חרם אחד באפריל 1933

חרם כללי גדול כלפי העם היהודי שהתרחש בגרמניה הנאצית ב-1933

חרם אחד באפריל 1933 הוא הפעולה הראשונה שנערכה בגרמניה הנאצית נגד היהודים אחרי עליית הנאצים לשלטון, והוא נועד לפגוע באוכלוסייה היהודית מבחינה כלכלית. החרם היה אחד הביטויים של המגמה ההמונית, קרי שיתוף כל הגרמנים וגם הפשוט שבהם בפעולות אנטי יהודיות. הנאצים הציגו את החרם כתגובה נגדית לדרישת ארגונים יהודים בארצות הברית ובריטניה להטיל חרם על תוצרת גרמנית עקב עליית הנאצים לשלטון[1]. עם זאת, החרם נכשל ולא זכה לתמיכה ציבורית נרחבת, ולא נעשה ניסיון נוסף לחזור עליו למרות הבטחתו של גבלס לעשות זאת.

שלט המשרד של הנוטריון היהודי ד"ר ורנר ליבנטל. השלט נצבע בשחור על ידי הנאצים בעקבות החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, הוסר על ידי ליבנטל, והובא לארץ עם עלייתו ב-1939

רקעעריכה

בתקופת רפובליקת ויימאר הצליחו היהודים לעלות ולהשתלב במעמדות הגבוהים בחברה הגרמנית. כפועל יוצא של האמנציפציה יהודים הפכו מעורבים יותר בקרב סביבתם הלא יהודית ואימצו את אורחות חייהם בניגוד להיבדלות שהייתה עד תקופה זו. השתלבות היהודים בחברה בגרמנית גרמה לפיתוח התעשייה במדינה, ולפתיחת בנקים ובתי מסחר ומפעלים עי יהודים ולמעורבות יהודים במקוצועות חופשיים אקדמיים שעד תקופה זו היו בידי גרמנים בלבד. אחוז היהודים המעורבים בכלכלת גרמניה היה גבוה מאחוזם במדינה, וחלקם פתחו את עסקיהם גם בשבת. בעקבות זאת, ובעקבות אגדת תקיעת הסכין בגב על אשמתם של היהודים בתבוסת גרמניה במלחה"ע הראשונה, עלה כוחן של תנועות אנטישמיות ובאותה תקופה פעלו ברפובליקה מספר מפלגות שמצע הבחירות שלהן כלל את סילוק היהודים מהמדינה, החרמת רכושם והשמדתם. בשנת 1933 מינה נשיא הרפובליקה, הפלדמרשל הישיש פאול פון הינדנבורג את אדולף היטלר, הפיהרר של המפלגה הנאצית, לקנצלר גרמניה הודות לשכנוע מצד השמרנים שבראשם עמד פרנץ פון פאפן.

יום החרםעריכה

הדיווח על ההתקפות האנטישמיות בגרמניה ותגובות היהודים בעולם על כך, כונו על ידי הנאצים "תעמולת הזוועה".[2] ב-25 במרץ 1933 זימן אליו הרמן גרינג מספר אישים מראשי יהדות גרמניה וביקש מהם שישלחו משלחת שתשכנע מנהיגים יהודים בלונדון ובארצות הברית להפסיק את ה"תעמולה" האנטי גרמנית בנוגע למעשי הזוועה שנעשים ביהודים בגרמניה, אחרת לא יוכל לערוב לביטחונם של היהודים בגרמניה.[3] המנהיגים היהודים בגרמניה קיוו למנוע את החרם על ידי פיוס הנאצים. ב-26 במרץ שלחו קורט בלומנפלד, נשיא ההסתדרות הציונית של גרמניה, ויוליוס ברודניץ, נשיא "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית", מברק לוועד היהודי-האמריקאי בניו יורק, בו מחו "נחרצות" נגד קיום אספה שתוכננה ליום שני (27 במרץ), שידורי רדיו והפגנות, ודרשו "חד-משמעית מאמצים נמרצים לשים קץ להפגנות עוינות נגד גרמניה".[4] על פי בקשת היהודים בגרמניה, שלחה הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים מברק ללשכתו של היטלר, בו הבטיחה לו שהיהודים בארץ ישראל לא הכריזו ולא התכוונו להכריז חרם על גרמניה.[5] על אף בקשת המנהיגים היהודים בגרמניה, הקונגרס היהודי האמריקאי החליט לקיים את פעולות המחאה. ב-27 במרץ התקיימו עצרות מחאה המוניות של הארגונים היהודים באמריקה, באצטדיון בכיכר מדיסון בניו יורק, ובמקומות אחרים.[3] אספות המחאה התקיימו בכמה ערים, בהשתתפות ראשי כנסיות ואיגודים מקצועיים.[4]

ב-26 במרץ נפגש היטלר עם יוזף גבלס וככל הנראה בפגישה זו התקבלה ההחלטה על הטלת חרם נגד היהודים. שותפיו הפוליטיים של היטלר מהימין השמרני, ובראשם הנשיא הינדנבורג, התנגדו לחרם באופן עקרוני. הם חששו בעיקר מתגובת דעת הקהל הבינלאומית ומהטלת חרם נגדי על סחורות גרמניות, וגם ידעו כי צעד כזה רק יפגע בכלכלה הגרמנית. לכן הם לחצו להגביל את משכו והיקפו. החרם היה אמור להיות בלתי מוגבל בזמן, אולם בעקבות לחצים שונים הוא הוגבל ליום אחד בלבד.[6] ב-27 במרץ כתב גבלס ביומנו: "הכתבתי מאמר חריף נגד תעמולת הזוועה של היהודים. רק נודע על כך, וכל המשפוחה (mischpoke) התמוטטה. צריך להשתמש בשיטות כאלה".[7] ב-28 במרץ התכנסו ראשי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בביתו של שר התעמולה וההשכלה העממית גבלס, והחליטו על פעולת חרם נגד היהודים, בטענה כי זו תגובה להפגנות של היהודים בעולם נגד הנאצים. בראש הפעולה הועמד יוליוס שטרייכר, העורך של העיתון הנאצי דר שטירמר. באותו יום, ה-28 במרץ, הוצא צו שקרא להקמת ועדות לתכנון וביצוע של "חרם מאורגן נגד עסקים יהודיים, סחורות יהודיות, רופאים יהודים, ועורכי דין יהודים", שתהיינה אחראיות "להבטיח שלא ייגרם כל נזק לחפים מפשע אבל לחלופין יגרום נזק רב ככל האפשר לאשמים". סעיף 11 אף ציווה על חברי הוועדות "להימנע מלפגוע בשערה משערות ראשו של יהודי". החרם נקבע ליום שבת, ה-1 באפריל 1933. ב-31 במרץ, הציע היטלר לדחות אותו עד 4 באפריל, אם ממשלות בריטניה וארצות הברית יצהירו מיד על התנגדותן ל"הסתה" נגד גרמניה בתחומן. באותו ערב הסכימו שתי הממשלות להצהיר זאת, אולם שר החוץ קונסטנטין פון נויראט הודיע שכבר מאוחר מדי לשנות את ההחלטה.[8]

יום החרם נקבע ל-1 באפריל, אולם ביישובים הקטנים יותר שבפריפריה, החלו ההתקפות נגד היהודים כבר יום או יומיים לפני כן, גם בכפרים שהיו בהם יהודים ספורים.[2] שעת החרם נקבעה לשעה 10:00 בבוקר.החרם התקיים ביום שבת אך בעקבות חילון האוכלוסייה היהודית ותנועת ההשכלה הרבה יהודים עבדו למעשה בשבת כרגיל, אך חלק מן היהודים לא פתח את עסקיו ולכן נפגע פחות עקב חרם זה. מבחינה מעשית, הוצבו שני אנשי אס אה ושני אנשי אס אס בחזית כל עסק שהוגדר יהודי, והודיעו לכל לקוח שביקש להיכנס כי זהו עסק יהודי, אולם ההחלטה אם להיכנס נותרה בידי הלקוח, וכך היה החרם מבחינה רשמית בגדר המלצה.[9] לובשי המדים הציבו בפתחי חנויות, מרפאות ומשרדי עורכי דין, שלטים שהודפסו בנוסח אחיד וכרוזים עם סיסמאות מוכנות מראש. משאיות מלאות אנשי אס אה וחיילים משוחררים של אגודת "קסדת הפלדה" הלאומנית עברו ברחובות ודרשו לא לקנות אצל יהודים.[2] בנוסף, ברבעים היהודיים הכו אנשי האס אה כמה עוברי אורח שניסו לעזור ליהודים. באותו זמן פרצו בריוני האס אה לאולמות בתי המשפט וסילקו מהם את עורכי הדין והשופטים היהודים. יום קודם לכן שלחו שרי המשפטים של מדינות בוואריה ופרוסיה הודעה לשופטים ולעורכי הדין היהודים כי עליהם לצאת לחופשה לזמן בלתי מוגבל מחשש לחייהם.[10]

תוצאות החרםעריכה

החרם נכשל. היו שנענו לו והיו שלא, היו שנותרו אדישים, היו שכלל לא שמעו על קיומו, היו שביצעו מראש את קניותיהם בימים שלפני כן, והיו גם כאלה שניסו להיכנס בכוח לבתי העסק המוחרמים. עסקים יהודיים רבים נותרו סגורים באותו יום. בסופו של דבר הוכרז כי החרם לא יחודש.[6]

החרם נמשך פחות מיממה (14 שעות). הסיבות לכך רבות, כך למשל לא הייתה הגדרה מי נחשב יהודי לצורך החרם, שהרי היו בגרמניה המון רבעי וחצאי יהודים, ולא היה ברור אם החרם חל עליהם. כמו כן אנשי ה-SA לא צייתו להוראות החרם, כך לדוגמה רבים מהם השתכרו ועזבו את עמדות השמירה על החנויות בבעלות יהודית, ונהגו באלימות כלפי העוברים והשבים, למרות שבהוראות החרם נאמר במפורש שאין לנהוג באלימות כלפי חפים מפשע. כמו כן רבים מהם התחילו את החרם בזמן לא מדויק. הביטוי המובהק לכישלון החרם התרחש כמה ימים לאחריו, כאשר כמה חברות יהודיות ביקשו הלוואה מהבנק הגרמני הראשי וקיבלו אותן, זאת מפני החשש שמא חברות אלו יפלו ויגרמו להמון גרמנים להיות מובטלים.

תגובות לחרםעריכה

בארצות הברית ובבריטניה התקיימו מספר מחאות נגד החרם וחברות אמריקניות הודיעו כי לא יסחרו יותר עם גרמניה. עם זאת, המחאה הזעומה הוכיחה להיטלר כי פגיעה ביהודים לא תתקל בהתנגדות רבתי.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: מאמר על היוזמה של ארגונים יהודים להחרים את גרמניה הנאצית, אתר החברה ההיסטורית היהודית אמריקנית
  2. ^ 1 2 3 אברהם ברקאי, "שלבי ההדרה והרדיפה עד 1939", בתוך: מיכאל מאיר (עורך), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ד, פרק 9, עמ' 195, בתוך: דן מכמן, חגית כהן (עורכים), בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ב, עמ' 7.
  3. ^ 1 2 גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 168–169.
  4. ^ 1 2 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939, עמ' 36.
  5. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 23.
  6. ^ 1 2 בעז נוימן, נאציזם, פרק ז', עמ' 166.
  7. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939, עמ' 37.
  8. ^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 168.
  9. ^ בעז נוימן, נאציזם, פרק ו', עמ' 151.
  10. ^ Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik im Dritten Reich, עמ' 39 (בגרמנית).