חיים רבין

בלשן ישראלי יליד גרמניה
(הופנה מהדף חיים מנחם רבין)

חיים מנחם רבין (ט"ו בכסלו ה'תרע"ה, 22 בנובמבר 1915 - כ"ד באייר ה'תשנ"ו, 13 במאי 1996) היה פרופסור לבלשנות וחוקר הלשון העברית והלשונות השמיות.

חיים מנחם רבין
Chaim Rabin
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 22 בנובמבר 1915
גיסן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 במאי 1996 (בגיל 80)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות
מקום מגורים גרמניה, בריטניה, ישראל
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • כרייסט צ'רץ'
  • בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט טקמיצו מוראוקה, מנחם דגוט, אבי הורביץ, יונתן שונרי, רחל לנדאו עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות אחיהם למחצה של פרופ' מרים בן פרץ, חוקרת חינוך והוראה, ופרופ' מיכאל רבין, חוקר בתחום מדעי המחשב
תמונתו כמקים מפעל המקרא באונ' העברית
תרומות עיקריות
חקר לשון מגילות מדבר יהודה ואת לשון ימי-הביניים. חקר העברית המודרנית; חקר בלהגים הערביים הקדומים ובשאלת חלוקת הלשונות השמיות לקבוצות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו עריכה

חיים רבין נולד בגרמניה לד"ר ישראל אברהם רבין ולמרטל לבית וולודרסקי (Martel Wolodarsky).

בשנת 1938 התמנה כמרצה ב-School of African and Oriental Studies באוניברסיטת לונדון. בשנת 1941 עבר לאוניברסיטת אוקספורד, ושם מונה למרצה לעברית שלאחר המקרא בשנת 1943. במשרה זו החזיק[1] עד שנת 1956, אז עלה לישראל, ומאז כיהן כפרופסור ללשון העברית באוניברסיטה העברית[2]. בנוסף הוא צורף אז לאקדמיה ללשון העברית[3]. בשנת 1964 הוא לימד עברית בסורבון כמרצה אורח[4]. בסוף שנות ה-60 עמד בראש המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית[5]. בתחילת שנות ה-70 שימש אחראי לצד הלשוני לימודי של סדרת לימוד העברית עברית בסימן טוב[6]. בשנת 1978 כיהן בוועדה שבחרה את זוכה פרס ישראל ללשון עברית[7].

חיים רבין הוא אחיהם למחצה של פרופ' מרים בן פרץ, חוקרת חינוך והוראה, ופרופ' מיכאל רבין, חוקר בתחום מדעי המחשב.

מחקר עריכה

בתחום העברית, חקר חיים רבין את לשון מגילות מדבר יהודה ואת לשון ימי-הביניים כפי שהיא משתקפת בסגנונו של רס"ג ובמערכת הזמנים של ספר חסידים. בתחום העברית המודרנית פרסם רבין מחקרים רבים הבוחנים שאלות כגון "תחיית הלשון העברית", נורמטיביות לשונית ועוד.

בתחום הלשונות השמיות עסק רבין, בין השאר, בלהגים הערביים הקדומים ובשאלת חלוקת הלשונות השמיות לקבוצות.

שני הערכים הגדולים שכתב באנציקלופדיה המקראית, "עברית" ו"שפות שמיות", הם למעשה חיבורים העומדים בפני עצמם כמונוגרפיות. הערך "שפות שמיות" אף יצא כספר בסדרת ספריית האנציקלופדיה המקראית (רבין תשנ"א).

רבין היה בעמדת מיעוט בטענו שמגילות מדבר יהודה אינם של האיסיים אלא של כת הקרובה לפרושים[8], בעקבות תיאור דרכי קבלת חברים חדשים[9].

רבין אף היה מהעורכים הראשיים של האנציקלופדיה הכללית "מסדה", בהוצאת אלומות.

בתחום תחיית הלשון העברית, מונח שהתנגד לו, רבין היה הראשון שזיהה את השינוי בעברית שעשה "מנדלי מוכר ספרים", שלום יעקב אברמוביץ', והראשונה בהם "בסתר רעם" בשנת 1886. עד פרסום דבריו של רבין סברו החוקרים שחידושו של מנדלי היה יצירת שפה חדשה מלאכותית בהרכבה סינתטית של רבדים שונים של העברית. לעומתם, רבין הראה שהשפה לא הייתה מתה, אלא שלא שימשה מעולם ל"כתיבה חיה" והוא הוציא אותה מאיבּון הטהרנות המקראית וצחות הלשון של רבי סעדיה גאון, בעזרת עיצוב אמנותי לצורת לשון קיימת, על ידי אימוץ מונחים מהעברית היידישאית המדוברת שאימצה, שאלה ושיבשה בחופשיות ביטויים מכל רובדי העברית לדורותיה. כך, בהיותו ראשון מחדשי הלשון הכתובה (ולא המְחַייה אותה), לדברי רבין השפיע מנדלי כמעט מיד גם על הסוגות אחרות, שחיקו את סגנונו, ויחד הפכו לאבות היסוד של ספרות הבידור, העיון - אחד העם במאמרו לא זה הדרך, והשירה - חיים נחמן ביאליק בשירו אל הציפור[10].

פרסומים עריכה

ספרים בעברית עריכה

מאמרים בעברית עריכה

  • תש"ה (1944): "ר' אברהם בר חייא ותחיית הלשון העברית בימי הביניים", בתוך: מצודה, ג'-ד', עמ' 158–170.
  • תש"ך: "התנועות הקטנות בעברית הטברנית", בתוך: ספר טור-סיני (החברה לחקר המקרא, ירושלים), עמ' 169–206.[11]
  • תש"ך: "ā שמית והשתקפויותיה בעברית", בתוך: תרביץ, ל', עמ' 99–111.
  • תשכ"ג: "עברית מדוברת לפני 125 שנה", בתוך: לשוננו לעם, קונטרס קל"ז, עמ' 111–145.
  • תשכ"ד: "בעיית הלשון העברית הנכונה מנקודת מבטה של הבלשנות", בתוך: לשוננו לעם, קונטרס קמ"ט, עמ' 161–173.
  • תשכ"ט: "זמנים ודרכים בפועל שבלשון 'ספר חסידים'", בתוך: דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ב', עמ' 113–116.
  • תשל"ב: "עִבְרִית", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, ו', טורים 51–73.
  • תשל"ב: "הרקע ההיסטורי של העברית של קומראן", בתוך: מ' בר-אשר (עורך), קובץ מאמרים בלשון חז"ל, א', עמ' 355–382.
  • תשל"ט: "גיוון סגנוני בגוף הסתמי במקרא", בתוך: ספר מאיר ולנשטיין (החברה לחקר המקרא וקרית ספר, ירושלים), עמ' 256–268.
  • תש"ם: "מה הייתה תחיית הלשון העברית", בתוך: ספר הזיכרון לשלום סיון (קריית ספר, ירושלים), עמ' 125–140.
  • תשמ"ב: "שפות שמיות", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', טורים 337–386.

ספרים בשפות אחרות עריכה

  • 1947: (with H. M. Nahmad) Arabic Reader. London: Lund Humphries & Co.
  • 1948: Hebrew Reader. London: Lund Humphries & Co.
  • 1951: Ancient West-Arabian. London: Taylor's Foreign Press.
  • 1954: The Zadokite Documents. Oxford: Clarendon Press.
  • 1957: Qumran Studies. London: Oxford University Press.
  • 1958: The Revival of Hebrew. (Israel Digest, Israel Today, 5), Jerusalem.
  • 1988: Die Entwicklung der hebräischen Sprache. Wiesbaden.
  • 2000: The Development of the Syntax of Post-Biblical Hebrew. Leiden: Brill.

מאמרים בשפות אחרות עריכה

  • 1943: "Saadya Gaon's Hebrew Prose Style", in: E. J. Rosenthal (ed.), Saadya Studies (Manchester University Press), pp. 127–138.
  • 1952: "The Revival of Hebrew", in: Israel Cohen (ed.), The Rebirth of Israel (London: Goldston), pp. 108–119
  • 1955: "The Dead Sea Scrolls and the History of the O.T. Text", in: Journal of Theological Studies 6, pp. 174–182.
  • 1958: "The Historical Background of Qumran Hebrew", in: C. Rabin & Y. Yadin (eds.), Aspects of the Dead Sea Scrolls, pp. 144–161.
  • 1973-1974: "The Song of Songs and Tamil Poetry", in: Studies in Religion-Sciences Réligieuses 3, pp. 205–219.
  • 1996: "De la spécificité des langues juives", in: Histoire, épistémologie, langage 18/1, pp. 11–19.

ספר יובל לכבודו עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה