מחול באתיופיה

המחול באתיופיה מאופיין ברובו בריקוד אתני הייחודי לכל ישות אתנית במדינה זו. באתיופיה מתגוררות כשמונים ישויות אתניות שונות; "לכל שבט יש את הריקוד האופייני לו, ונדיר שלשבט אחד יהיו מספר ריקודים שונים. ריקוד אחד משמש לתפקידים שונים". מכאן שעושר המחול האתני באתיופיה נובע ממגוון הקבוצות האתניות החיות בה, ולא מכמות הריקודים שיש לקבוצה זו או לאחרת. מאחר שאותו מחול הוא בעל שימושים שונים, ועשוי להתאים לאירועים שונים – שמחות, חתונות וחגיגות לאומיות - ניתן לשנות את מילות השירים המלווים את המחול בהתאם לאירוע, אבל המקצב ומבנה המחול על חומריו התנועתיים נותר זהה.

רקדני הפרויקט של יוהנס במופע בחג הסיגד בהיכל התרבות של נשר

ריקוד עם אותנטי

חוקר הפולקלור פליקס הרבורגר (Felix Hoerburger) מבחין בין "ריקודי עם ממקור ראשוני", לבין "ריקוד עם ממקור שניוני". הראשון נחשב ל"אותנטי", מסורתי, קשור לכפר, לחיים הטבעיים; אלא שמרבית החוקרים כיום טוענים שגם המחול הנחשב ל"אותנטי" אינו קפוא על שמריו, אלא משתנה על פני ציר הזמן ומשקף את השינוי בחברה. לפיכך, ה"אותנטי" הוא "אותנטי" לאותו זמן. ב"ריקוד עם ממקור שניוני", יוצר כוריאוגרף שינוי מודע במחול ממקור ראשון כדי להתאימו לצורכי הבמה, לאורך זמן המופע וכדומה.

בכפרי אתיופיה, "ריקוד העם ממקור ראשוני" מתבצע בדרך כלל תחת כיפת השמיים, כשהכפריים צופים בו מסביב ומשתלבים בתוכו. לעומת זאת, "ריקוד עם ממקור שניוני", מתקיים בדרך כלל בתיאטרון או בבית מלון לפני תיירים. באתיופיה קיימת מסגרת מקצועית לתיאטרון, מוזיקה ומחול הקיימים בתיאטרון הלאומי באדיס אבבה. במסגרתה פועלת להקת פולקלור של מחול ולה צמודה תזמורת עם כלים מסורתיים ושני זמרים. במלונות הגדולים ובהם משתכנים תיירים, קיימות תוכניות בידור של מחול ומוזיקה של פולקלור המוגשות לתיירים. הטלוויזיה האתיופית מרבה לצלם תוכניות אלו, וקיימת תעשייה פורחת של קלטות וידאו המשמשות מקור לחיקוי. ריקודים אלו ניתן לסווג כ"ריקוד עם ממקור שניוני". לעיתים קרובות המבנה המסורתי של הריקוד מתבטל כדי להתמקד במרכיבים וירטואוזיים יותר של הריקוד שירשימו את הקהל, וגם להגביל את אורכו כדי שישתלב כחלק מתוכנית תרבותית-בידורית.

קטגוריה נוספת הוא מחול לבמה, או "מחול יצירתי בן–זמננו", כלומר מחול אמנותי שנוצר על ידי כוריאוגרף כביטוי אישי בהשראה של מחול עממי. נכון להיום, קטגוריה זאת לא קיימת באתיופיה.

המחקר על המחול האתיופי

המחקר על המחול האתיופי מועט ביותר והחל ב-1964 בפרויקט משותף של ממשלות אתיופיה והונגריה. המומחים האתיופים שהשתתפו במחקר כללו את דבאלק צגאי (Debalke Tsegaye) ויואל יוהנס (Yoel Yohannes), והמוזיקאים ההונגרים שהשתתפו גיורגי מרטין (György Martin) ובאלינט סרוסי (Bálint Sárosi). המוזיקאי ההונגרי טיבור ואדאסי (Tibor Vadasy) המשיך את המחקר ופרסם ניתוחים של מספר ריקודי עם אתיופים (1970, 1971, 1973), ובהם המחול האמהרי, הטיגרי, הגורגה, וואלו ואורומו.

ב-1974, עם פרוץ המהפכה האתיופית, חוסר השקט הפוליטי הביא להפסקת המחקר והקשר של המחול האתיופי מחוץ למדינה. רק בשנים האחרונות הורחב מאגר תיעוד במצלמת וידאו של ריקודי העמים החיים באתיופיה המצוי בארכיון משרד התרבות האתיופית. הספרות בנושא המחול מועטה ביותר, והמעט הקיים, נכתב על ידי מוזיקאים ולא אנשי מחול. אבדו נגש (Abdu Negash), לשעבר כוריאוגרף התיאטרון הלאומי האתיופי, קיבל הכשרה מקצועית בצעירותו במוסקבה והיה תלמידו של ואדאסי.

המחול וביתא ישראל באתיופיה

ביתא ישראל רקדו את הריקודים של שכניהם, האמהרים והתגרים. מרבית יהודי אתיופיה התגוררו בכפרים בבגמדר, שם יושבים האמהרים, ואימצו את האסכסתה (געז: እሰክሰታ) המאפיינת את המחול של קבוצה זו. האסכסתה קיימת גם בריקודים של קבוצות אתניות נוספות במינונים שונים, אך אצל האמהרים ריקוד הכתפיים הוא לב לבו של המחול. למרות שהאמהרים אינם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, השפעתה היא דומיננטית באתיופיה, וריקוד הכתפיים האמהרי הפך לריקוד העם המייצג את אתיופיה. יהודים נוספים שישבו בחבל תיגראי אימצו את הריקוד המקומי. מחול זה שונה במבנה ובחומרים התנועתיים שלו מהריקוד האמהרי.

היהודים, כשכניהם, רקדו בכפרים בתלבושות לבנות רקומות מסורתיות (שֶמַה) וברגליים יחפות תחת כיפת השמיים, או בתוך סככה שהוקמה לכבוד שמחות. הריקודים המסורתיים, שנלמדו בצפייה, ללא הדרכה, היו פתוחים לכל. גם לימוד המוזיקה נעשה על ידי שמיעה, ללא תווים. האזמרי היה איש המקצוע בתחום, שהיה נודד בין הכפרים, מנגן בכלים מסורתיים, מחבר שירים חדשים והכפריים היו מצטרפים אליו בריקוד ושירה.

בריקודים האמהרי והתגרי, בדומה לריקודים אתיופים אחרים, קיים איחוד בין מחול, שירה ונגינה. הנגן הוא לא רק צופה, אלא לוקח חלק בריקוד ויכול אף להוביל אותו. בדרך כלל הרקדן הטוב הוא גם הנגן הטוב. הריקודים האמהרי והתגרי נחשבים לריקודים המפותחים יותר באתיופיה, והדבר בא לידי ביטוי בעושר התנועתי של האסכסתה ובהיותם מבוצעים הן בהפרדה בין המינים והן בעירוב בין המינים ובזוגות.

ניתוח האסכסתה

האסכסתה מתרכזת באזורי הכתפיים, שכמות, חזה, צוואר וראש. ניתוח התנועה מגלה עושר מוטיבים של עבודת כתפיים, הנבדלים זה מזה במקצבים, בכיוונים ובאיכויות. באסכסתה נעות הכתפיים בכיוון אנכי (מעלה ומטה); בכיוון אופקי (קדימה ואחורה); ובאלכסון (twist, כאשר אחת קדימה והשנייה אחורה). לפיכך, התנועה יכולה להיות סימטרית, או א-סימטרית. את התנועות המתקדמות הבסיסיות מעבים על ידי יצירת סקאלות דמיוניות של תזוזה, מעין מפת תחנות של הכתפיים בתנועתן.

באסכסתה ניתן לדמיין שלוש תחנות, שניתן לעבור אותן תוך הדגש או עצירה, במסלול התקדמות אנכי בין מצבן הטבעי של הכתפיים לנקודה האפשרית הגבוהה ביותר, ושתיים המובילות ממצבן הטבעי לנקודה הנמוכה ביותר; עוד ישנן שלוש תחנות אופקיות בדרך קדימה ושתיים נוספות בכיוון ההפוך. המעברים בין התחנות עשויים להיות בקווים ישרים, חצאי מעגל או מעגל שלם, עם או נגד כיוון השעון.

ניתן להבחין בשתי משפחות של האסכסתה, שהרקדנים משלבים לסירוגין באותו מחול. האחת מורכבת מאלתורים של מוטיבים של תנועת כתפיים העוברות בין שתיים עד שלוש תחנות, שלפחות אחת מהן איננה סמוכה לחברתה. הן קטועות, מהירות ומסתיימות בעצירה חדה. כדי להעצים את תנועת האסכסתה ניתן להוסיף קימור של הגו העליון קדימה ואחורה.

דוגמאות למקצבים לאסכסתה

המשפחה הנוספת של אסכסתה מורכבת מתנועה רצופה (בדרך כלל אופקית) של הכתפיים/שכמות בין שתי תחנות הסמוכות זו לזו, תנועה שיוצרת אפקט של רעידות, מעין טרמולו. ניתן לעשות זאת עם שתי הכתפיים יחד, או עם כתף אחת בלבד. דוגמאות למקצבים אופייניים לטרמולו כתפיים/שכמות:

בניגוד לעושר התנועה בחלק העליון של הגוף, התנועה בחלק התחתון של הגוף היא בסיסית ועיקר תפקידה הוא לשאת את הגוף שבחלקו העליון מתבצעת האסכסתה. הידיים פּסיביות, המפרקים כפופים לצדדים והאגודלים מונחים על הכסלים. האסכסתה מלווה בניעות ברכיים (bounces), אותן תזוזות אנכיות קלות בתוך כיפוף הברכיים (plié). גם כאן יש כר נרחב לאלתור. הרגליים מקבילות, צמודות או נתונות בפישוק קל. מעבירים את משקל הגוף מצד לצד, או הרגליים בעמדה רביעית מקבילה (רגל אחת קדימה והשנייה אחורנית) ומעבירים את משקל הגוף קדימה ואחורה. כשהאווירה מתחממת הניעות הופכות לקפיצות ברגליים צמודות, משתיים לשתיים, או מאחת לאחת. הדגש יכול להיות למעלה (upbeat) או למטה (downbeat).^{[דרושה הבהרה]}

קפיצה עם דגש למטה (האסכסתה מתבצעת על הטריולה):

קפיצה עם דגש למעלה:

בדרך כלל, תנועת ראש מתלווה לריקוד הכתפיים. אופייניות הטיות של ראש קדימה (תוך שילוב תחנה אחת), תזוזה של הראש "הנוסע" לצדדים, קדימה ואחורה, עם או נגד כיוון הכתפיים הרוקדות.

הריקוד האמהרי

להלן תיאור ריקוד האסכסתה האמהרי מתוך צפייה בחתונה בישראל:

תחילתו בחימום האווירה כאשר גוש של רוקדים הנעים במעגל, כפות ידיהם בגובה הכתפיים והם מוחאים כף בקצב של 2/4. בהמשך הם מסתובבים אל מרכז המעגל ונעצרים. נוצרת מעין חומה של אנשים המוחאים כפיים תוך ריקוד אסכסתה בכתפיים ובראש תוך כדי שהם מעבירים את משקל גופם מרגל לרגל, ברכיהם משוחררות ונעות ברכות מעלה ומטה. הידיים עוברות לכסלים והאסכסתה גוברת. ההתרגשות הולכת וגואה, והכול בשל לקראת פריצתם של הסולנים למרכז. קטעי הסולו מתישים ולכן אינם נמשכים, בדרך כלל, יותר מ-45 שניות. הסולנים שפרקו את מטעני האנרגיה שלהם מצטרפים לקבוצה כדי להחליף כוח ואחרים תופסים את מקומם. הרוקדים המקיפים אותם, מעודדים אותם במחיאות כפיים ובקריאות להגיע לשיאים חדשים תוך שהם בעצמם רוקדים אסכסתה על עומדם. ברגעי השיא נסחפת כל המאסה האנושית לקפיצות במקום, מלוות מחיאות כפיים והנעת כתפיים וראש, ואחר כך היא מתחילה לנוע נגד כיוון השעון, כאילו בולעת את הסולנים שבקרבה. כשמתעייפים, חוזרים למתכונת ניעת הברכיים ומחיאות הכפיים, צוברים שוב אנרגיה לקראת תחרות הסולנים הבאה. לעיתים המבנה של המחול קצר יותר: קבוצת אנשים עומדת במעגל מוחאת כפיים ורוקדת אסכסתה כאשר סולנים נכנסים למעגל תוך כדי תחלופה.

אין מעגל שבאמצעו אין סולן, או זוג סולנים. זו תחרות מעודנת שבה הסולנים, מעין יריבים, המציגים לראווה את היצירתיות שלהם בהמצאת מוטיבים תנועתיים חדשים של תזוזת כתפיים וראש. בדו-שיח התנועתי הספונטני בין הסולנים אין תשובה שהיא חזרה תנועתית על השאלה, אלא תמיד התשובה תהיה במוטיב אחר. כל רקדן רוקד את המוטיב החביב עליו באופן אינסטינקטיבי ובכך משקף את אישיותו. הסולנים יכולים להיות גם זוגות מעורבים. אין מגע ביניהם והם "משוחחים" באמצעות הכתפיים, הראש והעיניים מלאות ההבעה.

— אשל, 1993

.

האסכסתה מלווה בנגינה בכלים, כמו הקברו (kebero), תוף שהנגנים מקישים עליו בידיים; המסנקו (Mesenko), מין כינור, תיבת תהודה מעוינת מעץ בעלת מיתר ארוך אחד שמנגנים עליו בעזרת קשת מעץ המחוברת בשיער של זנב סוס; הקראר (Krar), מין נבל קטן ובו שישה מיתרים עשויים מתכת; או חליל (washint) עשוי מקנה חזרן ובו ארבעה חורים. הנגנים יושבים או עומדים מחוץ להתגודדות הרוקדים ונותנים את הקצב הקבוע של 2/4. הנגינה הקצבית מלווה בשירה של זמר או זמרת. השירה עצמה בנויה אנטיפונית על חילופי שאלות ותשובות (זפן, zäfän) בין הזמר הסולן לקבוצה.

הריקוד התגרי

הריקוד התגרי הוא ריקוד של מעגל גדול. הדגש אינו על וירטואוזיות האסכסתה אלא על המעגל המתקדם של המחוללים, שיכול לכלול מאות אנשים. המתופפים הם הכוכבים. הם נכנסים לרחבה עם התיפוף התגרי ומכים על הקאבארוס, תופים גדולים התלויים על שכמם, ומזמינים את הקהל לרקוד. הקצב הוא 3/8. בניגוד למוזיקה במערב, אין דגש על השמינית הראשונה.

כשמתחיל הריקוד הנשים מניחות צעיף לבן (נטלה) על ראשן, כשרק פניהן גלויות וידיהן מוסתרות מתחת לנטלה. הגברים עוטפים את הנטלה סביב המותניים ומניחים על הכתף את שארית הבד. הידיים רפויות. הם מסתדרים במעגל גדול בזוגות זה בצד זה ומתחילים להתקדם בשורה עורפית במעגל המתבסס על הצעד התגרי.

הצעד התגרי מורכב משלושה חלקים: צעד קדימה על רגל ימין עם תנופה קלה של הגוף ימינה (שמינית ראשונה), רגל שמאל נצמדת קלות לצד עקב כף רגל ימין (שמינית שנייה), כף רגל שמאל מחליקה מעט קדימה חסרת משקל (שמינית שלישית). חוזרים על אותה תבנית התקדמות, אלא שהפעם מעבירים את המשקל לרגל שמאל ותנופת הגוף הקלה פונה שמאלה.

המעגל מתחיל עם כיוון השעון לימין, ובהמשך מתקדמים לכיוון ההפוך. ההתקדמויות עשויות לחזור על עצמן מספר פעמים וקשורות למוזיקה. בשלב מסוים הרוקדים פונים למרכז המעגל תוך התקדמות לצדדים - ימינה ושמאלה לסירוגין - תוך כדי חצי סיבוב או סיבוב מלא. הרגליים בפיסוק קל ("שנייה מקבילה"), הברכיים רפויות. רגל ימין או שמאל פוסעת הצידה והשנייה מצטרפת ונצמדת אליה, אגב ביצוע אסכסתה מעודנת בקצב. זקנים המתקשים להניע את הכתפיים מניעים את ראשם קדימה ואחורה ושוב חוזרים למעגל בהתקדמות, כאשר סדר ההתקדמות במעגל ניתן לשינוי. ניתן לוותר על חלק מהמורכבות של ההתקדמות הצידה, כמו חצאי הסיבובים, כדי לשנות כיווני התקדמות או התקדמות כשהגב מוביל, ולהשאיר רק את ההתקדמות קדימה וההתקדמות הצידה עם החזית למרכז המעגל.

המתופפים תופסים מקום מרכזי בריקוד זה. הם נמצאים במרכז וממשיכים בחימום האווירה. פסיעותיהם מתחלפות בניעות ברכיים וקפיצות. הם ניתקים קלות מהרצפה וחוזרים אליה בהדגשה כבדה של כיפוף ברכיים. הם מנתרים מרגל לרגל קדימה ואחורה, מתקדמים או מסתובבים על עומדם, קופצים בשתי רגליים ונוחתים על אחת, ואז עוברים לקפיצות גדולות יותר. קפיצות אלה מוכרות מבלט קלאסי, שם הם נקראות sisonne fermé ו-temps levé, כשבמחול האתיופי הן מתבצעות ברגליים מקבילות ללא מהלך הפתיחה (turn out) של הבלט. בהמשך, המתופפים המשולהבים נוטשים את מקומם, מצטרפים אל ההולכים וכאילו מובילים אותם, או שהם פורצים את המעגל וממשיכים לעודד את אנשיו, בעוד הם עצמם מקפצים ומתופפים מחוץ לו.

מקצבים אופייניים:

למרות שמחול המעגל הגדול הוא האופייני ביותר, קיימים בריקוד התגרי ריקודים נוספים. ביניהם למשל, ריקוד לזוגות בשם אסתללי (estalelay). בריקוד זה, יוצרים שתי שורות זו מול זו, מתקרבים, מתרחקים, ויוצרים זוגות ביניהם הרוקדים אסכסתה. מחול נוסף הוא מחול החרבות (siré) שבו גברים רצים קדימה עם החרבות, קופצים ומתווים צורת שמונה עם חרב מעל לראשיהם. ריקוד נוסף הוא ריקוד לזוג בשם Awrus (יונים) שמתאר מאבק בין יונה לעיט ובאופן סמלי מתאר את החיזור של גבר אחר אישה, או מערכת יחסים בין שתי נשים. הצעיף של השמלה המסורתית משמש את הנשים כ"כנפיים".

המחול האתיופי בישראל

תיעוד המחול האתיופי בישראל

בשנת 1991 התבקשה ד"ר רות אשל, בזמנו תחקירנית הספרייה הישראלית למחול בבית אריאלה, לתעד את מחול העדה. במשך שלוש שנים תיעדה במצלמת וידאו סופר-8 עשרות אירועים של שמחות, וכן את התנועה המלווה את החיים היומיומיים של העדה. עשרות שעות צילום הועברו לספריה, כולל תיאור וניתוח אירועים.

תולדות המחול האתיופי בישראל

ה"אסקסטה" מאפיינת את המחול של יהודי אתיופיה, ובישראל משמשת מקור גאווה לעדה. בשפתה התנועתית היא שונה מריקודים של עדות ישראל האחרות ומכל מה שהוכר בארץ עד לעליית ביתא ישראל. היא מבוצעת בחתונות, בר מצווה ושמחות. בישראל הוקמו מספר להקות מחול אתיופיות מסורתיות שרובן כבר אינן פועלות. הראשונה בארץ הייתה להקת "מסרת" בנצרת עילית, ובעקבותיה להקות בערים כמו עפולה, לוד, קריית גת, רמלה, צפת ונתניה. בבאר שבע הוקמה להקת "הכוכבים" ובפתח תקווה להקת "התקווה פורחת" וברחובות להקת "צ'לי", בניהולה של דבורה זילברברג. מרבית הלהקות לא האריכו ימים. הרקדנים והמוזיקאים הגיעו לחזרות ממקומות מרוחקים אחרי יום עבודה, וקשה היה להתמיד לאורך זמן בעבודה בהתנדבות. במתנ"סים ובמרכזים קהילתיים קיימות קבוצות נוער וילדים אתיופיות. קבוצת הפולקלור "בהלצ'ין" בניהולו של שלמה אקלה היא הלהקה המסורתית המובילה. להקות "אסכסתה" ו"ביתא" שייסדה רות אשל ניסו ליצור מחול אתיופי עכשווי עם אלמנטים מסורתיים.

קבוצת הפולקלור "בהלצ'ין"

קבוצת הפולקלור "בהלצ'ין" היא הלהקה המוכרת ביותר בתחום השמירה על המסורת. היא נוסדה ב-1996 כחלק ממרכז "בהלצ'ין" (תרבותנו), או בשמו הרשמי "מרכז מורשת יהודי אתיופיה". מנכ"ל העמותה ומנהל הקבוצה הוא שלמה אקלה. קבוצת הפולקלור כוללת חמישה מוזיקאים המנגנים על כלים מסורתיים (מסנקו, 2 קרארו, קאברוס וואשינט), שחקנים מקרב המוזיקאים, זמרים וארבעה רקדנים. הלהקה מופיע במגוון ריקודים אתניים אתיופים מאזורים שונים ובהם אמהרי, תיגרי, אורומו וגוג'אם. במופעים יושבים הנגנים בשורה זה לצד זה מאחורי הבמה, בדרך כלל זמר או שניים שרים בקדמתם, כשאלה מלווים בקבוצת רקדנים. הלהקה סיירה מספר פעמים בחוץ לארץ.

תיאטרון מחול אסקסטה (1995–2005)

הלהקה הוקמה באוניברסיטת חיפה על ידי רות אשל, חוקרת מחול ולשעבר רקדנית כוריאוגרפית, שהייתה מרצה למחול באוניברסיטה. בשנים הראשונות נבנה רפרטואר שכלל את תפילות ביתא ישראל שלימד הקס ירמיהו פקדו מנצרת עילית, וכן ריקודי אסכסתה. בהמשך עברה ההתמקדות לעבודה ניסיונית ביצירת מחול אתיופי עכשווי. מדובר בתהליך ממושך יצירתי של אשל בשיתוף הרקדנים לעיבוי תנועות האסכסתה על ידי ואריאציות תוך שמירת מורשת האסכסתה וכן תנועה טבעית של הבעה אישית.

בשנת 2002 הוזמן לעבוד עם הלהקה אבדו נגאש, כוריאוגרף התיאטרון הלאומי האתיופי, שהעמיד ללהקה מחרוזת ריקודים של קבוצות אתניות באתיופיה. מרבית המוזיקה של הלהקה נוצרה עבורה והיא שילוב של מוזיקה מערבית ואתיופית המבוססת על אלתורים קוליים של רקדנים (דגה חנוך-פדר, אמן צ'ולה, סיסאי מניוואב) עם מלחינים כמו עודד זהבי ודגנית אליקים. מעצבת התלבושות היא נוגה וייס; בתלבושות יש שילוב של גזרה מערבית עם בדים שהובאו מאתיופיה.

הלהקה נסגרה בשנת 2005 לאחר שינויים פנימיים באוניברסיטה. במהלך עשור נוצר רפרטואר עשיר והלהקה ערכה סיורים רבים בעולם. בין רקדני להקת אסכסתה שהצליחו כאמנים: המוזיקאי והשחקן זנה אדהנני, במאי הסרטים והסטנדאפיסט שמואל ברו ושחקן הקולנוע סירק מסנט.

להקת ביתא

ריקודי כתפיים, להקת ביתא, כוריאוגרפיה - רות אשל, 2008. צלם עופר זבולון

להקת ביתא נוסדה בשנת 2005 על ידי רות אשל עם קומץ רקדנים מלהקת אסכסתה (אמן צ'ולה, דגה חנוך, לוי, סיסאי מניוואב, גילת ביינה, גילה בטואלין ואבי גולה) והיא המשכה של תיאטרון מחול אסכסתה שנסגר באוניברסיטה. הלהקה ממוקמת במתנ"ס נווה יוסף בחיפה בלב שכונה של יוצאי אתיופיה, במטרה לתרום לקהילה ולהיות מועשרת על ידה. מאז התחלפו הרכבי הרקדנים ורפרטואר הלהקה התרחב. כמו באסכסתה, גם בביתא מושם דגש על התהליך היצירתי. הלהקה ערכה מספר סיורים בעולם ובהם באתיופיה. מאז 2010, משמשת מיקה יערי כסגנית של אשל. ללהקה הצטרף צביקה איזקיאס, הרקדן הראשון ממוצא אתיופי שקיבל הכשרה במחול מערבי; כרקדן באנסמבל בת שבע, רקד איזקיאס בעבודות של אוהד נהרין וכוריאוגרפים ידועים נוספים. בביתא הוא חבר בהנהלה, רקדן וכוריאוגרף.

להקת דסטה

להקת דסטה נוסדה בשנת 2008 במרכז הנוער בטירת כרמל, כשיתוף פעולה בין מרכז הנוער, מחלקת נוער, המתנ"ס, היחידה לקידום ושיקום נוער, עמותת היוט לנוער אתיופי והפרויקט הלאומי לעולי אתיופיה. את הלהקה מובילה יוצאת להקת "ביתא" גילה בטואלין, והיא מנוהלת על ידי קובי הזז. בלהקת דסטה (שמחה באמהרית) רוקדים בסגנון אסכסתה, כאשר הייחוד הוא בכך שהרקדנים הם בני נוער. הלהקה הופיעה על במות רבות, בין השאר בסוכה הפתוחה בבית הנשיא ב-2011, ויחד עם סימפונט רעננה במסגרת אירועי "פותחים במה" בטירת כרמל.

לקריאה נוספת

• הסרט "כתפיים רוקדות" (52 דקות), במאית: רות אשל
• רות אשל, "כתפיים רוקדות – מחול העדה האתיופית בישראל", מחול בישראל גיליון מס' 2, ספטמבר (1993), 52-57.
• "לדוג את האסקסטה – תהליכי יצירה לבניית מחול אתיופי עכשווי," מחול עכשיו 15, 2009, עמ' 18–25.
• "מחול", בספר אתיופיה בעריכת הגר סלמון, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח שליד בן-צבי והאוניברסיטה העברית ומשרד החינוך, 2008, עמ' 111–119.
• גילה טולידאנו, "להקת אסקסטה - מחול אמנותי בהשראת פולקלור אתיופי", מחול עכשיו 3, נובמבר 2000, עמ' 30–35.

• Eshel, Ruth. “Dance of the Ethiopian Jews”. Paper presented at Danced Conference Of, By And For The People held by the American Dance Guild, Congress on Dance Research and the Society of Dance History, at Lincoln Center (June 12 –13, 1993)
• ”Shoulder Dances.” Israel Dance no.2. September (1993): 68-71.
• "A Creative Process in Ethiopian-Israeli Dance: Eskesta Dance Theatre and Beta Dance Troupe," Dance Chronicle, Vol. 34, No.3, 2011
• Horwitz, Lille Dawn. “Ethiopian Dance in Israel,” in Seeing Israeli and Jewish Dance, Judith Brin-Ingber (ed.,), Wayne State University, 2011, pp.183-193.
• “Interview with Ruth Eshel of the Beta Dance Troupe," Ibid, pp. 193-201
• “Dance At The Ethiopian Disco: Tradition or Change in The Beta Israel in Ethiopian and Israel.” T. Parfitt and E. T. Semi, eds. (Surrey: L. Curzon Press, 1999).
• György, Martin. “Dances Types in Ethiopia.” Journal of the International Folk Music Council, Vol. XII (1960): 23-27.
• Kimberlin, Cynthia Tse. “Ethiopia” In The International Encyclopaedia of Dance. Vol. 2. Oxford University Press, New York (2000):530-534.
• Vadasi, Tibor. “Ethiopian Folk Dance.’ Journal of Ethiopian Studies. July ( 1970): 119-146.
• Ethiopian folk Dance II: Tegré and Guragé.” Journal of Ethiopian Studies 8.2 (1971).
• “Ethiopian Folk Dances III: Wällo and Galla.” Journal of Ethiopian Studies 9.2 (1971): 191-218

.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחול באתיופיה בוויקישיתוף

• בארכיון הספרייה למחול בבית אריאלה מצויים החומרים של מבצע תיעוד מחול העדה האתיופית (1991–1993) שערכה רות אשל. הארכיון כולל עשרות שעות צילומי וידאו וניתוח אירועים. בארכיון הספרייה למחול בבית אריאלה מצויים סרטים של מופעים של להקות אסקסטה וביתא.
• ארכיון להקת פולקלור "בהלצ'ין", במרכז מורשת יהודי אתיופיה בתל אביב.
• אתר להקת ביתא
• הסרט "תפילות ביתא ישראל בשירה ובמחול" (57 דקות), מראיינת: ד"ר רות אשל בהשתתפות רון עטר ומרגרט חיון, ערוץ הסרטים האקדמי, אוניברסיטת חיפה, 2000.
• קטעים מצולמים מהופעות להקות "בהלצ'ין", "אסקסטה" ו"ביתא" (סרט של חצי שעה) בערוץ הישראלי אתיופי של הטלוויזיה הישראלית (Ietv)
• שלומית שרביט, "לתרבות האתיופית צדדים שלא מראים בחדשות", באתר ynet, 4 באפריל 2009 - כתבת וידאו המציגה בין היתר את מחול האסקיסטה