חנה אבנור

חנה אֶבֶנוֹר (17 בינואר 1919 - 24 באפריל 2003) נמנתה עם מקימי פרקליטות מחוז תל אביב ושותפה להקמת היסודות של התביעה הכללית במדינת ישראל. הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב בין השנים 1983-1989.

חנה אבנור

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	17 בינואר 1919 ורשה, פולין
פטירה	24 באפריל 2003 (בגיל 84)
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1924
השכלה	שיעורי המשפט של ממשלת המנדט בבניין של בית המשפט העליון בירושלים
השתייכות	משרד המשפטים פרקליטות מחוז תל אביב אזרחי מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה	1949–1989 (כ־40 שנה)
תקופת הפעילות	?–2003
תפקידים בולטים	השופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב
פעילויות נוספות	יו"ר בית הדין להגבלים עסקיים יו"ר ועדת הפיקוח בבחירות למרכז הליכוד נשיאת בית הדין של מפלגת הליכוד מרצה בבית הספר למשפט וכלכלה

כיכר ע"ש חנה אבנור ברחוב הרב קוסובסקי בתל אביב

ביוגרפיה

אבנור נולדה בשנת 1919 בוורשה, בת שנייה אחרי אחותה הבכורה עתליה, להורים נחום וסבינה רפאלקס. אביה, נחום ניר-רפאלקס, היה עורך דין בפטרבורג, לימים ח"כ בתנועת השמאל של המפה הפוליטית ויו"ר הכנסת בשנת 1958. אמה עבדה כרופאת שיניים. בשנת 1924, עלתה אבנור יחד עם משפחתה לארץ ישראל והם התגוררו ברחובות, בבית סבה וסבתה שנפטרו טרם עלייתם. בשנת 1928 עברה אבנור להתגורר בקיבוץ בית אלפא בעקבות עבודתה של אמה בקופת החולים שבקיבוץ, בעוד שאביה עבד במשרד לעריכת דין אשר פתח בתל אביב. לאחר שנה עברו השתיים להתגורר בתל אביב.

בשנת 1930, החלה אבנור את לימודיה ב"גימנסיה הרצליה". כבר אז התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין והייתה מנסחת תביעות פליליות ופסקי דין מדומים. בהיותה כבת 12, החלה ביוזמתה לעבוד כשליחה במשרד של אביה ומסרה את ההתכתבויות שלו לעורכי דין אחרים וללקוחותיו. בטרם הכניסה את המכתבים למעטפות, הייתה קוראת אותם וכך למדה את נוסח הכתיבה המשפטית. בד בבד, במסגרת עבודתה עם אביה הכירה את כל עורכי הדין בתל אביב בשמם ובכתובתם.

בשנת 1937 עברו אבנור והוריה להתגורר ברמת גן. באותה תקופה התגייסה אבנור ל"הגנה" ובמהלך שירותה נשלחה לקורס מפקדות, שבסיומו התמנתה למפקדת כיתה של נערים בשלב הראשון לשירותם ב"הגנה".

בשנת 1939, החלה ללמוד בבית הספר המנדטורי למשפטים. בשנה הראשונה ללימודיה למדו בבית הספר ארבע בנות, במהלכה נשרו שלוש בנות ואבנור נותרה האישה היחידה במחזור. באותה עת, היו בארץ ישראל רק כעשר עורכות דין יהודיות. הודות לעידוד לו זכתה מאביה שטיפח בה את תחושת הערך העצמי והעצמאות, דבקה ברצונה ללמוד עריכת דין והייתה האישה היחידה בין תשעים ותשעה גברים שלמדו עמה. את תקופת ההתמחות ביצעה אבנור במשרדו של אביה אשר העביר לה בהדרגה את ניהול המשרד. רב הפניות אשר הגיעו למשרד נגעו בשותפויות, עסקים והחזרי חובות וחלק נכבד מעבודתה של אבנור היה בעניין קרקעות וטאבו. בשנת 1945, סיימה את לימודיה, קיבלה את רישיון עריכת הדין ועבדה כעורכת דין פרטית במשרדו של אביה.

בשנת 1945, נישאה לבעלה הראשון פישל פינקלשטיין, שעבד באותה עת, בחברה המתמחה בבניית שדות תעופה. אבנור ובן זוגה חיו יחדיו 33 שנים עד מותו ממחלת לב, בשנת 1978. לשניים נולדו שלוש בנות. מספר שנים לאחר מות בעלה, נשאה בשנית ליהודה זילברברג, אשר שימש כיועץ משפטי במשרד התחבורה.

בשנת 1949, החלה אבנור לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה. החוק הראשון שנתבקשה לנסח היה "חוק גיל הנישואין", בעקבות גילן הצעיר של הבנות שחותנו באותה עת. החוק השני שניסחה היה "חוק נישואים אזרחיים", בהמשך כתבה את התקנות ל"חוק חינוך חובה" ועוד'.

בשנת 1950, התקבלה אבנור לעבוד בפרקליטות. בשנה הראשונה לעבודתה עסקה בהכנת כתבי אישום בתחום הפלילי. התיק האזרחי הראשון בפרקליטות עמו הופיעה בבית המשפט נגע בתחום חוק הפקעת מקרקעין. אבנור הייתה היחידה בפרקליטות שהתמצאה בנושאים אזרחיים מאחר שעסקה בתחילת דרכה בתביעות אזרחיות, בהיותה עורכת דין פרטית במשרדו של אביה. התיק השני עמו הופיעה בבית משפט היה תיק ריגול בו שימשה כעוזרת תובע של פרקליט המחוז, מיכאל הרפזי. היא התלוותה למשפט בשל שליטתה בשפה הערבית ותשומת לבה למילה שלא תורגמה כהלכה על – ידי המתורגמן, שינתה את פירוש הכתוב והביאה לניצחון הפרקליטות במשפט הריגול. תחום העבודה הראשון בפרקליטות היה פיקוח על מחירים, לכן במסגרת עבודתה הופיעה אבנור בבתי משפט בנושא חוקי ההפקעות.

בשנת 1951, לאחר חזרתה מחופשת לידה של ביתה האמצעית, ריכזה את התיקים בתחום האזרחי בפרקליטות.

בשנת 1962, מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב אזרחי. באותה עת הפרקליטות התחלקה לשלוש פרקליטויות: מחוז תל אביב, מחוז מרכז ופרקליטות מחוז תל - אביב אזרחי, שעליהם היו ממונים פרקליט המחוז וסגנו. במקביל לתפקידה כפרקליטת מחוז תל אביב החלה להרצות בתחום האזרחי בבית הספר למשפט וכלכלה. פעילותה האקדמית באוניברסיטה נמשכה כ-20 שנה.

בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, למרות ההתנגדות של לשכת עורכי הדין למינויה של אישה לשופטת. לפניה נדחה מינויין של מינה שמיר ומרים בן-פורת לשופטות בבית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרת תפקידה, שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976, מונתה לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרת תפקידה, ישבה בהרכבים אשר דנו בתיקים פליליים ובצד האזרחי, עסקה בתיקונים מנהלתיים במטרה לייעל את עבודת בית המשפט: אבנור הבינה את העומס שהיה מוטל על שופטים ולכן הציעה ששופט אחד בלבד ישמע את "המרצות הפתיחה" במקום שלושה שופטים. היא לקחה על עצמה את הטיפול ב"המרצות הפתיחה" ובמשך שנתיים הייתה השופטת היחידה שדנה בתיקים אלה, כך חסכה לבית המשפט עבודה של שני שופטים. כמו כן, הציעה לטפל בתיקים אשר לא נשמעו מעל ארבע שנים וערכה בדיקה מהי הדרך הנכונה לטפל במאות התיקים האלה על מנת להגישם לשמיעה. נושא נוסף בו עסקה היה ההכנה וההכשרה לשיפוט. היא הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, בדומה לארצות אחרות, שילמדו בו מי שיבחרו להיות שופטים או מי שרוצים להיבחר לשיפוט. בעקבות הצעתה הוקם בשנת 1984, "המכון להכשרת שופטים" בו הרצתה בנושאים אזרחיים לצד נושאים פליליים.

אבנור שימשה מספר חודשים כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני עד מינויה לנשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנת 1983. במסגרת תפקידה קבעה את ההרכבים בהם ישבו שופטים, באיזה סוג של תיקים ישב כל הרכב וכמה שופטים יידרשו לכל סוגי התיקים. באותה עת לא היו דפוסי ניהול לנשיא בית המשפט ולכן אבנור עבדה קשה כדי להבנות שיטת עבודה. היא הכניסה לקודקס האתי סעיף הנוגע לציטוט פסקאות: במקרה שעורך הדין מצטט פסיקה בצורה שגויה, שעלולה לגרום להטעיית המשפט, הדבר יחשב כעבירה אתית. כמו כן היא עסקה, יחד עם לשכת עורכי הדין, בנושא בחינות הלשכה. היא ביקשה מהלשכה להכין רשימת שאלות מסודרת, שתתמקד בחוק הדיוני בו התנסו המתמחים בתקופת התמחותם במשרדי עורכי הדין השונים ולא בחוק המהותי עליו נבחנו באוניברסיטאות. נושא נוסף בו טיפלה היה לאפשר לשופטים להגיש תלונות נגד עורכי הדין בבית הדין המשמעתי. אבנור אף דאגה להקמת פורום של נשיאי בתי המשפט המחוזיים, שבמסגרתו התקיים מפגש אחת לחודש עם נשיא בית המשפט העליון כדי לדון בעניינים מנהלתיים וטכניים. אבנור פעלה רבות למציאת פתרונות בתחום קיצור הליכים והפחתת העומס על בתי המשפט.

בשנת 1988, הייתה שותפה להתנגדות נגד הרפורמה שהציע נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, לפיה כל התיקים יועברו לבית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי יהפוך לבית המשפט לערעורים. אבנור טענה שהצעה זו לא תפתור את העומס הדיוני. כמו כן, חשבה שלא ניתן לדרוש בקיאות מבית משפט השלום בנושאים אזרחיים מסובכים אשר הובאו לפניו לדיון בתדירות נמוכה. אבנור שבחנה את מערכת המשפט באנגלייה, דגלה בתחומי התמחות בעוד ששמגר הציע ברפורמה מצב הפוך. הרפורמה נדחתה כאשר אבנור נחשבה כמנהיגת המרד באותה עת.

לאחר יציאתה לגמלאות

לאחר פרישתה לגמלאות, בשנת 1989, מונתה אבנור ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים. לאחר כארבע שנים, עם סיום תפקידה, הצטרפה למשרד של חתנה וביתה, עורכי הדין ארנון ועירית גל, ועבדה כעורכת דין עצמאית העוסקת בעיקר בבוררויות וחוות דעת משפטיות. כמו כן, כיהנה כיושב ראש ועדת פיקוח בבחירות למרכז הליכוד ושימשה כנשיאת בית הדין של מפלגת הליכוד. היא השתתפה בכנסים של ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, הרבתה לכתוב מאמרי תגובה בנושאים שעלו על סדר היום והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שהתפרסמו בשנת 2001, בספרה האוטוביוגרפי הנקרא "לבדי בדרך".

בשנת 1999, בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, השיאה משואה בהר הרצל כשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

באפריל 2003 נפטרה אבנור בהיותה בת 84, ונקברה בבית הקברות מורשה ברמת השרון.

בשנת 2014, הונצח שמה בתל אביב באמצעות קריאת כיכר על שמה: "כיכר חנה אבנור".

עמדתה כשופטת

רצונה של אבנור לעסוק בשיפוט נבע מהתנגדותה להחלטות שיפוטיות אשר לדעתה נגדו את הבנתה לתורת המשפט. לכן, כבר כשנתמנתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי השתמשה במעמדה למרוד בהחלטות משפטיות. בתחום הפלילי, לטעמה הענישה בבתי המשפט הייתה רחמנית ולא מספקת וכדי לבסס עמדה זו היא בדקה פסקי דין של בית המשפט העליון ומצאה שבערעורים השונים, לא הוטלו כלל עונשי מאסר בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. כמו כן, חשבה שהיו שופטים שהייתה להם העדפה לאזרח היחיד על פני המדינה ולכן נהגו בו ברחמנות ולא בצדק משפטי.

העולם המשפטי שחייתי בתוכו התפתח בכיוון אחר מאמונתי. השקפת עולמי המשפטית הייתה כי החוק הכתוב הוא השליט ולא עקרונות מוסר וצדק בלתי כתובים היכולים להשתנות על פי השקפת עולם של שופט ורגשות צדק שונים ולעיתים מוטעים.

— (מתוך האוטוביוגרפיה שלה, "לבדי בדרך").

אבנור התנגדה להסכמים שערכה התביעה עם נאשמים, על אף שהם חוסכים זמן עבודה והוצאות למערכת המשפט. היא מתחה ביקורת על הקלה בעונשם של הנאשמים וחשבה שהדבר אינו הוגן.

דבר נוסף שרצתה לשנות היה העדפת הצדק על פני החוק. באותם ימים, רווחה הדעה שהשופט קובע לפי מה שנראה בעיניו צודק. אבנור השתייכה לאסכולה של החוק הבריטי שעיקרה פסיקה על פי החוק הכתוב ולכן, התנגדה לכך שזכויות אדם נקבעות לפי השופט שבפניו הוא נשפט והעדיפה את הפסיקה בהתאם לחוק הכתוב, הידוע והברור. לטענתה, החוק הכתוב הוא היסוד שעליו מושתתת המדינה המודרנית ודרכו נשמרות זכויות האדם. היא מתחה ביקורת על חוסר אחידות בעונשים: בתחום הפלילי מצאה מקרים בהם שני בני אדם, בעלי רקע פלילי זהה, שביצעו אותה עבירה, קיבלו עונש שונה מאחר שנשפטו על – ידי שופטים שונים.

אבנור הייתה מבקרת חריפה של בית המשפט העליון, שפיתח את תורת הפרשנות אשר הביאה להגדלת מספרם של המשפטים שאינם תואמים את מספר התקנים של השופטים. הפתרון שלה לבעיית העומס על השופטים הוא הגדלת התקציב והוספת תקנים. כמו כן, היא מתחה ביקורת על מעורבותו של בית המשפט העליון בפעילות שלטונית ומנהלית על סמך הלכת הסבירות. אבנור טענה כי בית המשפט העליון אינו מוסמך לקבוע מהו צו מוסרי ציבורי שלטוני ולכן, ניתן לראות התערבות זו כנוגדת את עקרונות הדמוקרטיה.

הרפורמה שאבנור ייחלה לה הייתה מערכת משפט הבנויה מאגפים מקצועיים, המרכזים ידע בנושאים המסובכים והמתרכזים בבית משפט אזורי, להבדיל מבתי המשפט המקומיים. רפורמה זו מתבססת על מערכות משפט מתוקנות בעולם (אנגליה, גרמניה) שמהן חשבה שיש לקחת דוגמה.

יחסה למעמד האישה

במישור הזה של מלחמת המינים על הבכורה או נכון יותר על השוויון, אלה נרכשים על ידי השכנוע העצמי והביטחון שהשוויון קיים. הם נרכשים על ידי אמונה בעצמך ובתכונותיך השוויוניות.

— אבנור באוטוביוגרפיה "לבדי בדרך"

אבנור התחנכה בבית סוציאליסטי שדגל בשיווין זכויות, דבר שבא לידי ביטוי בעידודה ללמוד עריכת דין. בספרה "לבדי בדרך" התוודתה כי ללא הביטחון שקיבלה מאביה שהיא "טובה" כמו הבנים, לא הייתה דבקה במקצוע עריכת דין שנחשב בזמנו ייעודי לגברים. אבנור בקרה נשים שסיגלו "חוצפה גברית" כדי להצליח בחברה וכדי להשיג שוויון זכויות. היא התנגדה לתפיסה המהותנית שראתה באישיות האישה אלמנטים של כניעות וחשבה שאלו נמצאים באופיו של כל אדם, גבר ואישה כאחד. כמו כן, חשבה שקבלת מרות אינה תכונה מולדת כי אם תוצר של התפתחות החברה האנושית ותפקידיה המסורתיים.

לדעתה, חינוך לשוויון אינו דורש שינוי אופי אלא חינוך הדרגתי והכרה עצמית של נשים בשוויונן לגברים. גישתה של אבנור הייתה שאין לקדם נשים משום שהן נשים או על סמך "אפליה מתקנת", אלא משום שהן ראויות לקידום. היא סברה שכמוה גם חברותיה המשפטניות, שפעלו לאחר קום המדינה, דגלו באותה גישה של שוויון והתקדמו בתחום המשפט שנחשב בזמנו גברי, בשל כישוריהן ועבודתן. אבנור טענה שנשים עבדו קשה יותר מעמיתיהן הגברים ולמרות עבודתן בבית וגידול ילדיהן, לא הרשו לעצמן לעבוד פחות שעות. מאמצן ורצונן העז לפלס את דרכן ולהצליח בתפקידן המשפטי, אפשרו לנשים להתקבל לתפקידים משפטיים. לטענתה, בשנות האלפיים לא קיימת אפליה בין נשים לגברים במקצוע המשפטי, מבחינת התפקידים ומספר המשפטניות בשל עבודתן של המשפטניות הראשונות בשירות הציבורי.

בהתייחסותה להגותה של סימון דה בובואר, בספרה "המין השני", בו היא ראתה בלידה כמקור האי שוויון של נשים, טענה אבנור כי ניתן ליצור תנאים חברתיים של שוויון בדרך שאינה מהפכנית ומבלי להימנע מללדת ילדים. היא ראתה בה ובחברותיה המשפטניות דוגמה לנשים אשר הצליחו לגדל ילדים וכן להתקדם במקצוע בזכות ה"אקלים החברתי" שיצרו ובזכות האמונה בשוויונן לגברים.

אבנור דגלה בחשיבות עצמאותה של האישה בעבודתה ובתפקידיה השונים וחשבה שהגישה הנכונה ליצור שוויון במעמד האישה היא האמונה העצמית ביכולותיה.

מבחר פסקי דין

ע.א. (תא) 1003/64 רוט נ' קוצקי ואח' (14.5.1965ׂׂׂ): בערעור שנסב על צו מניעה שנועד למנוע מהמערער לנהל בית מלאכה, הפוגע במשיבים בשל רעש וריחות, אבנור דחתה את הערעור (בהרכב השופטים) ופסקה שיש לחייב את המערער בתשלום הוצאות המשיבים, לרבות שכר טרחה וזאת לאור העובדה כי הוא מנהל בית מלאכה ללא רישיון. מעשה בלתי חוקי זה פוגע במשיבים.

ע.מ.ה (ת"א) 79/66 הנדל צבי נ' פקיד שומה כפר סבא (14.12.1966)

בערעור שנסב על עסקת בנין עם קבלן, על מגרש שמחציתו שייכת למערער ולאחותו והמחצית השנייה רשומה ע"ש הקבלן וחתנו, אבנור קיבלה את הערעור ופסקה שמאחר והמערער זוכה במחצית הריווח בעסקה הנדונה בזכות בעלותו על המקרקעין, הרי אחותו שהיא בעלת מחצית המקרקעין, זוכה גם היא במחצית הריווח.

מדינת ישראל נ' אמנון ז'קונט

בפרשת "יצוא האבנים", בשנת 1974, דנה אבנור את אמנון ז'קונט למאסר של שלוש שנים, לאחר שהורשע בהוצאת תמריצים בסך 1.7 מיליון ל"י במרמה באמצעות יצוא כוזב של תכשיטים.

בר"ע (ת"א) 936/78 פוירשטיין מאיר נ' אניס בנימין (21.3.1978)

בדיון אזרחי שנסב על בקשת התובע להפסקת הדיון בתובענה לפירוק שיתוף המקרקעין, פסקה אבנור על פירוק השיתוף במקרקעין המצויים בבעלות משותפת כהחלטת ביניים, שהדיון בה יסתיים רק עם המכר הנכס. כל עוד הנכס טרם נמכר, רשאים הצדדים לפנות לביהמ"ש בבקשות שונות, ואף לשם קבלת הנחיות לגבי המשך תהליך המכירה.

תפ"ח 907/80 מדינת ישראל נ' טוביה אושרי (15.3.1981)

בפרשת "הרצח הכפול", בו נרצחו עזר כהן ועמוס אוריון במפעל "בר-בקר", דנה אבנור (בהרכב שופטים) את טוביה אושרי למאסר עולם.

ע.א 198/82 מרדכי דותן נ' יעקוב דותן (30.6.1983)

בערעור שנסב על שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעת המשיבים למזונות, שהוגשה לאחר תביעת הגירושין, אשר הגיש המערער לבית הדין הרבני, קבעה אבנור (בהרכב שופטים) כי יש לקבל את הערעור וכי הסמכות בעניין המזונות והחזקת הילדים היא סמכותו של בית הדין הרבני, ואין בית המשפט המחוזי יכול לדון בה.

תפ"ח 77/86 מדינת ישראל נ' חווה יערי (25.1.1987)

בפרשת רצח מלה מלבסקי, תיירת יהודייה מניו-יורק, דנה אבנור (בהרכב שופטים) את חווה יערי למאסר עולם.

ת"פ 614/86 מדינת ישראל נ' גיתית יזרעאלוב (23.3.1988)

במשפט הרצח, דנה אבנור (בהרכב שופטים) את גיתית יזרעאלוב למאסר עולם לאחר שהורשעה ברצח בעלה.

קברה של חנה אבנור, בבית הקברות מורשה

מבחר מפרסומיה

מאמרים

• האם רצויה חקיקה דווקנית בשטח הפלילי. עיוני משפט. 2, 7-3, (1972).
• זכותו של מסיג גבול בחברת – סעד והשפעתה על עבירות הסחיטה. עיוני משפט. 5, 13-5, (1977).
• ביקורת. עיוני משפט. ו', 454-452, (1978).
• סדרי הדין: הצדק והמדיניות.הפרקליט. ל"ב, 481-478, (1979).
• כונסי נכסים: תקנה 264. הפרקליט. ל"ג, 376-367, (1981).
• קורבנות חבלה זדונית ברכב אינם זכאים לפיצויים (פסק דין עקרוני). ביטוח בישראל: ירחון מקצועי אינפורמטיבי. ח' (86), 8-6, (1982).
• כונסי נכסים לסוגיהם. רואה חשבון. ל"ד, 219-215, (1985).
• המפרק הזמני. בתוך: ד, פרידמן. וי, שלה (עורכים). ספר לובנברג (207-199). תל אביב: בורסי, (1988).
• אילו נמצא אז האקדח, היינו מרשיעים את יורם... (מתוך יומני האישי). נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. ספטמבר-אוקטובר, 48-46, (1988).
• אני לא רוצחת, אהבתי את פייגה. נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. יוני, 52-50, (1989).
• שופטת את עצמינו. נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. מאי, 55-54, (1989).
• מזלה של רוזי. נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. דצמבר, 20-18, (1989).
• ערכאות בישראל ובעולם: ריבוי ואיחוד. מחקרי משפט. ח', 83-79, (1990).
• בנק הוא לא רק ידיד. נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. ספטמבר-אוקטובר, 60-58, (1990).
• היהלום שהועם זוהרו. נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. דצמבר-ינואר, 35-34, (1990).
• אדם ניכר בכיסו... סיפורו של כייס (מתוך יומני האישי). נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה. מרס, 52-50, (1990).
• כאשר ישבתי לדין פחדתי מהרגע שאצטרך לומר: מאסר עולם. עורך הדין: ביטאון לשכת עורכי הדין בישראל. 5, 25-22, (1998).
• יחסי התקשורת והרשות השופטת. בתוך: ספר השנה של העיתונאים (120-115). תל אביב: הוצאת אגודת העיתונאים, (2000).
• ברק בעקבות סוקרטס. עורך הדין: ביטאון לשכת עורכי הדין. 25, 49-46, (2001).

ספרים

• חנה אבנור ויוסף סהר, נזיקים אזרחיים: החוק ותקדימיו: פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, בצירוף אוסף תמציות מפסקי דין אשר ניתנו לפיה, ח"מ: חמו"ל, 1955.
• חנה אבנור, לבדי בדרך, תל - אביב: טליגרף בע"מ, 2001.

קישורים חיצוניים

• חנה אבנור, באתר הרשות השופטת
• השופטת (בדימ.) חנה אבנור: כיום יש הרבה פחות אתיקה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בספטמבר 2001