מהליה ג'קסון
מהליה ג'קסון (באנגלית: Mahalia Jackson תעתיק מדויק: מהייליה ג'קסון, 26 באוקטובר 1911 - 27 בינואר 1972) הייתה זמרת גוספל אפרו-אמריקאית. היא זכתה לכינוי "מלכת הגוספל" ונחשבת על ידי רבים כזמרת הבולטת ביותר בסוגה מוזיקלית זו. בזכות קול הקונטראלטו העוצמתי והייחודי שלה, הפכה ג'קסון לאחד מהגורמים הבולטים להפצת מוזיקת הגוספל בארצות הברית וברחבי העולם. במשך הקריירה שלה היא הקליטה 30 אלבומים (רובם עבור קולומביה רקורדס), ו-12 מתוכם היו לאלבומי זהב.
 | |
| מהליה ג'קסון (1962), צולם על ידי קרל ון וכטן | |
| לידה |
26 באוקטובר 1911 ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
27 בינואר 1972 (בגיל 60) אוורגרין פארק, אילינוי, ארצות הברית |
| שם לידה | מהלה ג'קסון |
| שם במה |
Halie Jackson  |
| מקום קבורה |
Providence Memorial Park and Mausoleum |
| מקום הקמה |
ניו אורלינס |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1927–1971 (כ־44 שנים) |
| עיסוק | זמרת |
| סוגה | גוספל |
| סוג קול |
קונטרה אלט |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| חברת תקליטים | דקה רקורדס, אפולו רקורדס, קולומביה רקורדס |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ילדות
עריכהמהליה ג'קסון נולדה בשכונת העוני קרולטון שבניו אורלינס, לצ'ריטי קלארק ולג'וני ג'קסון. שמה בלידה היה מהלה ג'קסון (Mahala Jackson), והיא כונתה על ידי משפחתה "היילי". היא גרה עם משפחתה המורחבת שכללה 13 נפשות בדירת שלושה חדרים ונקראה בשם דודתה שעל פיה התנהלו העניינים בבית המשפחה. אביה היה סוור וספר ומאוחר יותר הפך למטיף בכנסייה בפטיסטית. כשנולדה סבלה מברכיים עקולות (רגלי O בלשון העם) והרופאים ביקשו לנתחה על ידי שבירת עצמות רגליה ואיחוין מחדש, אך אחת מדודותיה התנגדה לכך בתוקף ואימה נהגה לעסות בילדותה את רגליה בעזרת מי שטיפת הכלים המשומנים. רגליה לא מנעו ממנה לתרגל ולהציג צעדי ריקוד בפני הנשים הלבנות שאת בתיהן ניקו אימה ודודתה.
בהיותה בת 6 מתה אמה והיא ואחיה עברו לחסות דודתה שעל שמה נקראה. על ג'קסון ועל הילדים הצעירים האחרים בבית היה לעבוד מעלות החמה ועד שקיעת השמש בעבודות הבית ובייחוד בניקיון. הם נענשו בעונשים פיזיים כשלא מילאו את המטלות לשביעות רצון הדודה ונעדרו פעמים רבות מבית הספר. באותן שנים התפתחה אהבתה לשירה ובמיוחד לשירה בכנסייה אותה פקדה משפחתה.
משנות ה-20 ועד שנות ה-40
עריכהכבר בגיל 13 היא החלה לעבוד מחוץ לביתה כמבשלת וככובסת. ב-1927, במהלך ההגירה הגדולה של אפרו-אמריקאים מדרום ארצות הברית לצפונה, עברה ג'קסון בת ה-16 בגפה לשיקגו אל אחד מדודיה. זמן מה לאחר הגעתה לשיקגו, היא עלתה לשיר בצורה ספונטנית בתפילת יום ראשון בכנסייה וביצעה את השיר המועדף עליה באותה עת: "Hand Me Down My Favorite Trumpet, Gabriel". בעקבות זאת, היא הוזמנה להצטרף למקהלת הכנסייה הבפטיסטית "גרייטר סיילם". בהמשך, היא החלה להופיע ברחבי העיר יחד עם "זמרי הגוספל של ג'ונסון" – אחת מחבורות הגוספל המקצועיות הראשונות.
ב-1929 פגשה ג'קסון את הכומר תומאס דורסי, שנודע בכינוי "אבי מוזיקת הגוספל", והוא החל להדריך אותה מוזיקלית. באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים הם החלו להופיע ביחד ברחבי ארצות הברית כשג'קסון שרה את המזמורים שחיבר דורסי באירועים כנסייתיים ובעצרות דתיות. אחד השירים שעיבד דורסי, "Take My Hand Precious Lord", הפך לשיר המזוהה ביותר עם מהליה ג'קסון והיה השיר המועדף על מרטין לותר קינג . שיתוף הפעולה בין ג'קסון ודורסי נמשך 14 שנים. באותן שנים שטרם פרסומה, עסקה במגוון עבודות: חדרנית במלון, כובסת ושמרטפית.[1]
ב-1931 הקליטה בפעם הראשונה, את השיר "You Better Run, Run, Run". ההקלטה אבדה ולא ידועים פרטים לגבי מעבר לכותרת. הביוגרפית לוריין גורו טוענת כי באותה עת הוסיפה ג'קסון לשמה הפרטי את האות "I" ונקראה מעתה מהליה. במאי 1937 היא הקליטה מספר שירים בחברת התקליטים דקה כשמלווה אותה בפסנתר אסטל אלן. התקליט כלל את השירים: "God's Gonna Separate The Wheat From The Tares," "My Lord," "Keep Me Everyday," ו-"God Shall Wipe All Tears Away". התקליט לא הצליח מבחינה מסחרית וחברת דקה הניחה לה לעזוב.
ב-1947 היא חתמה על חוזה הקלטות עם חברת אפולו רקורדס וב-1948 הקליטה את שירו של ויליאם הרברט ברוסטר, "Move On Up A Little Higher". ההצלחה הייתה מיידית וחנויות התקליטים לא הצליחו לענות על הביקוש. התקליט נמכר ב-8 מיליון עותקים והזניק את ג'קסון לתהילה. שנים רבות לאחר מכן, ב-1998, זכה השיר לכבוד ונכלל ב"היכל התהילה של פרס גראמי". מיד אחרי ההצלחה בארצות הברית הגיעה גם ההצלחה באירופה, וג'קסון הפסיקה לשיר בכנסיות והחלה להופיע בקונצרטים בארצות הברית ובאירופה. גם הליווי המוזיקלי השתנה: אם לפני פרסומה שרה בלווית פסנתר או עוגב בלבד, הרי שעכשיו הליווי והעיבודים הפכו בדרך כלל לתזמורתיים.
בשנים שלאחר מכן, הוציאו ג'קסון וחברת תקליטי אפולו הקלטות נוספות של שירי גוספל ואלו זכו להצלחה גדולה הן בארצות הברית והן במדינות אחרות במערב אירופה, ביניהן צרפת, דנמרק ונורווגיה.
משנות ה-50 ועד שנות ה-70
עריכה
ב-1950 הייתה לאמנית הראשונה שערכה הופעה של מוזיקת גוספל באולם קרנגי הול שבניו יורק. ב-1952, בעת שערכה מסע הופעות באירופה, כונתה שם "זמרת הגוספל הטובה בעולם" ו"מלאך השלום" והופעותיה נערכו מול קהלים גדולים. במהלך שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 המשיכה הקריירה שלה במסלול עלייה. ב-1954 היא החלה בסדרת תוכניות ברשת CBS וחתמה על חוזה חדש עם חברת קולומביה רקורדס. עם הצלחתה הגדולה גם בזרם המרכזי של המוזיקה, הפכה ג'קסון מטרה לביקורת של חלק מיוצרי מוזיקת הגוספל בטענה כי היא ויתרה על סגנון וצליל הגוספל הקלאסי שלה לטובת הגעה לקהלים נרחבים יותר.
ב-1958 היא הקליטה מספר שירים שהשתתפו בסרט "St. Louis Blues" וב-1959 שרה את "Trouble of the World" כשהופיעה בסרט "חיקוי לחיים" (Imitation of Life) בתפקיד סולנית במקהלת כנסייה. היא הייתה האטרקציה המרכזית בתצוגת הגוספל הראשונה שהייתה בפסטיבל הג'אז של ניופורט ב-1957, הוקלטה על ידי קול אמריקה וחזרה לפסטיבל ניופורט גם ב-1958.
ב-1961 היא שרה בנשף לכבוד כניסתו של ג'ון פ. קנדי לתפקיד נשיא ארצות הברית וב-1962, במקביל ליציאת אלבום נוסף שלה, הפכה להיות דמות מוכרת בקרב צופי הטלוויזיה הבריטית בעקבות הקרנתם המזדמנת של קליפים של שיריה. במצעד הגדול לוושינגטון, שהתקיים ב-1963, בו נשא מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם "I Have a Dream", שרה ג'קסון את השיר "How I Got Over" (אנ') בפני 250,000 איש. כשנרצח מרטין לותר קינג ב-1968, היא שרה בהלווייתו את השיר האהוב עליו, "Take My Hand, Precious Lord".
במשך שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ערכה ג'קסון מסעי הופעות ברחבי העולם, כולל באירופה בשנים 1961, 1963, 1964, 1967, 1968 ו-1969. ב-1961 נכללה גם תל אביב במסע הופעותיה, והופעתה בישראל זכתה להצלחה גדולה. ב-1970 היא הופיעה בליבריה בפני נשיא המדינה האפריקנית (ויליאם טבמן) ובאותה שנה הופיעה במספר איים בקריביים. ב-1971 היא הופיעה בפני המשפחה הקיסרית היפנית ובהודו, בפני קהל הודי וראש הממשלה (אינדירה גנדי). את הופעתה בת שלוש השעות בהודו סיימה בהדרן עם השיר "We Shall Overcome".
אלבומה האחרון, "What The World Needs Now", יצא לאור ב-1969 ומסע ההופעות האחרון שלה הסתיים בגרמניה ב-1971. כשחזרה לארצות הברית ערכה את אחת הופעותיה הטלוויזיוניות האחרונות ב"מופע של פליפ וילסון" (Flip Wilson Show). באותה תקופה התמקדה ג'קסון בסיוע לאחרים. היא יסדה את "קרן המלגות מהליה ג'קסון" שהעניקה מלגות להשכלה גבוהה לצעירים. על מאמציה לקידום ההבנה בעולם היא קיבלה את פרס יונת הכסף.
היא התגוררה בשיקגו עד מותה ב-1972, שנגרם מאי ספיקת לב אחרי מספר שנים בהן סבלה מבריאות לקויה.
מאפייני שירתה
עריכהכנוצרית דתית סירבה ג'קסון, במשך כל שנותיה כזמרת, לשיר שירים חילוניים. עם זאת, היא שרה שירים חילוניים שניתן היה לפרשם כבעלי משמעות דתית כגון You'll Never Walk Alone. ניסיונות רבים נעשו לשכנעה להקליט ולהופיע גם עם חומר חילוני. אמני ג'אז כמו לואי ארמסטרונג ואמני בלוז ניסו לשכנעה לשיר בזרמים המוזיקליים שלהם, אך ג'קסון טענה כי "בלוז היא מוזיקת הייאוש. שירי הגוספל הם שירי תקוה. כשאתה שר גוספל, יש לך את ההרגשה כי יש תרופה למה שאינו כשורה, אך כשאתה מסיים עם הבלוז, אין לך על מה להישען".[3]
על אף שמילות השירים היו בעלי נימה דתית, שירתה מלאת הנשמה וההתרגשות מול קהלים אפרו-אמריקאים הפכו במקרים רבים את השירים לבעלי אופי מחאתי. אנתוני היילבוט, מחבר הספר "The Gospel Sound" והביוגרף של ג'קסון, טוען כי בעוד שבהופעותיה בטלוויזיה ומול קהלים לבנים הייתה הופעתה של ג'קסון מאופקת, הרי שמול קהלים שחורים, הייתה הופעתה מלאת רגש וסערה, עד כי מסרקותיה נפלו משערה. הקהל השחור הגיב בריקודים, צעקות ואקסטזה.[3] הזמרת הישראלית, נחמה הנדל, שנכחה בכנסייה בשיקגו בעת שג'קסון שרה בה, תיארה את החוויה במילים: ”החוויה הייתה עצומה כל כך, שתקף אותי פחד שאאבד את ההכרה.”[4]
בעת שהופיעה ב-1961 בישראל, היא רואיינה על ידי יוסף לפיד, וכשנשאלה על ידו האם היא מתכוננת להופעותיה, ענתה:
אני 'התכוננתי' עוד בהיותי אומנת אצל גברת לבנה בניו-אורליאנס. היא הייתה הולכת לבלות ומשאירה לי את ילדיה. שילמה לי שני דולאר לשבוע. ואני אהבתי את הילדים האלה. זה כל מה ש'התכוננתי'. ואהבת לרעך כמוך. זה מה שאני שרה.
— יוסף לפיד, אנשים חשובים מאד, הוצאת מסדה, 1963, עמ' 51
חייה הפרטיים
עריכהב-1936 נישאה ג'קסון לאייזק ליינס גריי הוקנהאל ("אייק") שהיה כימאי בוגר אוניברסיטת פיסק ומכון טסקגי והיה מבוגר ממנה ב-10 שנים. הם התגרשו ב-1943 בעקבות לחצו הבלתי פוסק של הוקנהאל על ג'קסון שתעתיק את מרכז פעילותה להשתתפות במיזמים של מוזיקה חילונית, דבר שהיה בניגוד לאמונתה ובעקבות התמכרותו להימורים על מרוצי סוסים. ב-1964 נישאה לסיגמונד גאלוויי.[5] לג'קסון לא היו ילדים. לאחר הצלחתה המסחרית היא פתחה מכון יופי וחנות פרחים בשיקגו והחזיקה בהם עד מותה. בעקבות הכנסותיה בשנות השיא (כ-100 אלף דולר בשנה) היא אף השקיעה בנדל"ן.[1]
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מהליה ג'קסון
מהליה ג'קסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מהליה ג'קסון, באתר AllMovie (באנגלית)
מהליה ג'קסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
מהליה ג'קסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
מהליה ג'קסון, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
מהליה ג'קסון, באתר ספוטיפיי
מהליה ג'קסון, באתר AllMusic (באנגלית)
מהליה ג'קסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מהליה ג'קסון, באתר דיזר
מהליה ג'קסון, באתר Discogs (באנגלית)
מהליה ג'קסון, באתר Songkick (באנגלית)- מהליה ג'קסון, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
מהליה ג'קסון, באתר בילבורד (באנגלית)- מהליה ג'קסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ״נושאת הבשורה״ - סיפור חייה של מהייליה ג׳קסון בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
- Gwen Thompkins, Gospel Queen On The King's Highway The power and the glory of Mahalia Jackson, באתר NPR, 26 בספטמבר 2019
- ביצוע של ג'קסון לשיר Go Tell it on The Mountain מ-1950, מתוך אוסף ג'ורג' בלאד לתקליטי 78
- מהליה ג'קסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Time magazine: "Moving On Up" (Monday, February 7, 1972
- ^ "(65769) Mahalia = 1995 EN8 = 1999 XB231". Minor planet center.
- ^ 1 2 Alden Whitman, New York Times: "Mahalia Jackson, Gospel Singer, And a Civil Rights Symbol, Dies" (January 28, 1972
- ^ מיכאל אוהד, אני מאושרת - ואתם מה?, דבר, 12 במאי 1961
- ^ Mahalia Jackson at IMDb