מבצע צרצר

פעולת צה"ל להשבת מתקן ציתות בשטח סוריה. מבצע נערך ב8-9 בדצמבר 1954. חמישה חיילים נפלו בשבי

מבצע צרצר היה פעולה של צה"ל להחזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר. המבצע נערך בלילה שבין 8 בדצמבר ו-9 בדצמבר 1954. חמשת חיילי צה"ל שהשתתפו בפעולה זו נפלו בשבי הסורי, ואחד מהם, רב"ט אורי אילן, התאבד בכלאו בעקבות עינויים קשים שעבר. יתר החיילים שוחררו לאחר כשנה ורבע בשבי.

מבצע צרצר
תאריך התחלה: 8 בדצמבר 1954
תאריך סיום: 9 בדצמבר 1954
משך הסכסוך: לילה אחד
מקום: סמוך לתל פאחר, הרמה הסורית
תוצאה: נפילה בשבי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

סוריהסוריה  סוריה

כוחות

שני חיילים מסיירת גולני, שלושה חיילים מצנחנים.

אבידות

חמישה חיילים נפלו בשבי. (חייל התאבד בעקבות עינויים בשבי)

מהלך הפעולהעריכה

במסגרת איסוף מודיעין על סוריה הושתלו מכשירי האזנה על קווי טלפון סורים. מעת לעת נשלחו חיילים למבצעים מעבר לקווי האויב, לצורך תחזוקת מכשירי האזנה בשל הצורך בהחלפת סוללה או החלפת המכשיר.

כוח של לוחמי סיירת גולני וצנחנים נשלח להחזיר מתקן ציתות שהותקן על קו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. חברי החוליה מסיירת גולני היו סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) ורב-טוראי אורי אילן, חברי החוליה מצנחנים סמל מאיר יעקבי (בוגר יחידה 101), רב-טוראי יעקב (ג'קי) לינד וטוראי-ראשון גד קסטלניץ. הכוח הצטייד בבגדים ללא חותמת צה״ל ורובי טומיגאנים לא ממוספרים, על מנת למנוע זיהוי שלהם עם צה״ל. סמל מאיר יעקבי, מונה לפקד על הכוח מאחר שהכיר את השטח ממשימות קודמות. מארב סורי, שככל הנראה חיכה להם, דרש מהם להזדהות ולאחר שזוהו כלא-סורים פתח עליהם באש. ג'קי לינד זרק רימון שלא התפוצץ. לאחר שסמל יעקבי הבין שאין סיכוי לנצח או לסגת בקרב הוא פקד עליהם להיכנע והחמישה נפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

בשביעריכה

מיד לאחר כניעתם הלוחמים תיאמו גרסאות שיעקובי הוא רב-טוראי וכל השאר טוראים. בהגיעם לכלא הסורים חקרו כל אחד בנפרד תוך שימוש בעינויים על מנת לקבל את המידע על המבצע. אורי אילן שפחד שלא יעמוד בעינויים ויסגיר סודות מדינה התאבד בתאו ב-13 בינואר 1955. לאחר שלושה שבועות בשבי מאיר יעקבי ומאיר מוזס נשברו בחקירה. במהלך חקירה של מאיר מוזס נכנס גבר בלונדיני שהכיר מאימוניו בבריכה בבת גלים. אותו אדם ידע על דרגתו של מוזס ובעקבות כך נשבר בחקירה.[1] הם סיפרו לחוקרים שהם התקינו מכשיר ציתות והובילו את הסורים למקום. המכשיר היה ממולכד והם התכוונו להשמיד אותו ולהתאבד. הם הזהירו קצין או"ם קנדי שלא יתקרב אליהם. מיד עם פתיחת המכשיר הפתיל נדלק ויעקבי אמר "פוצץ" אך חומר הנפץ לא התפוצץ כי היה רטוב. כאשר סיפר בחקירתו בארץ על אותו גבר בלונדיני, מוזס קיבל הוראה לשמור על כך בסוד.[2]

נסיונות לשחרר את הלוחמיםעריכה

אחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר בניגוד לדעת לבון לחטוף מטוס אזרחי, וב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר, מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בשדה התעופה לוד בתואנת שווא שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כקלפי מיקוח להחלפת שבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. על פי דן מרגלית, ארגונים בינלאומיים הציעו לח"כ פייגה אילנית אימו של אורי אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

השחרור והקלוןעריכה

ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים.[3]

מפקד הפעולה, סגן מאיר מוזס, וסמל מאיר יעקבי, נשפטו על כך שלאחר שלושה שבועות של עינויים בכלא הסורי, מסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מוזס הורשע ודרגותיו נשללו ממנו. למרות חוסר הצדק, חוסר הערכה והפגיעה האישית של הפיקוד הצבאי המשיך לשרת במילואים במשך 11 שנים כטוראי. גם יעקבי הורד בדרגה, אך חזר לשרת בצנחנים. במבצע קדש כחצי שנה לאחר שחרורו נהרג יעקבי בקרב במעבר המיתלה. רק בשנת 1969 טוהר שמם של יעקבי ומוזס והושבה להם דרגתם, בעקבות מסמכים שנתפסו לאחר מלחמת ששת הימים. מן המסמכים עלה שהשניים, בעת שחשפו את מכשיר ההאזנה, ניסו להשמיד באמצעות מטען חבלה שהיה בתוך המכשיר את מכשיר האזנה, תוך הקרבת חייהם ולמנוע את גילוי הטכנולוגיה בה פעל המכשיר.


לאחר שחרור אלחנן טננבאום הגישו הסנגור הצבאי הראשי, אל"ם דני עפרוני, ועורך דינו של מאיר מוזס, עו"ד זאב פישר, בקשת חנינה לנשיא המדינה, וכן ביקשו להעלות את מוזס (שעד אז הספיק להתקדם עד לדרגת רס"ן), לדרגת סא"ל, מתוך כבוד לפועלו. ב-3 בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים שבגינם נשפט, חנן הנשיא משה קצב את מאיר מוזס בהמלצת שר הביטחון שאול מופז, וטיהר את שמו.[4] לאחר מתן החנינה העלה מוזס על נס את השוני שביחס החברה הישראלית לשבויים, בין התקופה שבה נפל בשבי ובין ימינו אנו. ב-10 במאי 2005 הוענקה למאיר מוזס, בטקס בראשות ראש אכ"א, דרגת סא"ל. בטקס זה השתתפו גם פרקליטיו של מוזס, ויובל לוי שהיה התובע במשפטו.

ב-24 בספטמבר 2007 העניק שר הביטחון אהוד ברק את צו החנינה המקורי לאמו של יעקבי.[5]

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מאיר מוזס, עדות אישית - תפישת השבי בחברה הישראלית, ערב עיון של המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2013
  2. ^ אבי צור, ביטאון הלוחם, ‏הקצין שנפל בשבי הסורי עם אורי אילן: "גם אני לא בגדתי", באתר מעריב השבוע, 9 באפריל 2015
  3. ^ הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956
  4. ^ חנן גרינברג, הנשיא קצב חנן את מאיר מוזס, באתר ynet, 3 בפברואר 2005
  5. ^ אורית פראג, סילוק החוב, "הדף הירוק", 25 בספטמבר 2007. הכתבה נדפסה בעקבות טקס החנינה של מאיר יעקבי אצל שר הביטחון אהוד ברק.