לוהיה
בני לוּהיה, אבאלוּהיה, לוּיה או אבאלוּיה (באנגלית: Luhya או Luyia, Abaluyia) הם קבוצה אתנית בנטו בקניה. הם מתגוררים בעיקר במחוז המערבי (Western Province) של קניה. מקצתם חיים באוגנדה ובצפון טנזניה. לפי המפקד משנת 2009 מספרם בקניה הוא כ-5.3 מיליון בני אדם, כ-16% מאוכלוסיית קניה, שמנתה אז 38.5 מיליון תושבים. לוהיה היא הקבוצה האתנית השנייה בגודלה בקניה.[1] בני לוהיה דוברי שפת לוהיה, ממשפחת השפות בנטו. הם מתחלקים ל-16 תת-קבוצות או "שבטים", שלכולם ניב משלו. משמעות המילה "לוהיה" או "לויה" בכמה מהניבים היא "שבט" או "קלאן", בעוד "אבאלויה"(אבאלויה) הם בני השבט או בני הקלאן. תרגום חלופי הוא "בני אותו הגרעין". 17 תת-הקבוצות או השבטים של בני לוהיה הם: בוקוסו (אבא-בוקוסו), אידאחו (אב-אידאחו), איסוחה (אב-איסוחה), קאברס (אבא-קאברס), חאיו (אבא-חאיו), קיסה (אבא-קיסה), מאראצ'י (אבא-מאראצ'י), מאראגולי (אבא-לוגולי), מאראמה (אבא-מאראמה), ניאלה (אבא-ניאלה), ניולה (אבא-ניולה), סאמיה (אבא-סאמיה), טאצ'וני (אבא-טאצ'וני), טיריקי (אבא-טאראקי), צוצו (אבא-צוצו), ואנגה (אבא-ואנגה), באטורה (אבאטורה). הם מקורבים מאוד לבני מסאבה (או גיסו) ששפתם דומה מאוד ללוהיה והיא מובנת להם ולהפך. שבטי לוהיה הגדולים ביותר הם בוקוסו ומאראגולי. הזהות הלאומית של בני לוהיה על שבטיהם כעם בזכות עצמו התגבשה רק באמצע המאה ה-20.
 | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|---|---|
|
מזרח אפריקה:  טנזניה : כ- 750,000 | |
| שפות | |
| לוהיה | |
| דת | |
|
רוב -אנימיזם דתות סינקרטיות נוצריות-אפריקאיות נצרות רומית-קתולית נצרות פרוטסטנטית, כולל קוויקרים, | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| קיסי, קוריה, עמי בנטו אחרים | |
  |
שישה עשר שבטים של בני לוהיה חיים רובם בקצה המערבי של קניה בין אגם ויקטוריה להר אלגון. ארץ מכורתם היא קטנה בשטח וצפיפיות האוכלוסייה בה היא גדולה. ארבעה שבטים חיים באוגנדה ואחד בטנזניה.[דרוש מקור]
תת-קבוצות (שבטים)
עריכה| שבט | ניב[2] | ISO 639-3 - קוד ISO | אזור |
|---|---|---|---|
| בוקוסו | לובוקוסו | bxk | בונגומה (עיר) (קניה) |
| אידאחו | לואידאחו, אידאחו | ida | קאקאמגה (קניה) |
| איסוחה | לואיסוחה, איסוחה | ida | קאקאמגה (קניה) |
| קאברס | לוקאבראסי, קאברס | lkb | קאקאמגה (קניה) |
| חאיו | אולוחאיו, לוחאיו | lko | בוסיה (קניה) |
| קיסה | אולושיסה, קיסה | lks | בוטרה-מומיאס (קניה) |
| מאראגולי, אבאלוגולי, לוגולי | לולוגולי, לוגולי | rag | מאראגולי, ויחיגה (קניה) |
| מאראצ'י | אולומאראצ'י, מאראצ'י | lri | בוסיה (קניה) |
| מאראמה | אולומאראמה, מאראמה | lrm | בוטרה-מומיאס (קניה) |
| ניאלה | לוניאלה, ניאלה | nle | בוסיה (קניה) |
| ניולה | אולוניולה, ניולה | nyd | ויחיגה (קניה) |
| סמיה (לוהיה) | לוסמיה, סמיה | lsm | בוסיה, (קניה), קאקאמגה (אוגנדה) |
| טאצ'וני | לוטאצ'וני, טאצ'וני | lts | לוגארי, מאלאבה (קניה) |
| טיריקי (לוהיה) | לוטיריצ'י, טיריקי | ida | ויחיגה (קניה) |
| צוצו (לוהיה) | אולוצוצו, צוצו | lto | קאקאמגה (קניה) |
| ואנגה (לוהיה) | אולוואנגה, ואנגה | lwg | בוטרה-מומיאס (קניה) |
היסטוריה
עריכההתחלות. המאה ה-15-המאה ה-19
עריכה
משערים כי אבות בני לוהיה היו חלק מגל ההגירה של בני בנטו שיצאו מצפון-מרכזה של אפריקה בסביבות 1000 לפני הספירה.[דרושה הבהרה]. בניגוד חד לדעות האנתרופולוגים המסורת המקומית טוענת שהם באו מצפון אפריקה אל ממלכה שנקראה מיסרי, שם הזהה לזה של מצרים.
ייתכן כי למעשה קבוצות המשתייכות לדוברי לוהיה ממשפחת שפות הבנטו הגיעו במאה ה-15 מאזור אוגנדה של ימינו אל ארצם הנוכחית בשטח קניה של ימינו. הם הקימו ישויות מדיניות קטנות ולא ריכוזיות שחלקן כרתו בריתות ביניהן דרך קשרי נישואים וקשרי מסחר. פרצו ביניהן לא פעם גם סכסוכים צבאיים בחברה המסורתית שלהן שלטו מועצות זקנים של שבטים ושל איחודי שבטים, שברשותם גם היה גם מעמד של סמכות דתית. הכלכלה התבססה על חקלאות וגידול בעלי חיים.
במאה ה-19 בהשפעת תמורות כמו צמיחת המסחר, עם התפתחות מסלולי שיירות הסוחרים במזרח אפריקה ובחוף האוקיינוס ההודי השתנה המבנה החברתי של החברות המקומיות. קבוצות אוכלוסייה שחיו בקרבת דרכי הקרוונים נפלו קורבן לציידי העבדים הערבים ודוברי סואהילי. קבוצות אוכלוסייה אחרות פעלו כמתווכים בסחר העבדים והשנהב, גבו מכסים או החליפו מוצרי מזון שנדרשו על ידי השיירות בכלי נשק ומוצרי מותרות מאירופה וממקומות אחרים. באמצעות קשרים עם שיירות הסוחרים באזור התחזק במיוחד מעמד בני ואנגה. הם הקימו בו את הממלכה החזקה והריכוזית ביותר. הם נהגו להיעזר למטרות צבאיות בשכירי חרב מקרב בני מסאי וקלנג'ין. בני ואנגה כבשו לא רק את השטחים המאוכלסים כיום על ידי שבטי לוהיה אלא גם שטחים במזרח, דרום-מזרח, מערב ודרום-מערב, שבהם חיים כיום העמים לואו (בקניה וטנזניה), קיפסיגי, ננדי ומסאי. בראש ממלכתם עמדו מלכים תורשתיים הקרויים "נאבונגו".
התקופה הטרום-קולוניאלית
עריכהבני לוהיה, בדומה למרבית העמים, קבעו את גבולותיהם על ידי השגת שליטה על שטח שבו השפה והמסורות התרבותיות היו משותפות או תחת הייתה קיימת מנהיגות של שליט או מלך מסוים.
כיום השטח הנשלט על ידי בני לוהיה גובל עם העמים בגנדה, באסוגה ובגיסו שבאוגנדה של ימינו, ועם העמים לואו, קיסי, גוסי (טסו) וננדי של קניה של ימינו.
האזור שנכבש על ידי בני בנטו מסביב לאגם ויקטוריה ומצפונו נודע בשם "קאבירונדו". בבואם לאזור, הבריטים הבחינו "קאבירונדו בנטו" שכלל את בני לוהיה וקהילות בנטו אחרות, ו"קאבירונדו נילוטי" או חמי שבו חיו בני לואו.
בעת התקדמותם לאזור ההר אלגון בסוף המאה ה-19 מצאו כאן הבריטים לא פחות מ-21 ישויות מדיניות של בני לוהיה, רבות מהן עצמאיות זו מזו, אך מקורבות ביניהן מבחינה לשונית ותרבותית. בתחילת הגעת המתיישבים הלבנים בקניה, בראש בני וואנגה עמד החל משנת 1883 מלכם הגדול והאחרון, נאבונגו מומיה (בערך 1852 - 1949). ממלכתו, החזקה שבממלכות של בני לוהיה, הייתה שלוחה של ממלכת בגנדה. מושבו היה בעיר מומיאס, שהייתה אז התחנה החשובה ביותר של שיירות סוחרים מן החוף. היא הפכה גם לבסיס הבריטי הראשון בסביבה, כשבעקבות הערבים ודוברי הסואהילי הגיעו לכאן, בפנים היבשת, כם הרפתקנים ונוסעים בריטים. הנאבונגו מומיה הטיל את חסותו גם על בני קאברס וצוצו. לצד בני ואנגה, בלטו בכוחם בני בוקוסו. הם חיו בכפרים מבוצרים, רכשו לפעמים נשק חם והתארגנו ביחידות צבאיות. בני בוקוסו הפכו במהרה ליריביהם של בני ואנגה. המלכים של קבוצות בני לוהיה השונות נשאו את התואר "באמי", ביחיד - "מוואמי".
מגלה הארצות הוולשי-אמריקאי הנרי מורטון סטנלי ערך מסע סביב האגם ויקטוריה ובסביבות 1883 הגאולוג הסקוטי ג'וזף תומסון חצה את ארצם של בני לוהיה. תומסון פגש את נאבונגו מומיה ובנה קשרים בין הבריטים לממלכת ואנגה באזור. הגישה לאזור הוקלה על ידי בניית מסילת הברזל קניה-אוגנדה החל משנת 1898.
בשלהי המאה ה-19 החל המעצמות האירופיות את מירוצם לאפריקה וחילקו על גבי מפות את תחומי השפעתם. חלק הארי הגיע לידי בריטניה (הממלכה המאוחדת) ובשנת 1895 הוכרז האזור של מזרח אפריקה לאזור חסות או מושבה בריטי. הוא חולק בין "אפריקה המזרחית הבריטית" - British East Africa, קניה של ימינו, ומושבת אוגנדה (Uganda Protectorate), אוגנדה של ימינו. בהתחלה האדמות ממערב לנייבאשה נכללו במושבה אוגנדה, יחד איתן בני לוהיה ועמיפ קנייאטיים אחרים. אולם בשנת 1902 נערך מיפוי מחדש של הגבולות ובני לוהיה, כולל שטח מנמלכת ואנגה והקהילות הסמוכות לה סופח לקניה.
התקופה הקולוניאלית
עריכההמלך מומיה היה אחרון המלכים העצמאיים של בני ואנגה. בירתו מומיאס הפכה לבסיס בריטי וה"נאבונגו" מומיה סיפק לבריטים מזון, מורי דרך ולוחמים. בתמורה עזרו לו הבריטים בהתחלה להרחיב את ממלכתו וחזק את מעמדו בין המקומיים. קם במקום גם מרכז מיסיונרי של Church Missionary Society.(CMS) הקשורה לכנסייה האנגליקנית וכנסיות פרוטסטנטיות אחרות.
בשנת 1895 הפקיד הבכיר הבריטי צ'ארלס ויליאם הובלי קבע את מושבו הקבוע במומיאס. בעזרת הנאבונגו מומיה הוא ניהל פשיטות עונשין נגד השבטים השכנים שהתנגדו להשתלטות הבריטית. בני בוקוסו במיוחד התנגדו בחירוף נפש לפשיטות הבריטיות לשטחם. בסיסם - "מבצר צ'יטמבה"- נמצא על יד בונגומה, במדרונים הנמוכים יותר של הר אלגון. הבריטים הצליחו לכבוש אותו בעזרת מקלעים וטבחו במאה לוחמי בוקוסו שהגנו עליו בעזרת חניתות, מגינים, קשתות וחצים.
לעומת זאת, בני קאברס ובני ואנגה השלימו עם הכיבוש הבריטי. המלך נאבונגו מומיה נאלץ לחתום על הסכמים עם הבריטים שאיפשרו לכובשים הבריטים להשליט את שלטונם בממלכתו. מקרב בני קאברס הצטרפו לכוחות המשטרה המקומיים. הבריטים החליטו לנהל אצל בני לוהיה, במחוז שכונה "ניאנזה הצפוני", כמו בשאר קניה, שלטון עקיף.(Indirect rule) במטרה זו בשנת 1909 הם מינו את הנאבונגו מומיה ל"צ'יף-על" (Paramount Chief). מומיה ניצל את המעמד זה לטובתו האישית ושל בני משפחתו ושבטו שמונו בתפקידי "צ'יפים" (ראשי שבטים) באזורים שונים של המחוז, שבהם עדיין לא הייתה לו השפעה. בגלל הניצול לרעה בסמכויותיו הגיע מומיה לסכסוכים אף עם מועצות הזקנים המקומיות ועורר עוינות כללית נגד בני ואנגה בקרב שאר שבטי לוהיה. בד בבד התחזקו הזהויות של התת-קבוצות השונות והיריבויות האתניות בקרב בני לוהיה. בשנת 1930 השיגו השבטים את החלפת ה"צ'יפים" ממוצא ואנגה בצ'יפים מקומיים. התת-קבוצות השונות נאבקו במנהל הבריטי בנוגע לאדמות, לשיפור התשתיות ולמען אוטונומיה פוליטית.
הבהלה לזהב בשנות ה-1920 וגם הפקעות האדמות המוגבלת יותר במחוז לעומת מרכז קניה, תרמו לרווחה מסוימת בעיר קאקאמגה וסביבתו.
אולם בני בוקוסו התקוממו שוב, בשנות ה-1940-שנות ה-1950 בהנהגתו של אלייג'ה מסינדה. מסינדה הקים בשנות ה-1930 כת דתית-פוליטית בשם "דיני יא מסאמבווה" וראה עצמו נביא. כת זו, שהתנגדה לבריטים, נאסרה ונרדפה על ידי השלטון הקולוניאלי. היא הפכה לקבוצת ההתנגדות הפעילה ביותר במושבה ודרשה את החזרת אדמות המופקעות של הילידים. אף על פי שפקידי המנהל הבריטי חששו מאוחר יותר מהתחברות תנועה זו עם מרד מאו מאו שפרץ במרכז קניה, כנראה של הקשרים בין שתי המרידות היו מעטים ורופפים. מסינדה הושלך לכלא בשנות ה-1950, ושוחרר לביתו עם הכרזת עצמאות קניה ב-1963.
בני לוהיה רבים נאבקו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, במיוחד כמתנדבים בכוח הרובאים האפריקאי הקנייתי (KAR - Kenya African Rifles). משום כך ילדים רבים בקרב בני ללוהיה קיבלו בלידה את השם "קייה" (Keyah), מראשי התיבות KAR או של King's African Rifles (הרובאים האפריקאים של המלך). מנהיגים אחרים של המקומיים בעידן הקולוניאל היו נדומבי וא נמוסיה, סודי נאמאצ'נג'ה, נאמוטאלה, אונגומה לרונדה (משבט מאראצ'י) ואחרים.
אחרי עצמאות קניה
עריכהבמאה ה-21 הפכו הקולות של בני לוהיה לגורם משמעותי בבחירות הכלליות בקניה. בעבר הצבעת בני הלוהיה הייתה אחידה. בבחירות במרץ 2013 היא הפכה למגוונת יותר, מחולקת לפי השקפות פוליטיות שונות. יש סבורים כי בשנת 2002 מינה הנשיא דניאל אראפ מוי את הפוליטיקאי מוסאליה מודאוואדי, מבני לוהיה, כסגן נשיא כדי קבל תמיכת אתניה זו לטובת יורשו המוצהר אוהורו קניאטה שרץ לנשיאות כשמודאוואדי סגנו. עם זאת, בני לוהיה נתנו את קולם למועמד האופוזיציה מבוואי קיבאקי שהיה גם כן מבני לוהיה ולסגנו, מייקל קיג'אנה וואמאלהה. בסופו של דבר ניצח קיבאקי. מתוך 11 סגני נשיא מאז העצמאות של קניה שלושה היו בני לוהיה. בתפקידים רמים בממשל כיהנו מוסאליה מודאוואדי, סגן הנשיא השביעי (ספטמבר-דצמבר 2002) ואחר כך סגן ראש ממשלה, מייקל ואמאלווה קיח'אנה - סגן הנשיא השמיני (ינואר 2003-אוגוסט 2003), מודי אוורי, סגן הנשיא התשיעי (ספטמבר 2003-ינואר 2008), עמוס וואקו, שכיהן כתובע הכללי של קניה למשך 19 שנה, קנת' מארנדה, יושב ראש האספה הלאומית, וזכריאס צ'סוני, שכיהן שנשיא בית המשפט העליון.
ארגון חברתי ומסורות
עריכהבני לוהיה ערכו לאורך מאות שנים מילה לילדים, משני המינים. בעשורים האחרונים הצטמצם מאוד מנהג מילת הנשים שנדחה על ידי רוב התושבים. לפי מסורות בנטו, בעבר הייתה נפוצה הפוליגמיה. כיום איננה מקובלת אלא על משפחות מעטות מקרב האנימיסטים והמוסלמים. בקניה נהוגים נישואים אזרחיים הנערכים על ידי הרשויות. הנישואים האזרחיים ואלו הנוצרים דוחים את האפשרות של פוליגמיה.
באופן מסורתי, כפר אחד מורכב מ-10–15 משפחות ובראשו עומד מוכתר הקרוי "אומוקאסה". משתמשים גם בתואר "אווליגורו" בהשפעת המילה האנגלית "Crew". בתוך המשפחה המסורתית הפטריארכית הסמכות העליונה מוחזקת על ידי הגבר, ואחריו על ידי בנו הבכור. במשפחה הפוליגמית לאישה הראשונה המעמד החשוב ביותר בין הנשים. הבן הבכור שנולד על ידי האישה הראשונה הוא בדרך כלל היורש העיקרי של אביו, אפילו כשהוא יותר צעיר מאחיו למחצה שנולדו מנשותיו האחרות של אביו. לבנות אין מעמד קבע במשפחות לוהיה מכיוון שהן עומדות להתחתן עם גברים אחרים. הן אינן יורשות נכסים ואינן שותפות במפגשים המשפחתיים שבהם לוקחים החלטות. כיום, בהתאם לחוקי קניה, כן רשאיות הבנות לרשת נכסים.
הילדים מקבלים שמות לפי שמות אבות רחוקים של המשפחה, לפי הסבים, לפי אירועים מסוימים או לפי מזג האוויר בעת לידתם. יש עדיפות לשמות של הסבים מצד האב, ולכן נהוג בדרך כלל לקרוא לבן הבכור לפי שם הסב מצד האב ("קוּקה" או "גוּגה" בניב מאראגולי), בעוד שהבת הבכורה נקראת לפי הסבתא מצד האב ("קוּחוּ" או "גוּקוּ" בניב מאראגולי). הילדים הבאים נקראים לפי הסבים מצד האם, וכאמור לפי אירועים, עונת השנה ומזג האוויר ביום הולדתו וכו'.למשל השם "ואפולה" ניתן לבן שנולד בעונת הגשמים (איפולה). השם "ונג'אלה" קיבל ילד שנולד בתקופת רעב (אינג'אלה).
לפי המסורת, קשרי הנישואים נקבעים על ידי ההורים. הוריו של בן מבקשים מהורי הכלה לעתיד להסכים לנישואים. אם הן מסכימים, מתחיל מו"ם על הנדוניה. בדרך כלל, על הורי החתן לשלם להורי הכלה באמצעות 12 ראשי בקר או ראשי צאן או עזים. עם קבלת הגמול, הבת מובאת על ידי אחיות החתן לביתו ומתחילה את חייה החדשים כאשתו. היו ועדיין ישנם מקרים של חטיפת הכלה. צעירים חוטפים בנות שרוצות בכך והמו"ם על שווי הנדוניה מתנהל לאחר מכן. במקרים כאלה החתן צריך לשלם להורי הכלה דמי קנס. במקרים שבהם מותרת הפוליגמיה, גבר באמצע חייו מחזיק 2–3 נשים. כשגבר מזדקן מאוד הוא מעביר את ניהול המשק לבניו. הם מחפשים לעיתים בשבילו אישה צעירה להתחתן איתו. מדובר בדרך כלל בצעירות שלא מצאו לה קודם גבר להתחתן איתו, למשל מכיוון שילדה ילד ללא נישואין. גם אישה יכולה לפעמים לרשת את בעלה.
אחרי מותה של אלמנה, היורש שלה הוא בדרך כלל אחי בעלה או בן דוד של בעלה. במקרים מסוימים, הבן הבכור יכול לרשת את אלמנות אביו, פרט לאמו. בני לוהיה המודרניים אינם נוהגים לפי מסורות כאלה מכיוון שאימצו את מנהגי הנוצרים של ימינו. בני לוהיה רבים עברו לגור בערים. הם חוזרים לפעמים לכפרים אחרי הפרישה לגמלאות או אחרי מות הוריהם בכפר.
כשמת מישהו, נערך טקס גדול בבית הנפטר. האבל נמשך עד 40 יום. אם המנוח היה עשיר או אדם בעל מעמד, עוקרים עץ גדול והמת נקבר במקומו. אחרי הלווייה שותלים מעליו עץ אחר - "מוּטוֹטוֹ", "מוּחוּיוּ" או "מוּקוּמוּ". זה נחשב עץ קדוש. עצים קדושים כאלה נמצאים במסלולי ההגירה של בני לוהיה. הם נשתלים על ידי אישה צדקת, לרוב בתולה או באה בימים. בימינו תקופת האבל התקצרה ונמשכת בערך כשבוע. רוב הטקסים נערכים בעת הקבורה. לטקסי האבל מתווספים עוד טקסים הנקראים "אוֹבּוּקוֹקוֹ" ו"ליסאבּוֹ"
בני לוהיה היו מפחדים בעבר ממכשפות - "אבאלוֹסי" או "אוואלוֹג'י" - וממכשפים - "באביני". אלו היו רצים בעירום מבית אחד לשני ומטילים קללות.
בקרב שבטי לוהיה היו נהוגים פעם קרבנות של בעלי חיים.
דתות
עריכהכיום מרבית בני לוהיה הם נוצרים (90-75%) [3] ונותרו בקרבם יריבויות על רקע ההשתייכות לכנסיות השונות - קתולית, ופרוטסטנטיות. בני לוהיה הנוצרים שילבו בנצרותם היבטים מסוימים מן המסורות הקודמות.
אלהים נקרא ברוב הניבים "ניאסאיה", מילה שאולה משפת בני לואו. באנגלית משתמשים במשמעות זו בשם Nya Asae ,Nya Asaye ,Nya Sae או Nya Saye. בעבר כשהיו עובדי אלילים עבדו בני לוהיה את האל ניאסאיה או את ורה כחאבה. הנצרות הובאה לאזור של בני לוהיה בשנות ה-1900 המוקדמות על ידי מיסיונרים מאירופה ומאמריקה.
ה- Friends Church של הקוויקרים פתחו מיסיון בקאימוסי. חלק מבני קאברס הצטרפו לקהילתם. ה-Church of God הפנטקוסטלית פתחה מרכז אחד בבוניורה. חסידי Church of God שבסיסה באנדרסון, אינדיאנה בארצות הברית הגיעו לאזור ב-1905 ופתחו בית תפילה בקימה, בניורה. באותה תקופה המסדר הקתולי Mill Hill Brothers הקים שלוחה באזור מומיאס. מיסיונרים אנגליקנים הגיעו ב-1906. ב-1924 עוד קבוצה פנטקוסטלית - Pentecostal Assemblies of Canada הקימה בית תפילות בניאנדורי. צבא הישע התבסס במאלאקיסי בשנת 1936. בשנות ה-1960 המוקדמות הגיעו למערב קניה מיסיונרים בפטיסטים.
התרגום הראשון של כתבי הקודש הנוצרים (ביבליה) לניב לוהיה נעשה על ידי ניקולס סטמפ בניב ואנגה. התרגום של אוסונדווה נערך לדבריו במומיאס, הבירה לשעבר של ממלכת ואנגה.
בקרב בני בוקוסו ישנם עדיין חסידים רבים של הכת "דיני יא מסאמבווה" אותה הקים אלייג'ה מסינדה בשנת 1948. האל שלהם נקרא "ורה" (Were) ולפי אמונתם מושבו הוא על ההר אלגון. חסידי הכת משתמשים בהטפות שלהם בחלקים מכתבי הקודש הנוצריים.
לקריאה נוספת
עריכה- Were, Gideon S. A History of the Abaluyia of Western Kenya: c. 1500-1930. Nairobi, Kenya: East African Publishing House, 1967.
קישורים חיצוניים
עריכה
- לוהיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)