנרל בארקר אישר את גזר הדין ב-24 בינואר 1947 וביצועו נקבע ל-28 בינואר 1947.

למרות נקיטת אמצעי זהירות על ידי הבריטים הצליחו לוחמי אצ"ל לתפוס ב-26 בינואר 1947, בירושלים, קצין ביון בריטי, מייג'ור ה.מ. קולינס.

מאחר שלא באה כל הודעה חדשה על שינוי בגזר הדין החליט אצ"ל לבצע פעולה חורגת מהפעולות הרגילות ולחטוף שופט מחוזי.

ב-27 בינואר 1947 נעצרו בצהריים מוניות אחדות לפני בית הדין המחוזי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב ומתוכן יצאו 14 צעירים. הם עלו לאולם בית המשפט שבו התנהל משפט בראשותו של השופט ראלף וינדהאם. באקדחים שלופים הם ניגשו לשופט ובקשו ממנו להתלוות אליהם. השופט הובא כשהוא עוטה גלימת שופט ופאה נכרית לראשו. הוא הוכנס למונית והוסע לצריף מבודד שבו התגוררה משפחה אוהדת אצ"ל בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק.

עוצר הוכרז בירושלים ובתל אביב. באותו ערב פורסמה ידיעה ממשלתית שמסרה שמפקד הצבא דחה את ביצוע גזר הדין לפרק זמן בלתי מוגבל. הנציב העליון הזמין את גולדה מאיר, אליעזר קפלן וישראל רוקח והזהיר אותם שאם קולינס ווינדהאם לא ישוחררו תוך 48 שעות יופעל מצב צבאי באזורים בהם היו החטיפות והתוצאות תהינה קשות ביותר.

מפקדת האצ"ל החליטה לשחרר את השניים בגלל מספר שיקולים:

  • דחיית ביצוע גזר הדין היוותה הישג חלקי של הפעולה
  • היה חשש שחיפושים נמרצים מטעם ההגנה יביאו לגילוי החטופים.
  • השופט וינדהאם היה מעורב בחיי היישוב העברי ומקובל על תושבי תל אביב והוצאתו להורג הייתה מביאה לרגשות קשים כלפי הארגון.

וינדהאם שוחרר בבוקר ה-28 בינואר 1947 וקולינס, ב-29 בינואר 1947. שניהם סיפרו על יחס הוגן.

בלונדון תקף וינסטון צ'רצ'יל את הממשלה הבריטית שאין לה עוז לבצע בעקביות את החלטותיה.

דב גרונר נתלה לבסוף ב-16 באפריל 1947. באותו יום נתלו גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי.

חטיפת הסרג'נטיםעריכה

  ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים

לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת שנתפסו בפריצה לכלא עכו, אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו לגרדום מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס. כשלוש-עשרה שעות אחר כך הוצאו להורג בתלייה שני הסמלים במקום שבו הוסתרו, ולמחרת נתלו גופותיהם על עצי אקליפטוס בחורשה סמוך לנתניה. עם מציאת הגופות רוסקה אחת מהן כתוצאה מפיצוץ מוקש שהונח לידן.

הפעולה גרמה זעזוע וזעם בבריטניה. גם רבים בקרב אנשי היישוב היהודי הזדעזעו מהמעשה, והפעולה גונתה בחריפות על ידי ראשי היישוב. סיבה נוספת לכעס על האצ"ל היה עיתוי הפעולה. באותו זמן התחוללה פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס", ובהנהגת היישוב חשו שתליית הסרג'נטים מסיטה את תשומת הלב התקשורתית, ופוגעת בהצלחה התעמולתית של היישוב שהושגה בעת פרשת אקסודוס[1].

מאז פעולה זו ועד תום המנדט הבריטי בא"י, לא ביצעו הבריטים הוצאות נוספות להורג.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תום שגב, ימי הכלנית - ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 388-389