חתונת הדמים
חתונת הדמים (בספרדית: Bodas de Sangre) היא טרגדיה פרי עטו של המחזאי הספרדי פדריקו גארסיה לורקה. הוא נכתב ב-1932 והועלה לראשונה על הבמה במדריד במרץ 1933 ובהמשך אותה שנה בבואנוס איירס. מבקרי תיאטרון נוטים להכליל אותו עם "ירמה" ו"בית ברנרדה אלבה" כ"טרילוגיה הכפרית". לורקה לא השלים את תוכניתו לכתוב את "הטרילוגיה של ארץ ספרד" לפני שנרצח (והוא לא כלל בה את "בית ברנרדה אלבה").
הרעיון לכתיבת המחזה עלה במוחו של לורקה אחרי שקרא בעיתון על כלה שברחה ביום חתונתה עם בן-זוגה הקודם; החתן ובני משפחתו רדפו אחרי הזוג, ושני המאהבים הרגו זה את זה בדו-קרב.
הדמויות
עריכה
|
|
תקציר העלילה
עריכהמערכה ראשונה
עריכהבפתיחת המחזה האם משוחחת עם בנה, החתן. אנו למדים שאביו של החתן נהרג מספר שנים קודם לכן בידי משפחה ששמה פליכס. האם מגיבה בכעס רב כשבנה מבקש לקחת סכין כדי לגזום ענבים בכרם, ומתווכחת עמו ארוכות לפני שנותנת לו את הסכין. הוא שמח כשאמו מבטיחה לו שביום ראשון היא תלך איתו לבקש את יד הנערה. החתן עוזב. השכנה מגיעה כדי לפטפט עם האם, ומגלה לה שהכלה ניהלה בעבר רומן עם אדם ששמו לאונרדו פליכס, קרוב משפחתם של האנשים שהרגו את בעלה של האם. האם, עדיין חדורת שנאה עזה למשפחת פליכס, רותחת, אולם אומרת שלא תעלה זאת בפני בנה. לאונרדו, שהוא כעת נשוי, שב לביתו לאחר העבודה, שם חמותו ואשתו שרות שיר ערש לבנו (מילות השיר מבשרות את הטרגדיות שיתרחשו מאוחר יותר במחזה). ברור שנישואיו של לאונרדו אינם מאושרים. החמות מספרת לאשתו בפניו שבמשך שלוש שנים הכלה הייתה ארוסתו. כשלאונרדו שומע שהחתן עומד לשאת את הכלה לאישה הוא מתמלא חימה ומפחיד את אשתו וחמותו. האם הולכת לביתה של הכלה, ביחד עם החתן, שם היא פוגשת את המשרתת של הכלה ואת אבי הכלה. האב, אדם זקן ויגע, מספר לאם אודות אשתו המנוחה ועל שאיפתו לראות את בתו נישאת ומולידה ילדים. הכלה נכנסת ומשוחחת עם האם והחתן. המשרתת מגלה לכלה שלאונרדו רכב על סוסו בסמוך לביתה בלילה.
מערכה שנייה
עריכהבאותו הלילה לאונרדו מגיע לראות את הכלה פעם נוספת. הוא מתוודה על תשוקתו הבוערת אליה ועל הגאווה שמנעה ממנו מלשאת אותה לאישה בעבר. הכלה, מוטרדת בבירור מנוכחותו, מנסה להשתיק אותו, אולם אינה יכולה להתכחש לכך שעדיין יש לה רגשות כלפיו. המשרתת מסלקת את לאונרדו, והאורחים מתחילים להגיע לחתונה. האב, האם, והחתן מגיעים, ובאי החתונה הולכים לכיוון הכנסייה. לפני שהחבורה עוזבת, הכלה מתחננת בפני החתן שישמור עליה. לאונרדו ואשתו עוזבים גם הם, לאחר ויכוח קצר אך סוער. בתום החתונה, האורחים, המשפחות, והזוג שזה עתה נישא שבים לביתה של הכלה. הנשף בעיצומו, מלווה במוזיקה ובריקודים, אך הכלה פורשת לחדרה, טוענת שהיא עייפה. אשתו של לאונרדו מספרת לחתן שבעלה עזב רכוב על גבי סוס, אולם החתן אומר שלאונרדו פשוט יצא לרכיבה מהירה. לא ניתן למצוא את הכלה בשום מקום. האב מורה לחפש בבית, אך אז אשתו של לאונרדו מתפרצת לחדר ומודיעה שבעלה והכלה ברחו יחדיו. האב ממאן להאמין בכך, אך החתן עוזב בזעם ורוכב יחד עם חברו כדי להרוג את לאונרדו. האם, מלאת זעם, מורה לכל באי החתונה לצאת ולחפש את שבילי הבריחה והאב מתמוטט ביגון.
מערכה שלישית
עריכהבחוץ, ביער שאליו ברחו לאונרדו והכלה, שלושה חוטבי עצים משוחחים על האירועים (באופן שדומה במידת מה לזה של המקהלה במחזאות היוונית, פרט לכך שהם מדברים זה עם זה, ולא עם הקהל). הם מספרים שהמחפשים תרים בכל היער, ושלאונרדו, שאחרי הכול, סוחב איתו אישה, ייתפס במהרה אחרי שהלבנה תעלה. כשהלבנה מבליחה מבעד העננים, הם עוזבים את הבמה. הלבנה (סמל נשי, אותו משחקת בדרך-כלל אישה), שהיא חזקה מאוד ושמימית, מדברת אל היער ומספרת לעצים על כך שהיא משתוקקת לכך שיישפך דם, כדי להעניש את המין האנושי על כך שהוא מגיף בפניה את בתיו, ומתוודה על בדידותה כשהיא זועמת. היא מאירה את היער באורהּ המסתורי, מאירה את השבילים בשביל המחפשים. אליה מצטרפת כוהנת, בדמותה של קבצנית זקנה. הן מתכננות להרוג את שני הגברים כדי שדם יישפך. הלבנה צמאת הדם, נעלמת בשלב זה בצורה חורשת רעות. החתן, עדיין אחוז אמוק, נכנס בלוויית נער מבאי הנשף, חברו של החתן. הנער מודאג בשל היער האפל ומפציר בחתן לסוב על עקביו, אולם החתן מסרב, נשבע להרוג את לאונרדו ולהשיב לעצמו את כלתו. דמות המוות, המחופשת לקבצנית זקנה, נכנסת ואומרת לחתן שהיא ראתה את לאונרדו ויכולה להוביל אליו את החתן. החתן והנער יוצאים איתה. במקום אחר ביער, לאונרדו והכלה משוחחים על עתידם המשותף. שניהם נתקפים בחרדה רומנטית, בשל החשש שאהבתם הגדולה תימוג. הכלה מתחננת בפני לאונרדו לנוס על נפשו, אבל הוא ממאן. הזוג שומע צעדים, החתן והמוות מתקרבים. לאונרדו יוצא, וצעקות שניהם מהדהדות בעלטה. הלבנה והקבצנית שבות ומופיעות בסוף הסצנה. לאונרדו והחתן הרגו זה את זה. בעיר, הנשים, ובכללן אשתו וחמותו של לאונרדו, נקבצו בסמוך לכנסייה והתלחשו על המאורעות. המוות מגיע מחופש לקבצנית, ולפני שהיא עוזבת היא מודיעה על המוות שאירע ביער. האם נכנסת לכנסייה, מלאת זעם ומרירות, רק כדי לראות את הכלה חוזרת כששמלתה מכוסה בדם שני אהוביה שהרגו זה את זה ביער. ככל הנראה, למרות שהדבר לא נכתב במפורש משום שהדבר מתרחש לאחר שמסתיים המחזה, הכלה נרצחת על מנת להשיב את כבודה של משפחתה. חרף זאת, בכמה מהעיבודים של המחזה, מועלית הדעה שהכלה הורשתה לחיות בהתבסס על הרעיון שהחיים עם הכאב של מות שני אהוביה הוא עונש קשה ממוות.
נושאים
עריכה
בין הנושאים המוצגים בחתונת הדמים ניתן למצוא את מעגל החיים, התקדמות הזמן, הבחירה החופשית, הונאה, הגורל והטבע. מעגל החיים והתקדמות הזמן מודגמים על ידי העובדה הפשוטה שהמחזה כולו מוקדש לחתונה. אירוע הנישואים בכל תרבות מסמל את העדות המוחשית והממשית למעבר מילדות לבגרות, והתקדמות החיים והזמן.
נושא הבחירה ניכר בחייהן של לאונרדו, הכלה והחתן. הכלה נתונה בקונפליקט מכיוון שהיא כופה על עצמה להתחתן עם החתן, בעוד שהיא עדיין מאוהבת בלאונרדו. לאונרדו, חרף היותו נשוי, עדיין משוגע מאהבה לכלה. בחירתם המשותפת לברוח זה עם זה, לאחר נישואיהם לבני זוג אחרים, מעידה על כך שהם הדחיקו את תשוקותיהם ממערכות היחסים הקודמות שלהם. על כל פנים, החתן מאוהב בכלתו לעתיד. חרף העובדה שהיא מתגוררת במערה הממוקמת במרחק שעות ממנו, החתן מאוהב בה ונושא אותה לאישה.
נושא ההונאה קשור בחופש הבחירה. בחירתו של החתן לשאת לאישה את הכלה, חרף העובדה שהיא עדיין שומרת על רגשותיה לבן זוגה לשעבר, גורמת למותם של שני הגברים בסוף המחזה. ישנה מידה מסוימת של אירוניה במהלך האירועים: הכלה מנסה לבחור בשני הגברים אך אינה זוכה אף לא באחד מהם. הגורל משחק תפקיד חשוב מאוד במחזה חתונת הדמים, בתפניותיו המפתיעות בעלילה, כמו גם בתוצאתו הסופית.
לבסוף נושא הטבע נוכח בחתונת הדמים. הטבע רלוונטי להבנת מחזהו של לורקה. חתונת הדמים גדושה בהתייחסויות לטבע, כמו ללבנה, לעצים, לנהר, למוות בצורת הקבצנית, לכרם, לפריחת התפוז, ובהתייחסויות רבות נוספות. התייחסויות אלו לטבע מחזקות את העובדה שהמחזה מבוסס על סיפור אמיתי. אם כי, הכללת הטבע במחזה מסייעת להדגיש את הכלים הספרותיים האחרים כמו העלילה, הקונפליקט והשיא. לכן, חתונת הדמים היא עבודה מקורית ומורכבת שמרתקת את הקהל בסגנון האופייני לפדריקו גארסיה לורקה.
עיבודים
עריכה
מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד
- המחזה עובד לסרט ספרדי שיצא לאקרנים ב-1937, בכיכובה של מרגריטה חירגו, שחזרה על תפקידה הבימתי.
- ב-1964 נערכה בבודפשט הצגת הבכורה של האופרה Vérnász, שזכתה לשבחים; את המוזיקה שלה חיבר המלחין ההונגרי שנדגור זקולאי. האופרה שבה ועלתה על הבמות מאז. וולפגנג פורטנר כתב אופרה גרמנית המבוססת על המחזה; עבודתו קרויה Die Bluthochzeit.
- ב-1981 במאי הקולנוע הספרדי קרלוס סאורה ביים סרט מחול בהשראת המחזה (שנקרא אף הוא חתונת הדמים).
- ב-1986, שידר ה-BBC תסכית רדיו של המחזה, בו כיכבו בין השאר אנה מאסי, ג'ולייט סטיבנסון ואלן ריקמן.
- ב-2006 עלה בהאיטי עיבוד של המחזה לאופרה, בשם Le Maryaj Lenglensou, בהפקת במאי הקולנוע הדני הנס פלס, עם לחן אותו חיבר המלחין יליד האיטי Iphares Blain. סרט תיעודי על ההפקה הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע ההולנדי ב-2007.
ברודוויי
עריכההמחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי
עריכה| הצגת בכורה | מתרגם | תיאטרון | במאי | מעצב תפאורה | מעצב תלבושות | מעצב תאורה | מלחין |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 9 ביוני 1990 | רפאל אליעז | הבימה | חנן שניר | רוני תורן | רוני תורן | נתן פנטורין | קרלוס מירנדה |
| 8 ביולי 1980 | רפאל אליעז | הבימה | ויקטור גרסיה | ויקטור גרסיה ואלי סיני | ויקטור גרסיה ואלי סיני | פולדי שצמן (ייעוץ מוזיקלי) | |
| 17 בינואר 1970 | רפאל אליעז | הקאמרי וחיפה | יוסף מילוא | אריה נבון | רות דר | יוסף ספינזי ויחיאל אורגל | גארי ברתיני |
| 28 ביולי 1946 | לאה גולדברג | הקאמרי | יוסף מילוא | מרסל ינקו | פרנק פלג |
קישורים חיצוניים
עריכה
- אודות המאורע שהניב אצל לורקה את הרעיון למחזה, באתר unique-almeria.com
- הטקסט המקורי בשפה הספרדית
- תמונה מ"חתונת דמים" בתרגום טל ניצן, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, אוגוסט 2018
- חתונת הדמים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)