לווייתנאים בתרבות

במהלך ההיסטוריה, היה ללווייתנאים מעמד מיוחד בעיקר בתרבויות שהתקיימו באזורים הסמוכים לחוף-הים, לתרבויות שהתקיימו באיים או לתרבויות בעלות צי-סוחר גדול. מטבע הדברים, לווייתני השיניים הקטנים (ובהם הדולפינים), שלעיתים-קרובות שוחים בסמוך לחופים, היו מוכרים יותר לרוב התרבויות מאשר לווייתני המזיפות גדולי-הממדים. בעוד שלווייתני השיניים נצפו לעיתים קרובות מהחופים, הרי שעל לווייתני המזיפות ניתן היה ללמוד רק במקרה שעלו אל החוף, או מתצפיות של מלחים ויורדי-ים. מכיוון שכך, סביב הלווייתנים הגדולים התפתחו מיתוסים ואגדות שונות, וחוסר הידע אודותם גרם לכך שבמקרים רבים התייחסו אליהם כאל מפלצות ימיות מסתוריות. המפגש בין הלווייתנאים לבני האדם החל כבר בתקופת האבן — ממצאים מקוריאה הדרומית המתוארכים ל-6000 לפנה"ס עשויים להיות עדות ארכאולוגית לציד לווייתנים בידי אנשי תקופת האבן.[1]

העת העתיקהעריכה

 
מטבעות כסף מדרום איטליה, 500-480 לפנה"ס לערך. על המטבע השמאלי ניתן לראות את דמותו של בנו של פוסידון, טארס, הרוכב על גבו של דולפין.
 
"השמדת הלויתן", תחריט מאת גוסטב דורה משנת 1865. התחריט מתאר את אלוהים משמיד את הלויתן האגדי, כמתואר בספר ישעיהו.
 
הלווייתן הבולע את יונה

ביוון העתיקה מוזכר הלווייתן לראשונה אצל הומרוס. שם הוא מכונה קֶטוֹס (בכתיב יווני: Κητος), מילה שמשמעותה "מפלצת-ימית". זוהי גם מקורה של המילה הלטינית קֶטוּס (באלפבית לטיני: Cetus), שמשמעותה לווייתן. בלטינית נקרא הלווייתן הזכר בצורה הומוריסטית גם Musculus. מילה זו פירושה "שרירי או "חזק" אך ניתן לפרשה גם כ"עכברון", והרומאים בחרו בכינוי זה דווקא עבור הלווייתן בשל כפל המשמעויות הסרקסטי שבו. הלווייתנים שבים הצפוני נקראו "Physetér", ומילה זו התייחסה בעיקר לראשתן גדול-הראש — שעד היום שמו המדעי הוא Physeter macrocephalus. בין היוונים והרומאים העתיקים, הלווייתנים מתוארים בפרוטרוט בעיקר בכתביהם של אריסטו, פליניוס הזקן ומקרוביוס, שהתייחסו גם להמלטת הגורים הצעירים וליניקתם מחלב-אמם. פליניוס תיאר את עמוד האדים שמזרימים הלווייתנים דרך חור הנשיפה שלהם, ואמברוסיוס אף טען שהלווייתנים יכניסו את גוריהם הקטנים אל פיהם במטרה להגן עליהם. היוונים הקדומים אף הביעו את הערכתם לדולפינים וללווייתנים בכך שקראו על-שמם שתי קבוצות כוכבים נפרדות, לווייתן ודולפין.

היוונים-הקדומים התייחסו בחיבוריהם בעיקר לדולפינים (לווייתני השיניים) ולא ללווייתנים. הם היללו את מהירות שחייתם, את תנועותיהם החינניות במים ואת האינטליגנציה שלהם. במיתולוגיה היוונית מוצג הדולפין כיצור אלטרואיסטי המסייע לבני-האדם. לפי סיפורי המיתולוגיה, האל אפולו הופיע כדולפין והראה לסירות שיצאו מכרתים את הדרך לדלפי. האל פוסידון מוצג לעיתים קרובות לצד דולפינים. האחרון אף נעזר בשירותיו של דולפין לשכנע את אמפיטריטה היפה להיעתר לחיזוריו. כאות הוקרה על שירותו זה שיכן אותו פוסידון בשמים. המשורר הרומי אובידיוס מספר על חטיפתו של דיוניסוס על ידי שודדי ים, האל הפך עצמו לאריה והשודדים המבוהלים קפצו למים והפכו לדולפינים. בני התרבות המינואית אף הקימו עבור הדולפינים מקדש בכרתים. דמות זו של הדולפין, כפי שהוא מוצג במיתולוגיה היוונית, קיבלה ייצוג גם בכתבים של משוררים ואנשי רוח יוונים עתיקים. מסופר שדולפינים נמשכו למוזיקה שניגן בסירתו המשורר אריון בעת שהפליג בלב ים ואף הצילו אותו לאחר שנזרק למים על ידי שודדים, ואילו המשורר היווני בן המאה ה-6 לפנה"ס אופיאן, וכן פליניוס הזקן בן רומא העתיקה, תיעדו דולפינים שסייעו לדייגים בציד שללם ואיסופו — תופעה שבמקומות מסוימים בעולם ידוע לנו עליה עד ימינו.

נראה שהלווייתנים היוו השראה ליצורים אגדתיים המופיעים במיתולוגיה היוונית. כך, לדוגמה, מסופר שאנדרומדה נכבלה לסלע על ידי מפלצת ימית איומה, ופרסאוס, בנו של זאוס שעבר במקום, התאהב בה, הפך את המפלצת לגוש אבן והתחתן עימה. גם בתנ"ך מוזכר הלווייתן, שהוא מפלצת מים מיתית המתואר בדרך-כלל בציורי התנ"ך (בעקבות התיאור התנ"כי המופיע במספר פסוקים) כתנין עצום או כנחש ים אימתני. הלווייתן המקראי זכה להתייחסויות בדיוני התלמוד, במדרשי אגדה, בסידור התפילה, בפרשנות מאוחרת כפירוש רש"י לתורה, ואף בקבלה. בנצרות מוצג הלווייתן כסמל של רוע וככוח שטני, שיושמד על ידי אלוהים ביום הדין. גם לפי התיאור התנ"כי המובא במספר פסוקים הלווייתן הוא יצור ימי, שבבוא היום ייהרג על ידי אלוהים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו, כ"ז, א'); "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה' - כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ, קִנְיָנֶךָ...זֶה, הַיָּם גָּדוֹל - וּרְחַב יָדָיִם...שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהילים, ק"ד, כ"ד-כ"ו). התנ"ך, כפי שניתן לראות, מתאר את הלווייתן כבעל חיים עצום השוכן במצולות ים, המהווה עדות לעוצמת האל, לגדולתו ולתפארתו. ספר איוב מפליג בתיאור דמותו של הלווייתן, ומתארו כחיה הגדולה בים, שמנחיריה יוצא עשן, מפיה בוקעים ניצוצות אש, לבה כאבן רחיים ואף כלי נשק לא יכול לה. תיאור זה נועד להציג את רוממות הבורא מחד, ואת שפלות האדם וחולשתו מאידך. עד ימינו, המושג האנגלי Leviathan (לווייתן) משמש לציון מפלצות מיתיות, או בעלי חיים אדירי ממדים.

לפי פירוש רש"י, הלווייתנים הם "הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" המאוזכרים בספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א כמי שנבראו ביום החמישי לבריאת העולם. רש"י כתב בפירושו שהתנינים הגדולים הם "דגים גדולים שבים, ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם". בדבריו התבסס רש"י על הנאמר בתלמוד כי בעתיד לבוא, בימות המשיח, אלוהים יאכיל את הצדיקים מבשרו של לווייתן, ומעורו יבנה להם סוכה. בתנ"ך מוזכר אף יונה הנביא שנצטווה ללכת לעיר נינווה בירת ממלכת אשור ולבשר לתושביה מפי ה' כי "עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי". יונה אינו מעוניין לקיים את שליחותו ובורח בספינה ללב ים, והוא נזרק למים על ידי אנשי הספינה בה שהה ונבלע על ידי יצור מסתורי: "וַיִּשְׂאוּ, אֶת יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ...וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת" (יונה, ב', א'). בתנ"ך לא מוזכר שה"דג הגדול" היה לווייתן דווקא, אך ביצירות אמנות רבות ובתרבות הפופולרית מזוהה הדג הגדול כלווייתן ממין ראשתן גדול-ראש.

במדרש מתואר שהלווייתן נברא בבריאת העולם ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא, יחד עם שור הבר (אינו קשור למה שהיה קרוי שור הבר ונכחד). זאת כנראה משמעות התפילה שאומרים בהושענא רבה ביציאה האחרונה מהסוכה: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁקִיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁל לִוְיָתָן"

בסעודה זו יאכלו המשתתפים מבשרו של הלוויתן. וכך אומרת הגמרא:

אמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר: 'יכרו עליו חברים', ואין 'כרה' אלא סעודה, שנאמר: 'ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו', ואין 'חברים' אלא תלמידי חכמים, שנאמר: 'היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני';

והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, שנאמר: 'יחצוהו בין כנענים', ואין כנענים אלא תגרים, שנאמר: 'כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אוהב'. ואי בעיית אמא, מהכא: 'אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ'.

בסעודה זו יגישו גם מהמן - לחם מן השמים.

גם באמנות העתיקה לא נפקד מקומם של הלווייתנים והדולפינים. מכיוון שכאמור למעלה ללווייתנים ובייחוד לדולפינים היה מעמד חשוב במיתולוגיה ובתרבות היוונית העתיקה, הם אוזכרו גם ביצירות אומנות בנות התקופה. כבר בתרבות המינואית שהתקיימה בכרתים בין 2700 ל-1450 לפנה"ס זכו הדולפינים לאזכורים בכלי-חרס ובמקומות אחרים. בהמשך נמצאו דמויות של לווייתנאים גם בתבליטים, בפיתוחים על-גבי אבנים יקרות, במנורות, במטבעות, בפסיפסים ואף במצבות. בין האזכורים הללו, הייתה נפוצה במיוחד דמותו של אריון או של בנו של פוסידון טארס הרוכבים על גבי דולפין (כפי שניתן לראות בתמונה משמאל). באמנות הנוצרית המוקדמת, הדולפין אף היה אחד מסמלי הנצרות, לצד הדג.

מימי הביניים ועד המאה ה-20עריכה

בימי הביניים סופרו סיפורים לא מעטים על היתקלויות במפלצות ימיות שונות, שככל הנראה היו למעשה לווייתנאים. מכיוון שהמחקר הזואולוגי לא היה מפותח, בני אירופה של אותה התקופה זיהו את היצורים האימתניים שבהם פגשו כמפלצות. הנזיר והקדוש הנוצרי-אירי ברנדן (484-578 בקירוב), מוכר בגלל האגדות על מסעותיו השונים, שקובצו בספר Voyage of St Brendan the Navigator מהמאה התשיעית לספירה. באחד מהמקרים, מספר ברנדן שהוא וחבריו נקלעו לאי מחוסר-עצים, שהתברר בסופו של דבר כמפלצת-ימית דמוית לווייתן בשם Jasconius. ברנדן שב להיפגש עם הלווייתן כעבור שבע שנים.

מראשית ימי הביניים ועד תחילת ציד הלווייתנים המסיבי במאה ה-17, עיקר המידע על לווייתני מזיפות גדולים הגיע מתצפיות אקראיות וחלקיות של מלחים או מגופות לווייתנים שנסחפו אל החוף. בני אירופה לא נתקלו לעיתים קרובות ביצורים גדולים כל כך, ולכן מטבע הדברים היסחפות לווייתנים גדולים לחוף עוררה התרגשות רבה. הדבר נכון במיוחד עבור הראשתן גדול-הראש, שבדרך כלל עלה על החוף בכמויות גדולות ולא כפרטים בודדים. תיעוד מדויק יותר של עליית לווייתנים אל החוף קיים מהתקופה המודרנית: לפי ניתוח של מסמכים עתיקים שערך בשנת 1959 ריימונד גילמור, בסביבות שנת 1723 עלו 17 ראשתנים גדולי-ראש לגדה בשפך-הנהר של האלבה; בשנת 1784 קבוצת לווייתנים עלתה לחופי בריטניה; ובשנת 1827 קבוצת לווייתנים כחולים, שחלק מהפרטים בה הגיעו לאורך של 28.5 מטרים, עלתה לחוף באזור העיר אוסטנד שכיום נמצאת בבלגיה.

הציד שהתרחש בקנה מידה גדול מאוד בין המאות ה-17 וה-19, הביא לכדי כליון אוכלוסיות רבות של לווייתנים, אך מצד שני סיפק לאדם מידע רב על אורחות חייהם, והניב תיאור בהיר וצלול יותר של הלווייתנים. באותה התקופה תוארו לווייתני הענק כיצורים אימתניים שנלחמים בעוז בציידי הלווייתנים, תיאורים שמצאו את דרכם גם לספרות של אותה התקופה. עם הזמן, התפתחו בקרב ציידי הלווייתנים עצמם מיתוסים בנוגע לכוחם ועוצמתם של הלווייתנים אותם הם צדים, וחלקם תוארו כמפלצות ימיות של ממש. אחד הספרים הראשונים שנוצר לפי חוויותיו של צייד-לווייתנים היה הספר Northern Whale Fishery משנת 1820 מאת ויליאם סקורסבי, המתאר ציד של לווייתן מזיפות גדול, וגם בשנת 1840 פורסם הספר some observations on the natural history of the whale מאת תומאס ביל. ספרים אלו תיארו בדרך כלל את הלווייתנים בצורה שלילית, אך מצד שני רחשו להם כבוד.

מקומם של הלווייתנים לא נפקד גם בספרות הקלאסית: אזכורם המוכר ביותר הוא ברומן הידוע מובי דיק מאת הרמן מלוויל (1851), המספר על ספינת ציד לווייתנים שקברניטה, אחאב, רודף כאחוז דיבוק אחר ראשתן גדול-ראש לבקן ענק בשם מובי-דיק, שבמסע ציד קודם כרת את רגלו. אף שהרומן הוא בעיקרו אלגוריה מורכבת, כלל בו מלוויל, שהפליג בעצמו בספינה לציד לווייתנים במשך שנה וחצי, תיאור מדויק של החיים על ספינת ציד, איתור לווייתנים, מעקב אחריהם וציד לווייתנים. הלווייתנים מוזכרים אף בספר המדע-בדיוני הקלאסי 20,000 מיל מתחת למים מאת ז'ול ורן. בשנת 1841 פורסם ספר-הילדים "הרפתקאותיו של פינוקיו" מאת קרלו קולודי. באחת מהרפתקאותיו נבלע פינוקיו על ידי כריש לווייתני, אבל במהלך העיבודים הקולנועיים לספר הפך הכריש ללווייתן, שמזוהה בדרך כלל כראשתן גדול-ראש.

לווייתנאים במאה ה-20עריכה

 
במאה ה-20, היה הדולפינן הים תיכוני לאחד ממיני הלווייתנאים הפופולריים ביותר. בין השאר, תרמו לכך חזותו הידידותית, מבנה פניו שמזכיר חיוך והשתתפותו במופעי דולפינריום

במאה ה-20 חל מפנה בהתייחסות ללווייתנאים בכלל וללווייתנים בפרט. עם התפתחות המחקר המדעי לווייתני המזיפות הגדולים כבר לא הוצגו כמפלצות ימיות נוראיות, המטביעות ספינות ומתקיפות יורדי-ים, אלא כיצורים שלווים, אינטליגנטים וידידותיים שנהרגו על לא עוול בכפם על ידי בני אדם, במהלך הציד ההמוני. כפועל יוצא של שינוי זה, נחקקו חוקים ואמנות בינלאומיות האוסרות על ציד לווייתנים, ועם התפתחות הארגונים לשמירת הסביבה החלו מאבקים להגנה על לווייתנאים המצויים בסכנת הכחדה. גם מקומם של לווייתני השיניים והדולפינים לא נפקד משינוי תרבותי זה: הם החלו לככב כדמויות חביבות ומסבירות פונים בסרטי קולנוע, בספרים ובסדרות טלוויזיה. מטבע הדברים, ההצגה החיובית של הלווייתנאים בתרבות הפופולרית, יחד עם סדרות דוקומנטריות שהציגו את אופיים האמיתי, שיפרו אף הם את מעמדם של הלווייתנאים בציבור.

בתרבות הפופולרית, הלווייתנים והדולפינים התבלטו במיוחד בין שנות השישים לשנות התשעים של המאה ה-20. בין המופעים העיקריים של דולפינים ולווייתנים בתרבות הפופולרית בתקופה זו ניתן לציין את סרט הקולנוע "נער על דולפין" שיצא לאקרנים בשנת 1957, את סדרת הטלוויזיה פליפר, ששודרה החל בשנת 1964 וגיבורה היה דולפינן, את סרט המדע הבדיוני The Day of the Dolphin משנת 1973, את סרט האימה orca משנת 1977 שגיבורו הוא לווייתן קטלן המוצג בצורה לא-מחמיאה, את תוכנית הטלוויזיה seaQuest DSV ששודרה החל מ-1993, את סרט הקולנוע לשחרר את וילי, שיצא לאקרנים בשנת 1993 והדמות הראשית בו היא לווייתן קטלן, את סרט הקולנוע פנטסיה 2000 (סרט ההמשך לפנטסיה) שבו ביצירה אורני רומא של אוטורינו רספיגי מבצעים לווייתנים מהמין לווייתן גדול-סנפיר מחול אקרובטי אווירי, את סרט הקולנוע "לרכוב על לווייתן" שיצא לאקרנים בשנת 2002, את סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה מאת דאגלס אדמס, ועוד ספרים, תוכניות טלוויזיה (סדרות דוקומנטריות, תוכניות עלילתיות, תוכניות אנימציה לילדים), וסרטי קולנוע רבים.

הדולפינים זכו להוקרה בעיקר בשל האינטליגנציה שלהם, אופיים הידידותי ומבנה הפנים שלהם שגורם להם להראות כמחייכים תמיד, לעיניים אנושיות. גם השתתפותם במופעים הבידוריים שנערכו במתקני דולפינריום שיפרה את התייחסותם של בני האדם אליהם. בהקשר זה, ניתן לציין את הדולפינן הים תיכוני שחזותו הידידותית והשתתפותו השכיחה במופעי דולפינריום הפכה אותו לאחד ממיני הלווייתנאים הפופולריים ביותר. גם דמות הלווייתן האימתני נשתנתה מן הקצה אל הקצה: בעקבות המחקר, הסרטים הדוקומנטרים הרבים שנעשו עליהם והספרים שיצאו לאור והציגו אותם באור חיובי, הם לא הוצגו עוד כמפלצות ימיות אימתניות — בדומה למה שמשתמע מרומן מובי דיק, לדוגמה — אלא כ"ענקים ידידותיים" המשייטים לאיטם באוקיינוסים. גם הגילויים אודות שירת הלווייתן המורכבת, האינטליגנציה של הלווייתנים והיחסים החברתיים המורכבים שלהם שיפרה מאוד את מעמדם בעיני הציבור, ותרמה להגנה עליהם, ואף הוצאו תקליטים מיוחדים המשלבים קטעי "שירה" מקוריים של לווייתנים עם מוזיקה אנושית. דוגמה לתקליט כזה הוא התקליט "The way of the dolphin" שמשלב קולות של לווייתנאים עם מוזיקה אלקטרונית.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה