ישראל רוקח

ישראל רוקח
לידה	31 בדצמבר 1896; יפו, האימפריה העות'מאנית
פטירה	13 בספטמבר 1959 (בגיל 62); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
מפלגה	הציונים הכלליים
	24 בדצמבר 1952 – 29 ביוני 1955; (שנתיים)
תחת ראשי הממשלה	דוד בן-גוריון, משה שרת
	→ חיים משה שפירא חיים משה שפירא ←
	1936–1952; (כ־16 שנים)
	→ משה שלוש חיים לבנון ←
	14 בפברואר 1949 – 30 בנובמבר 1959; (10 שנים)
כנסות	1 - 3

ערך זה עוסק בשר הפנים וראש עיריית תל אביב. אם התכוונתם לנדבן יהודי אמריקאי, ראו ישראל רוקח (נדבן).

ישראל רוקח (31 בדצמבר 1896 – 13 בספטמבר 1959) היה מהנדס חשמל, עיתונאי ופוליטיקאי ישראלי. כיהן בתפקידי ראש עיריית תל אביב בין השנים 1936–1952 (החל משנת 1949 כראש העירייה המאוחדת תל אביב-יפו), חבר הכנסת ושר הפנים. השתייך לתנועת הציונים הכלליים.

ביוגרפיה

נולד ב-31 בדצמבר 1896 בשכונת נווה צדק, אז ביפו, בן לרחל ולשמעון רוקח, ממייסדי השכונה. בתחילה למד בחדר ולאחר מכן בבית הספר אליאנס. נסע לשווייץ כדי להשלים את לימודיו ושם למד בבית הספר התיכוני בלוזאן ולאחר מכן הנדסת חשמל במכון הטכנולוגי הפדרלי של שווייץ בציריך. בשנת 1920 היגר לבריטניה, שם עבד כמהנדס חשמל. ב-1922 חזר ליפו והקים בית מסחר למוצרי חשמל. בשנת 1933 נשא לאישה את אסתר אפשטיין ולזוג נולדו שתי בנות. לבת הבכורה ניתן השם לויה (תכשיט) ולצעירה ניתן השם עירי – העיר שלי, כביטוי לאהבת רוקח את עירו תל אביב. עירי נישאה לפרופ' דייוויד ריצ'י, חבר סגל המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. לויה הייתה נשואה מספר פעמים, בין היתר לכימאי עמנואל גיל-אב והלכה לעולמה בגיל צעיר.

פעילות ציבורית

פעילותו הציבורית החלה עם מינויו לחבר ב"ועד השכונות המאוחד" שאיגד את תושביהן של השכונות נווה צדק, נווה שלום ואהל משה. ב-1922 הפך לחבר מועצת עיריית תל אביב מטעם "רשימת המרכז המאוחד". ב-1929 נתמנה לסגנו של ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף. עם פטירתו של דיזנגוף בשנת 1936 היה מועמד סיעות הימין לראשות העירייה. הוא הפסיד בהצבעה במועצת העירייה למועמד מפלגות הפועלים משה שלוש, אולם, לאחר לחצים שהפעיל רוקח על הנציב העליון הסכים הנציב למנותו לתפקיד במקום משה שלוש הנבחר. מינויו הלא דמוקרטי של רוקח כראש העיר עורר כעס ציבורי על התערבות מוסדות המנדט בענייני היישוב היהודי ובהליכים הדמוקרטיים שלו.^[1] רוקח שימש בתפקיד עד 1952.

תקופת כהונתו התאפיינה בגידול מואץ בשטחה הבנוי של תל אביב וגידול פי שלושה במספר תושביה. בהתאם לכך גם התפתחו שירותי העירייה, במיוחד בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה והגינון. גם הנושא הביטחוני זכה לתשומת לב רבה בתקופתו, שבמהלכה התקיימו מאורעות 1936–1939, מלחמת העולם השנייה, מאבק המחתרות העבריות בבריטים, ומלחמת העצמאות. תל אביב עמדה בחזית מול יפו, והופצצה בשתי המלחמות. מאמץ רב הופנה להגנה, ולאחר הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב ב-1940 הוקם מערך התגוננות שכלל בניית מקלטים, מערכת צופרי אזעקה, משמר אזרחי והרחבת שירותי מגן דוד אדום. מערך זה הוכיח עצמו כשהופצצה העיר במלחמת העצמאות.

בשנת 1946 מונה למפקד כבוד במסדר האימפריה הבריטית, שש שנים לאחר מינויו לקצין במסדר.

ב-5 באוגוסט 1947 נכלא במחנה המעצר בלטרון, יחד עם ראשי ערים אחרים, בעוון סיוע למחתרת. הוא שוחרר מהמעצר בספטמבר של אותה שנה.^[2]

רוקח התנגד להחלטה לאחד את תל אביב עם יפו ב-1950, מטעמי תקציב. רק לאחר שדוד בן-גוריון הבטיח לו סיוע כלכלי בשיקום יפו הסיר את התנגדותו לאיחוד. רוקח שימש כיושב ראש מועצת בנק אשראי. נמנה עם המקימים של העיתון "הבקר" של מפלגת הציונים הכלליים. שימש כיושב ראש תנועת "מכבי" העולמית.

פעילות בכנסת ובממשלה

כיהן כחבר הכנסת החל מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השלישית. במהלך הכנסת הראשונה והשנייה כיהן כחבר בוועדת הכספים. בכנסת השלישית שימש סגן יושב ראש הכנסת.

בשנים 1952–1955, במהלך חלק מכהונת הכנסת השנייה, כיהן כשר הפנים בממשלות בן-גוריון ומשה שרת (הממשלות הרביעית והחמישית). החלטתו לסגור לימים אחדים את העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), בעקבות מאמר ביקורת על הממשלה שפרסמו, בוטלה בבג"ץ קול העם.

מותו והנצחתו

קברם של ישראל רוקח ורעייתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב

ישראל רוקח נפטר כתוצאה מהתקף לב ב-13 בספטמבר 1959, והובא לקבורה בבית הקברות טרומפלדור.^[3]

על שמו קרויות שדרות רוקח,^[4] המהוות את אחד מעורקי התנועה הראשיים בצפון תל אביב, בית ספר רוקח בתל אביב ושכונת רמת ישראל בתל אביב.

עוד בחייו נקרא על שמו פרס רוקח לאדריכלות מבנים ע"ש ישראל רוקח.^[5]

לקריאה נוספת

אייזיק רמבה, ישראל רוקח – קברניטה של תל אביב, הוצאת מסדה, 1969.
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.