יעקב וייס
יעקב וייס (15 ביולי 1924 – 29 ביולי 1947) היה יהודי-הונגרי מעפיל מצ'כוסלובקיה (בחלק של סלובקיה) לוחם בתנועות בית"ר ואצ"ל. בתקופת השואה יזם תחבולות להצלת יהודים. במבצע הפריצה לכלא עכו, נשבה על ידי הבריטים, נשפט בבית דין צבאי והוצא להורג בתלייה. היה אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום).
 | |
| לידה |
15 ביולי 1924 נובה זמקי, צ'כוסלובקיה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
29 ביולי 1947 (בגיל 23) כלא עכו, פלשתינה (א"י) |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי העתיק בצפת |
| תאריך עלייה | 1945 |
| מדינה |
צ'כוסלובקיה |
| כינוי | שִׁמְעוֹן |
| השכלה |
אוניברסיטת ז'נבה |
| השתייכות |
 אצ"ל |
| תקופת הפעילות | 1945–1947 (כשנתיים) |
  | |
ילדות
עריכהיעקב וייס, נולד ב-15 ביולי 1924, י"ג בתמוז תרפ"ד, בנובה זמקי שבצ'כוסלובקיה, בן ליוסף (בן דודו של העיתונאי אלכסנדר זאובר) והלנה. למד ארבע שנים בבית הספר העממי היהודי המקומי ובגיל עשר נשלח ללימודים בגימנסיה העברית במונקאץ' (אז בצ'כוסלובקיה). באותה שנה גם הצטרף לבית"ר, שם עוצבה מחשבתו הלאומית. עדות לכך נתנה אחותו בספרה כי "..בגיל 11 שיחקו לעיתים הוא וחבריו ב"מלחמה" נגד הערבים. הם אף בנו אונייה קטנה לה קראו בית"ר, וגילפו מעץ חיילים עבריים וערבים."[דרוש מקור].
פעילות ההצלה בשואה
עריכהבמחתרת תנועות הנוער
עריכהב-1924 מת אביו ואז חזר יעקב לעיר הולדתו שבינתיים הוחזרה לרשות ממלכת הונגריה. ב-1943 נסע לבודפשט במטרה לעלות משם לארץ ישראל. בבודפשט התחיל לעבוד בבית-חרושת למכניקה עדינה, והצטרף לפעילות המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה[1].
משהשתלטו הגרמנים על הונגריה ב-19 במרץ 1944 (מבצע מרגרטה) והחלו בריכוז היהודים בגטאות והגירוש למחנות ההשמדה, המשיך את חייו בתור נוצרי עם תעודות מזויפות על שם ג'רג' קושיץ. מטעם ארגון בית"ר סיפק ניירות מזויפים עם שמות נוצרים להרבה יהודים כדי להצילם ממות בטוח וכן נסע ברחבי המדינה, אסף ילדים יהודים והביאם לבודפשט, לבתים שנהנו מחסות "הצלב האדום הבינלאומי" והקונסול השוודי. בעלת-דירתו הנוצריה חשבה שהוא נוסע בעסקי הברחת מזון, ולחיזוק הרושם הזה היה מביא לה פעם בפעם מצרכים מהשוק השחור.
בהונגריה פעל להצלת יהודים. הוא התחפש לקצין צבא הונגרי ולעיתים לקצין צלב החץ בשמו המזויף, היה מגיע למשרדי רישום ממשלתיים, שם דרש לקבל תעודות לידה של אנשים שאת שמם המציא. את פעילותו ריכז בערים המופצצות שם היה בלבול ממשלתי רב. כשהיו עוזבים הפקידים את חדריהם כדי לחפש בארכיונים היה "מושך" טופסי תעודות לידה ודרכונים. את הטפסים היה ממלא בפרטים אישיים של יהודים, רושם אותם כנוצרים, וכך מחלצם מתחום הגטו. לאחר מכן היה הולך לגטאות, מצביע על יהודים שעמדו בהמון ודורש ממפקד המחנה לשחררם בשל היותם "נוצרים".
נוסף לכך, וייס יצר קשר עם מוסדות הצלב האדום ושגרירויות זרות ובעזרתם סיפק ניירות מזויפים ליהודים. הוא הכין ניירות כאלה גם לאמו ולאחותו אך איחר את המועד שכן השתיים כבר היו בדרכן למחנה ההשמדה אושוויץ. בפעמים אחרות, בעת התפרצות מגפת טיפוס הבטן בקרב היהודים, היה עובר במדי אס-אס בין המחנות ומחלק זריקות ליהודים. כך בגיל עשרים בלבד הציל מאות יהודים בגטאות דברצן, קושיצה, אגר, מישקולץ ועוד.
בדרך לארץ ישראל
עריכהבאמצע יולי 1944 צורף וייס לשיירת כ-1500 הציונים ופעילים אחרים, שבהשתדלות מוסדות יהודים בחו"ל ובאמצעות קשרי הד"ר ישראל קסטנר וועד ההצלה עם השלטונות, הורשו לצאת מהונגריה על מנת לעלות ארצה. השיירה הובלה תחילה למחנה מיוחד בברגן-בלזן ושם היה וייס מפעילי העבודה התרבותית הציונית. שישה חדשים שהו במחנה ווייס היה בקבוצת הכשרה חקלאית. במכתב לחבריו כתב כי הוא מעדיף להיות פועל כפיים בארץ ישראל מאשר סטודנט בנכר. לאחר מכן הרכבת המשיכה לשווייץ. כשנתקבלו בקושי 800 סרטיפיקטים שחולקו לבעלי משפחות - הצטרף וייס עם כמה מחבריו אל העולים בלי סרטיפיקט.
ארץ ישראל
עריכהב-1945 עלה לארץ ישראל עם מספר מחבריו באוניית המעפילים וויל ד'אורן שעגנה בנמל חיפה ב-2 בספטמבר. הם הועברו כולם למחנה המעצר בעתלית. בעלי הרישיונות שוחררו אחרי ימים מספר וכ-200 מעפילים, ווייס בתוכם, הוחזקו כששה שבועות כלואים במחנה, עד שלוחמי ההגנה (ליתר דיוק הפלמ"ח) תקפו את המחנה שהיה שמור בידי חיילים בריטיים, ושחררו אותם. אז נודע לווייס ממכתבה של אחותו, שאמו נרצחה בתאי הגזים במחנה אושוויץ. בעזרת חבריו מחו"ל מצא את הקשר למחתרת אצ"ל, נתקבל לשורותיה והשתתף בפעולות-קרב רבות, ששיאם הייתה פריצת כלא עכו לשחרור אסירי אצ"ל ולח"י.
חייו בארץ ישראל
עריכהלאחר שחרורו עבר לנתניה וגר ברחוב העלייה, שם החל לעבוד למחייתו בעבודות כפיים ולמד ליטוש יהלומים תוך שהוא מצטרף לאצ"ל, בנוסף על פעילותו בבית"ר. את זמנו לפעילות בארגונים הציוניים הקדיש בערבים לאחר שעות העבודה.
הפעילות במחתרת באצ"ל
עריכהבמסגרת פעילותו במחתרת האצ"ל, בה כונה "שמעון", השתתף בפעולות רבות - ביניהן שתי ההתקפות על מחנה הנופש הצבאי הבריטי בנתניה, פיצוץ הגשר בנתניה - בית-ליד, פגיעה במהלך הרכבות, וכן מיקוש כבישים בזמן שהבריטים הטילו מצב צבאי על היישוב היהודי. ב-4 במאי 1947 השתתף בפריצה לכלא עכו ובשחרור 27 הלוחמים הכלואים שם. בעמדת-חיפוי יחד עם אבשלום חביב ומאיר נקר, ובקרב שהתפתח אחר ביצוע הפעולה נתפסו השלושה. במבצע זה נתפסו עוד שני לוחמי אצ"ל נוספים, והחמישה הועמדו למשפט צבאי.
משפטו והוצאתו להורג
עריכה
במשפטו נשא וייס נאום האשמה נגד השלטון הבריטי:
... מי שמכם שליטים שופטים על עם שנתן לאנושות את אלוהי הצדק והמשפט, בזמן שאבותיכם עדיין שכנו ביערות עד? אך הנה מתקרב שלטונכם לקיצו. פרעתם, גירשתם, איימתם ואף זאת עשיתם: רצחתם עברים, העליתם לגרדום את טובי הנוער העברי. והתוצאה? את רוח ההתנגדות העברית לא זו בלבד שלא הצלחתם לשבור, אלא להפך: לנגד עיניכם, על אף הגרדום ואולי תודות לגרדום, היא הולכת וגוברת...
וייס ושני חבריו למבצע, מאיר נקר ואבשלום חביב, נידונו למיתה. בתא הנידונים למוות שרו השלושה משירי בית"ר. וייס חרט באותו התא את סמל האצ"ל, הנמצא שם עד היום כמוצג היסטורי.
בפראג, קיבלה אחותו אדית מברק אודות המשפט וגזר הדין, ומיד ביקשה ויזה לנסיעה לישראל. כאן נפגשה עם מפקד הצבא אך תחנוניה לא הועילו. האצ"ל ניסה להציל את השלושה, בין היתר על ידי חטיפת שני סרג'נטים (סמלים) בריטיים כבני ערובה, אך ללא הועיל. ב-י"ב באב תש"ז, 29 ביולי 1947, הועלו שלושתם לגרדום כשהם שרים את שירת "התקווה", קריאתו האחרונה הייתה טוב למות בעד ארצנו (המשקיף, 30.7,47). בתגובה, למחרת, האצ"ל תלה את שני הסרג'נטים הבריטיים בחורשה סמוכה לנתניה. יעקב וייס נטמן עם שני חבריו בצפת.
בארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל נשמרו שני מכתבים, שכתב וייס בזמן ששהה בבית הסוהר המרכזי בירושלים, כנראה בסוף מאי 1947. במלאת 73 שנים לפריצה לכלא עכו הוצגו המכתבים[2]. באחד ממכתביו נפרד וייס מחבריו וממפקדיו והוא ביקש מהם להמשיך בדרכו כדי שמותו לא יהיה לשווא. הוא ציין שאיננו מפחד ושהשלים עם גורלו[3].
הנצחה
עריכה- על שמו נקראו רחובות בערי ישראל הבאות: תל אביב-יפו, באר שבע, ירושלים, נתניה ואשקלון.
- ב-22 בדצמבר 1982 הנפיק השירות הבולאי גיליון מזכרת של 20 בולי דואר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה". אחד מבולים אלה הוקדש לדיוקנו של וייס. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.[4]
- בבית הקברות היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעה עולי הגרדום.
לקריאה נוספת
עריכה- חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.
קישורים חיצוניים
עריכה- קורות החיים של יעקב וייס, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- דוד תדהר (עורך), "יעקב וייס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2160
הערות שוליים
עריכה- ^ המחתרת של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
- ^ המכתב האחרון של עולה הגרדום..., באתר ישראל היום
- ^ יעקב וייס, אם לא יקרה משהו נעלה לגרדום, באתר אוצרות, 1947
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 227