יעקב שור

הרב יעקב שור (ט"ז באלול ה'תרי"ג, ספטמבר 1853 – כ"ח באב תרפ"ד, אוגוסט 1924) היה אחד מרבני העיר קיטוב, זכה לתואר "הגאון מקיטוב" והיה מרבניה הבולטים של יהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

הרב יעקב שור

אין תמונה חופשית
לידה	ספטמבר 1853 ט"ז באלול ה'תרי"ג טלואץ' שבגליציה
פטירה	אוגוסט 1924 (בגיל 70) כ"ח באב תרפ"ד
תקופת הפעילות	? – אוגוסט 1924

יעקב שור היה בנו של רבי אלישע יצחק שור, נכדו של הרב מאיר ב"ר לוי שור, בעל "בית לוי", בן משפחתו של רבי אלכסנדר סנדר שור, בעל "תבואות שור", ונצר לרב יוסף בכור שור.

קורות חייו

יעקב שור נולד בעיר טלואץ' שבגליציה. אמו מתה בהיותו בן 3, ואביו נישא בשנית לחיה, אשר גידלה אותו במסירות, יחד עם תאומיה.

עד גיל 10 למד יעקב שור תורה מפי אביו, אשר היה אב בית הדין של קיטוב, ורב בעל שם אשר החליף שו"ת עם גדולי דורו. משנוכח הרב אלישע בכישרונו של יעקב, שלח אותו ללמוד אצל הגאון מלבוב, הרב יוסף שאול נתנזון, בעל ה"שואל ומשיב". הרב יעקב שור למד אצל הרב נתנזון מספר שנים, הוסמך על-ידו להוראה, והחשיבו עד סוף ימיו לרבו המובהק.

בגיל 13 בלבד, נתפרסמו בשמו חידושי-תורה בקובץ "הנשר", ובשנה זו החל יעקב שור לחבר את ספרו הראשון "מאיר עיני חכמים", על תולדות התנאים והאמוראים, שיצא לאור כעבור חמש שנים בברכת הרב נתנזון.

בשנת תרל"ד (1874) נשא הרב יעקב שור את אסתר, בתו של הרב שאלתיאל אייזיק הירש, אשר הסמיכו אל שולחנו כדי שיוכל לשקוד על תורתו ללא דאגות פרנסה. בתקופה זו כתב הרב יעקב שור שני חיבורים חשובים: את ספר "יסוד התורה" על הרמב"ם, ואת הספר "בעי חיי", על פירוש רבנו בחיי על התורה.

שנתיים לאחר נישואיו, נפטר חמיו, הרב שאלתיאל אייזיק, והוריש לרב יעקב שור עיזבון כספי גדול. הרב שור החליט לייסד בכסף בית חרושת לאריגת טליתות, אך כיוון שלבו היה נתון ללימוד תורה הפסיד את כל הונו תוך שנה. לאחר שהודיע על מצבו לאביו, הרב אלישע יצחק, כתב לו האב כי אין מילים בפיו לתאר את גודל שמחתו לאור הידיעה כי הפסיד את כספו בזמן כה קצר ולא נתבטל מתורתו, וכי כעת הוא מקווה שישוב אל תורתו לצמיתות.

בגיל 25 התמנה לרב קהילת דורנה, השוכנת בבוקובינה בגבול אוסטריה-רומניה. ב-7 שנות מגוריו ב"דארנא" יצא שמו למרחקים, והוא הרבה לקבל שאלות מהונגריה ומרוסיה, שאת תשובותיהן כינס ופרסם בחלק הראשון מספרו שו"ת "דברי יעקב".

בשנת תרמ"ב (1882) פקד את הרב יעקב שור אסון, עם פטירת בנו הבכור והאהוב אייזיק. במכתבו לקרובו, הרב צבי יחזקאל מיכלזון מפלונסק, תיאר הרב שור את בנו כמי ש"חשבתי כי יגיע למדרגת גאון עולם".

בשנת תרמ"ו (1886), בתיווכו של הרב צבי יחזקאל מיכלזון, התמנה לרבה של העיר לודמיר. כהונתו של הרב יעקב שור בלודמיר נמשכה כחצי שנה בלבד; בתקופה זו לא נתנו הרשויות רישיון מגורים לנתינים זרים בתחומי רוסיה. יהודי לודמיר החתימו כמאה מתושבי העיר, ביניהם גם תושבים לא יהודים, על הצהרת שווא לפיה היה הרב יעקב נתין רוסיה אשר נמסר לאימוץ בינקותו מחוץ לגבולותיה. תחילה, פעלה התחבולה והשלטונות אישרו לרב יעקב שור להתגורר בלודמיר כנתין רוסי. אך בעקבות מחלוקת בענייני כשרות שפרצה בעיר, הלשין עליו אחד ממתנגדיו לשלטונות, והרב יעקב שור נשלח למאסר.

העיד הרב צבי יחזקאל מיכלזון:^{[דרוש מקור]}

"בוקר אחד, כאשר האיר היום, התפרצו שוטרים מזוינים אל בית הכנסת, בעת שהרב התפלל עטוף בטלית ותפילין, והובילוהו לעיני השמש... נקל לתאר את הרעש והמהומה בעיר... האזרחים נשתדלו להקל מעליו וביקשו להביא מביתו מאכל כשר וספרים הנחוצים ללימודיו... אך משם הובילו אותו לבית האסורים הגדול והקשה אשר בעיר לוצק, שם סבל ייסורים קשים ומרים במשך קרוב לשנתיים..."

הרב יעקב שור פנה בבקשת עזרה לרב עזריאל הילדסהיימר מברלין, אשר הפעיל את קשריו של אליעזר ברודסקי, מעשירי רוסיה וקרוב משפחתו של הרב יעקב שור, לטובת העניין. ברודסקי שכר עבור הרב יעקב שור את אחד מטובי עורכי הדין, אשר הצליח לבטל את המשפט, בתנאי שהרב ומשפחתו יעזבו את תחומי רוסיה וישובו לארצם.

אחרי שחרורו מהכלא, יצא הרב יעקב שור עם אשתו ובנו אלכסנדר מרוסיה, ונדד מעיר לעיר חסר כל. לצערו, גילה כי לא יוכל לשוב כרב לעיירתו הקודמת, דארנא, שכבר הסמיכה רב חדש תחתיו. הרב יעקב שור פנה בשנית לעזרת הרב עזריאל הילדסהיימר, וזה ביקש את עזרת הרב שמואל שטראוס, נדבן בעל שם מהעיר קארלסרוהה. הרב שטראוס הציע לארח את הרב יעקב שור עד אשר יעמוד על רגליו, ובין השניים נרקמה חברות אמיצה שנמשכה עד סוף חייהם. במשך ארבע שנות ישיבתו בקארלסרוהה בתמיכת הרב שטראוס, היה הרב שור נטול דאגות פרנסה, התפנה ללמוד וללמד ולחבר את "ספר המצוות" שלו, שלא יצא לאור.

בשנת תרנ"ד (1894), עם מותה של אשתו, החליט הרב שטראוס ליזום פעולת צדקה לעילוי נשמתה. הוא בחר ברבו ובמורו האישי – הרב יעקב שור, לשליחו, ומימן את נסיעתו לארץ ישראל, במטרה לעזור במפעל יישובה. הרב יעקב שור נסע לירושלים מצויד בכספו של הרב שטראוס, אשר נתן בידיו את הסמכות להחליט כיצד יושקע הכסף. לאחר התלבטויות, החליט הרב יעקב שור לתמוך בקבוצה של בעלי מוסר בראשות הרב אברהם ברוידא, וזאת על אף השתייכותו לזרם החסידי. בהחלטה בלתי שגרתית, העביר הרב יעקב שור לקבוצה את המימון הנדרש להקמת בית מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת מוסררה (היום מורשה), ובבית הנקרא "חצר שטראוס" שוכנו בחינם 10 משפחות של תלמידי חכמים.

במהלך אותו ביקור התבקש הרב יעקב שור לדרוש בערב חג השבועות בבית הכנסת הגדול "חורבת רבי יהודה החסיד" בעיר העתיקה. דרשתו, אותה הזכיר בהקדמתו לספרו "עתים לבינה", עוררה הד והותירה חותם בעיר, ובעקבותיה פנו אליו רבנים בהצעה להשתקע בירושלים. הרב יעקב שור החליט לדחות את ההצעה בשל סיבות משפחתיות ושב לקארלסרוהה.

שנה לאחר מכן ב-תרנ"ה (1895), עם מות אביו, הרב אלישע יצחק, הוזמן הרב יעקב שור למלא את מקום אביו כרב בעיר קיטוב. עד עת זו, הספיק, כאמור, הרב יעקב שור בן ה-42 לשמש כרב במספר קהילות, ושמו הלך לפניו. הרב יעקב שור קיבל את הזמנת קהילת קיטוב, ונפרד מידידו הרב שטראוס.

בשנת תרנ"ו (1896) הפך יעקב שור לרב בקיטוב, או בשמה הרשמי "קוטב", השוכנת למרגלות הרי הקרפטים, בקו הגבול בין גליציה לבוקובינה, בגבול פולין-רומניה. מינוי זה היה למכובד במיוחד, שכן קיטוב, שבה פעלו הבעש"ט (הבעל שם טוב) והרב אברהם גרשון, נחשבה לעיר ערש לחסידות.

ימי כהונתו בקיטוב התאפיינו ביישוב סכסוכים ומריבות שהתגלעו בקרב אנשי המקום שנחלקו לשני מחנות. כותבי תולדותיו ציינו כי הייתה לו "מעט פרנסה" וסבל עוני ומחסור, אך בכל זאת "לא הפסיק מללמוד".

בתקופת מגוריו בקיטוב, היה עוסק בצרכי ציבור בכל יום מימות השבוע, מקדיש את לילותיו לעיסוק בתורה, וישן שעות אחדות מדי בוקר, לאחר תפילת שחרית. הרב יעקב שור ענה על מכתבים רבים, אשר נשלחו אליו מכל קצוות העולם, ותשובותיו הודפסו בירחונים רבניים רבים. הוא הוסיף להקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבה, ומלבד ספריו שפורסמו כתב ספרים אחדים שלא ראו אור, וכתבים אחרים, ביניהם פירוש על המשניות, אשר אבדו.

הרב יעקב שור תמך ברצונו של בנו אלכסנדר שור לשלב את לימודי הקודש עם רכישת השכלה כללית, והתיר לו ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות קלאסיות לתואר דוקטור.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשאר הרב יעקב שור בביתו בקיטוב, ולא עזב את משמרתו כרב גם כשפרצו הקוזאקים אל עירו. אך עם ההסתערות השנייה על העיר נמלט מקיטוב, ויחד עם אלפי גולים נוספים ברח לכפר סמוך לווינה, בו ישב במשך שנתיים עם רעייתו.

עם תום המלחמה שב לעירו ולביתו, וגילה כי רכושו נבזז ונשרף, וכי רק מעט מכתביו וספריו ניצלו בידי שכניו הנוצרים.

בשנתיים האחרונות לחייו סבל הרב יעקב שור ממחלה אנושה אשר ריתקה אותו אל מיטתו, אך לא הפסיק לענות למכתבים שנשלחו אליו בצלילות דעת. שלושה ימים לפני מותו, הכתיב את תשובתו האחרונה בהלכה, "מבלי לעיין בספר", למקורבו הרב דוד סופר.

ביום חמישי, כ"ח באב שנת תרפ"ד (1924), כשהוא בן 71, הלך לעולמו.

מכתביו

מלבד גאונותו בהלכה הצטיין הרב יעקב שור בעושר ידיעותיו בתחומי ידע נוספים, ובעיקר עסק בחקר דברי הימים ותולדות הגאונים ובזיהוי כתבי יד.

עורכים של אסופות תורניות רבות פנו אליו על-מנת שיצרף לפרסומיהם את חידושיו, ובין עבודותיו המפורסמות היו "הפיסגה" (טריוואש), "אהל מועד" (קמלהאר), "שערי תורה" (פייגנבוים) ואחרים. בנוסף, פרסם בהמשכים את הקונטרס "נר מערבי", הדן בחילוקי הדעות בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל, ב"המאסף" של הרב בנציון קואניקא, קונטרס "עתים לבינה" על "ספר העתים" לרב יהודה בן ברזילי הברצלוני, קונטרס "צדקת הצדיק" אודות "ספר האשכול", קונטרס "הכרעת התלמוד" על "ספר המכריע", קונטרס "שימת עין" לספר "עין הבדולח", הספר "נר ערוך" והספר "גאון יעקב".

לאחר מותו ראו אור כתבים נוספים של הרב יעקב שור: חיבורו על התוספתא "משנת רבי יעקב" התפרסם על ידי הרב יצחק פייגנבוים נכדו של הרב יצחק פייגנבוים מוורשה, וספרו "מקור חכמה", ובו מקורות שגילה בש"ס בבלי וירושלמי לדברי רש"י בתוספות מדרשים והערות, התפרסם בספר רש"י בהוצאת מוסד הרב קוק.

נכדו, פרופסור שמואל שור, יזם את הוצאתם מחדש של כתביו העיקריים על ידי מוסד הרב קוק בירושלים ובהוצאות פרטיות.

לקריאה נוספת

• אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ג, בני ברק, תשמ"ז, עמ' ט-כג.

קישורים חיצוניים

• ספרו עתים לבינה מהדורה מתוקנת ומוערת לספר העתים של רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני מראשית תקופת הראשונים (מהדורת המשך לעבודתו של שלמה זלמן חיים הלברשטאם אחר פטירתו, הקישור לספר הסרוק באתר כתבים עבריים - היברובוקס).
• רשימת המאמרים של יעקב שור, באתר רמבי"ש
• יעקב בן אלישע יצחק שור (1853-1924), דף שער בספרייה הלאומית