רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית

ממצאים ארכיאולוגיים המשמעותיים למקרא, מתקופת האבות ועד שיבת ציון

שם הפריט	תמונה	מקום	שנה	פרטים
כתבי המארות		מצרים	2000-1800 לפנה"ס	אזכור ערים רבות בישראל, ביניהן אשקלון, לכיש, אפק, בית שמש, ירושלים, בית שאן, עפולה, שכם, רחוב, גינה (ג'נין), עכו, אכשף, חצור, ליש (תל דן), עשתרות בבשן.
פפירוס איפוור		מצרים	נכתב סביב 1200 לפנה"ס, אך הועתק ממקור קדום שתיארוכו לא ידוע	בפפירוס מתוארת תקופת קשה במצרים, שיש המוצאים דמיון בינה לבין עשר מכות מצרים ויציאת מצרים. מתוארים מרד עבדים, התפרצות איתני הטבע, נהר ההופך לדם, מלחמה, מגיפות, רעב ומוות. מרבית החוקרים שוללים כל קשר בין הפפירוס ליציאת מצרים, וחלקם רואים בו בדיה או נבואה.
כתובת מצרית מימי אמנחותפ השלישי		מצרים	1402–1363 לפנה"ס	התיעוד הקדום ביותר של השם יהוה.
הרס ערי כנען		ארץ ישראל	סביב 1200-1150 לפנה"ס	בתקופה זו חרבו ערים מרכזיות רבות בא"י, ביניהן חצור (שם גם נערפו ראשי פסלים כנעניים ומצריים), מגידו, לכיש, חַנָּתוֹן, גזר ואולי גם יריחו, בית אל, תל בית מירסים ועוד. רבים מקבילים תופעות אלו לכיבוש הארץ על ידי שבטי ישראל.
מזבח הר עיבל		הר עיבל, ישראל	סביב 1200 לפנה"ס	אתר המזוהה על ידי מספר חוקרים כמזבח שבנה יהושע בן נון בהר עיבל. במקום נמצא מזבח מלבני בגובה של כ-10 אמות, עשוי אבנים לא-מסותתות ובו כבש וסובב, ועליו שתי מערכות אש. למרגלותיו נמצאו פיסות טיח , כלי חרס ישראליים ומהם כלים לקטורת, ואלפי עצמות של בהמות טהורות, ככל הנראה זכרים בני שנה.
Merneptah Stele		Cairo Museum	-1209 !c. 1209 BCE	While alternative translations have been put forward, the majority of biblical archeologists translate a set of hieroglyphs on Line 27 as "Israel", such that it represents the first documented instance of the name Israel in the historical record, and the only record in Ancient Egypt.
Bubastite Portal		Original location	-0925 !c. 925 BCE	Records the conquests and military campaigns in c.925 BCE of Shoshenq I, of the Twenty-second Dynasty, identified with the biblical Shishaq. Towns identified include Rafah (rph), Megiddo (mkdi) and Ajalon (iywrn)
Mesha Stele		Louvre	-0850 !c.850 BCE	Describes the victories of Moabite king Mesha over the House of Omri (kingdom of Israel), it bears the earliest certain extra-biblical reference to the Israelite god Yahweh, and—if French scholar André Lemaire's reconstruction of a portion of line 31 is correct—the earliest mention of the "House of David" (i.e., the kingdom of Judah). One of the only two known artifacts containing the "Moabite" dialect of Canaanite languages (the second is the El-Kerak Inscription)
Kurkh Monoliths		British Museum	-0850 !c.850 BCE	The Shalmaneser III monolith contains a description of the Battle of Qarqar at the end. This description contains the name "A-ha-ab-bu Sir-ila-a-a" which is generally accepted to be a reference to Ahab king of Israel, although it is the only known reference to the term "Israel" in Assyrian and Babylonian records, a fact brought up by some scholars who dispute the proposed translation.
Black Obelisk of Shalmaneser III		British Museum	-0825 !c.825 BCE	Contains what is thought to be the earliest known picture of a biblical figure: possibly Jehu son Omri (mIa-ú-a mar mHu-um-ri-i), or Jehu's ambassador, kneeling at the feet of Shalmaneser III.
Saba'a Stele		Istanbul Archaeology Museums	-0800 !c.800 BCE	Records Adad-Nirari III's Assyrian campaign to Pa-la-áš-tu (Philistia)
Tel Dan Stele		Israel Museum	-0800 !c.800 BCE	Its significance for the biblical version of Israel's past, particularly in lines 8 and 9, which mention a "king of Israel" and a "house of David". The latter is generally understood by scholars to refer to the ruling dynasty of Judah. Although the meaning of this phrase has been disputed by the minority of scholars, today it is generally accepted as a reference to Davidic dynasty.
Nimrud Slab		Unknown	-0800 !c.800 BCE	Describes Adad-nirari III's early Assyrian conquests in Palastu (Phillistia), Tyre, Sidon, Edom and Humri (the latter understood as the Kingdom of Israel (Samaria)).
Nimrud Tablet K.3751		British Museum	-0733 !c.733 BCE	Describes Tiglath-Pileser III's (745 to 727 BCE) campaigns to the region, including the first known archeological reference to Judah (Yaudaya or KUR.ia-ú-da-a-a).
Sargon II's Prism A	N.A.	British Museum	-0710 !c.710 BCE	Describes Sargon II's (722 to 705 BCE) campaigns to Palastu, Judah, Edom and Moab.
Siloam inscription		Istanbul Archaeology Museums	-0701 !c.701 BCE	Records the construction of Siloam tunnel
Lachish relief		British Museum	-0700 !c.700 BCE	Portion of the Sennacherib relief, which depicts captives from Judah being led into captivity after the Siege of Lachish in 701 BC
LMLK seals		Various	-0700 !c.700 BCE	c.2,000 stamp impressions, translated as "belonging to the King"
Azekah Inscription		British Museum	-0700 !c.700 BCE	Describes an Assyrian campaign by Sennacherib against Hezekiah, King of Judah, including the conquest of Azekah.
Sennacherib's Annals		British Museum, Oriental Institute of Chicago, and the Israel Museum	-0690 !c.690 BCE	Describes the Assyrian king Sennacherib's siege of Jerusalem in 701 BCE during the reign of king Hezekiah.
Esarhaddon's Treaty with Ba'al of Tyre		British Museum	-0675 !c.675 BCE	Describes a treaty between Esarhaddon (reigned 681 to 669 BCE) and Ba'al of Tyre with respect to pi-lis-te
Ekron inscription		Israel Museum	-0650 !c.650 BCE	The first known inscription from the area ascribed to Philistines
Cylinders of Nabonidus		British Museum and Pergamon Museum	-0550 !c.550 BCE	Describes Belshazzar (Balthazar) as Nabonidus' eldest son
Nebuchadnezzar Chronicle	(Photo Gallery)	British Museum	-0550 !c.550 – 400 BCE	Describes Nebuchadnezzar's first siege of Jerusalem in 597 BCE, the Siege of Jerusalem (597 BCE)
Cylinder of Cyrus		British Museum	-0530 !c.530 BCE	King Cyrus's treatment of religion, which is significant to the books of Chronicles, Ezra and Nehemiah.
Nabonidus Chronicle		British Museum	-0250 !4th –1st century BCE	Describes the conquest of Babylon by the Persian king Cyrus the Great
Temple Warning inscription		Istanbul Archaeology Museums	20 !c.23 BCE – 70 CE	Believed to be an inscription from Herod's Temple, warning foreigners ("allogenē") to refrain from entering the Temple enclosure
Trumpeting Place inscription		Israel Museum	50 !c.1st century CE	Believed to be a directional sign for the priests who blew a trumpet, consistent with an account in Josephus
Arch of Titus		Original location	82 !c.82 CE	Relief showing spoils from the Sack of Jerusalem by Titus in 70 CE. Depicted are the menorah and trumpets, as well as what might be the Table of Showbread.

מצבת ישראל או אסטלת מרנפתח (מצרים, 1208–1209 לפנה"ס): אזכור השם ישראל כעם היושב בארצו. [ישנן גם טענות לאזכורים מוקדמים יותר, כמו בתבליט בברלין, אולם הן אינן מוכרחות.] בכתב החרטומים יש סימון לעם וסימון לממלכה, ולצד השם 'ישראל' מצוי כאן רק סימן העם – עדות מובהקת לתקופת השופטים, לפני מלוך מלך בישראל. יש הטוענים ששופטים י' י"א רומז למסע מרנפתח. בנוסף, על קיר במקדש אמון-רע בכרנך חקק מרנפתח תמונות ממסעו, ויש המזהים בהם את בני ישראל.

כתובות סוריות (ארם, סביב 1000 לפנה"ס): נמצאו כתובות בהן מוזכר "תאי(תה) הגיבור, מלך פלשתין", ויש הסוברים שמדובר בתֹּעִי מלך חמת הנז' במקרא כבעל בריתו של דוד.

[חורבת קייאפה (נחלת יהודה, 980-1020 לפנה"ס): עיר בצורה (שעריים או נטעים) מזמנו של דוד המלך, ובה שברי חרס ועליהם כתובות בכתב עברי, השם העברי "אשבעל בן בדע" (שישנם חוקרים המפרשים שהוא ישבעם בן חכמוני גיבור דוד) ואולי שמות נוספים, ואולי גם דגם מוקטן של ביהמ"ק הראשון. על חרס נוסף ישנה כתובת לא-ברורה שהיו שהציעו לקראה כמתייחסת להמלכת שאול המלך, ולטענה זו מוזכרים בה גם שופטים וציווי לעבודת ה' ולצדק חברתי. בשל חשיבותו העצומה האתר נתון במחלוקת עזה בין ארכיאולוגים הרואים בו עדות מוחצת לקיומה של ממלכה חזקה בימי דוד המלך לבין ארכיאולוגים אחרים המתארכים את האתר לשנים מאוחרות יותר או לחילופין גורסים שמדובר באתר כנעני.]

[תל בית שמש (נחלת יהודה, 950-1050 לפנה"ס): עיר גדולה ומתועשת מזמנו של דוד המלך, המהווה ראיה לגדלה ועוצמתה של ממלכת דוד. חוקרים מעטים חלקו גם על ממצאי חפירות אלו. במקום כתובות עבריות, ואולי גם ציור המתאר את שמשון משסע את האריה.]

לוח גזר, כתובת אבן העזר (עִזבְּת צַרטָה) ואבן תל זית (א"י, 1000 לפנה"ס או מוקדם יותר): לוח שנה וטבלות של אותיות אלף-בית (כמו שהוא מצוי גם אצלנו), כולם בכתב עברי, ומהם מסיק המחקר שאף פשוטי העם ידעו קרוא וכתוב, ואף בגלילות הספר של יהודה. מחבר לוח גזר אף מציין את שמו היהודי, "אביה". יש חוקרים הרואים בהם עדות לממלכת יהודה. בהר הבית נמצאה מתקופה זו "כתובת העופל", אולם לא ברור מה נאמר בה; יש הרואים בה רישום שנעשה ע"י עבדי שלמה, ולפיכך סמל למערכת ביורוקרטית ואדמיניסטרטיבית ענפה.

חרס תל א-סאפי/תל צפית (כנראה גת המקראית, 1000-850 לפנה"ס): במקום נמצא חרס ועליו שמות שהאטימולוגיה שלהם דומה, לטענת החוקרים, לשם "גליית".

חפירות עיר דוד (עיר דוד, סביב 1000-950 לפנה"ס): ייתכן כי במקום נתגלו קטע חומה, בית שער, מבנה ממלכתי ומגדל פינה; כמו כן נתגלה במקום מבנה גדול שראשיתו בתקופה היבוסית ונחרב רק בזמן חורבן יהודה, ויש המציעים, בהסתמך על ממצאים נוספים, לזהות את המבנה כארמונו של דוד המלך ואת שאר השרידים כחומת העיר שבנה שלמה. רבים חלקו בתקיפות על ההצעה.

ערי יהודה (נחלת יהודה, סביב 1000-950 לפנה"ס): ערים רבות נבנו או נושבו בתקופה המתוארכת סביב מלכותו של שלמה, ובהן גזר, באר שבע, מגידו, לכיש, עין גב (אולי אפק המקראית), בית שאן, מצד חצבה (אולי תמר התנ"כית) ואולי גם חצור. בנוסף נתלו מתקופה זו מצבורי כסף ביהודה ובפיניקיה (=ארץ חירם מלך צור, שותפו לסחר של שלמה).

שער בובסטיס (Bubastite Portal. מצרים, 925 לפנה"ס): כתובת המספרת ששושנק הראשון ממצרים הביס את מלך יהודה ולכד כמה ערים ביהודה (ערד, גבעון, בית שאן, איילון, מגידו, ו'שדה אַבּרָם'); בערים רבות ביהודה נמצאו סימני חורבן משנים אלו (ביניהן מגידו, לכיש ובית שאן). ייתכן שאלו עדויות לשישק העולה על רחבעם. היו שכתבו ששושנק מזכיר גם אתר בדרום יהודה בשם "רמת דוד" (כזכור, בשטח זה הסתתר דוד כאשר נמלט משאול), אולם הפענוח אינו ודאי. גם במגידו נתגלו כתובת מצרית ועדויות נוספות לפלישת שושנק אליה.

מקדש דן (תל דן, סביב 900 לפנה"ס): בדן המקראית נמצא המקדש הגדול ביותר בתקופתו בא"י; בתוכו נמצאו שרידי תעשיית שמן זית, מחתות וקערת נחושת, עצמות חיות כשרות, במה, ומזבח אבנים בעל קרנות ובו חורים לניקוז דם הקרבנות (וכן מדרגות העולות אליו, בניגוד למזבח התורה). רבים מצביעים על המקדש כמקדש שבנה ירבעם בן נבט לעגל שבדן. לפי הממצאים, בסביבות 850 לפנה"ס הורחבה במת המקדש (ככל הנראה בתקופתו של אחאב) ומאה שנה אחר כך נוספו לה מדרגות (אולי בתקופת ירבעם השני). גם בית-אל, בה הוצב העגל השני, מוכרת בארכיאולוגיה כמקום פולחן.

הרס ערי הצפון (ממלכת ישראל, סביב 900 לפנה"ס): בתקופה זו נמצאו סימני חורבן בערים דן, עין גב (אולי אפק המקראית), רמות גלעד (תל רמית), חצור ועוד. החוקרים משייכים את החורבן לפלישת בן-הדד בן טברימון מלך ארם דמשק לצפון ישראל (שהוזמנה ע"י בעל בריתו אסא במלך יהודה), כפי המתואר במקרא. ממצאים נוספים הראו כי עין גב ורמות גלעד היו יישובים ארמיים מימי בן-הדד הראשון עד ימי בן-הדד השלישי, בן חזאל, שמלך בראשית המאה ה-8. עוד יצויין כי נמצאה גם מצבה בארם שעליה חתום "בר-הדד בר טבר[מ]ן [ב]ר חזי[ן] מלך ארם".

כתובת בלעם בן בעור (דיר עלא (אולי סוכות התנ"כית), 880–760 לפנה"ס): בדיר עלא שבעבר הירדן נמצא מקדש עתיק מתקופה זו, ובו כתובת בדיו שחורה ואדומה, ובה נבואות פורענות וחורבן וסיפורי בלהות על השאול, הכתובים בלשון שירית ובשפה שייתכן שהיא כנענית-ארמית. בנבואה יש קרבה לשונית לפרשת בלעם בספר במדבר (כ"ב-כ"ד), ויש בה כדי לאשש את קיומו של "בלעם בן בעור", שאכן היה נביא. בכתובת מסופר על בלעם בן בעור חוזה האלוהים שהאלים הראו לו כי העולם יחשך וישמם, החלשים ישלטו בחזקים, ופורענויות נוראות יבואו על בני האדם בשל תאוותם; בחלקה השני של הכתובת מסופר על מחלתו ומותו של בלעם, ירידתו שאולה והרפתקאותיו שם. ציטוט מתוך הכתובת (השורה האחרונה מכילה כנראה קללה כלפי ישראל): "ספר בלעם בר בעֹר, איש חוֹזה אלהִן הֻא. ויאתו אֵלָוה אלהִן בלילה, ויאמרו לה כמשא אל. ויאמרו לבלעם בר בעֹר: כה יפעל אלא (?) אתראה אש לרֹאה, ויפלא דעת. ויקם בלעם מן מחר ויתאבל ימִן רבִן על משא אלהִן אֵלָוה. ול[א] יכל אכל, ויצם, ובכה יבכה. ויעל עמה אלוה, ויאמרו (=הסובבים) לבלעם בר בער: לָםָ תצם ולָםָ תבכה? ויאמר להם: שבו אחוכם מה שדין עבדן, ולכו ראו פעֻלת אלהִן. אלהִן אתיחדו ונצבו שדין [ב]מועד, ... סכרי שמַיִן בעבכי שם חשך, ואַל נגה ... חמרִן שתיו חמר וקבעִן, שמעו מוסר. גֻּרֵי שֻעלִן פּרֻעִן שערֻריה. ... חבש זמה, ושמעו חרשִן מן רחֹק ושתקו; וכל חזו [ע]קן שגר ועשתר ל[א] יחקרו. ונמר חניץ הקרקת בני יעקב מכחשִן בחשן אבדִן, ועין...".

מצבת מישע (דיבון המקראית שבמואב, 840–850 לפנה"ס): מצבה בעלת חשיבות ממעלה ראשונה ובה מתאר מישע, מלך מואב המקראי, מאורעות רבים המסופרים בתנ"ך, ומזכיר את: ממלכת ישראל, המלך עמרי ובנו (אחאב), ישראל, שבט גד, דוד, ושם הוי"ה. אולי מוזכר גם "בית דוד", כלו' ממלכת יהודה. על פיה נתבארו פרשיות רבות בנ"ך (י' אליצור ביאר לפיה נבואות בירמיהו וישעיהו; א' סמט ביאר לפיה את פרשת מלחמת יהורם, יהושפט ואדום במישע. הוא טוען שלפיה מובן שהמלכים באו מדרום כדי לאגף את ביצורי מישע בצפון, שאדום הצטרפה למלחמה במואב כי מישע כבש ממנה שטחים, ושיהושפט הצטרף כיוון שמישע מעיד על עצמו "ואקח משם את כלי הוי"ה ואסחבם לפני כמוש (=אלוהיו)", ויהושפט רצה להשיב את הכלים הגזולים. לפי"ז הוא מסביר גם את מניעי יהורם, את נבואת אלישע ואת תוצאות המלחמה).

המונולית מכורח (אשור, סביב 850 לפנה"ס): מספר על "ברית שנים-עשר מלכי חוף הים" שהתלכדו כדי להביס את שַׁלְמַנְאֶסר השלישי מלך אשור. ביניהם מלכי ארם, מצרים, ערב, גבל, חמת – ו"אחאב הישראלי", שבא למערכה עם 2,000 מרכבות ו-10,000 רגלים (כוח גדול במידה משמעותית מיתר המלכים: אחאב הביא כ-50% מהמרכבות וכ-18% מהרגלים של הברית כולה. יש המשערים שצבא עצום זה הושג באמצעות חטיבות מצבאות יהודה, צור, אדום ומואב, שהיו בשליטת אחאב או בעלות בריתו). צבאו של שלמנאסר, שהיה גדול פי כמה מצבא הברית כולה, לא הצליח לנצח בקרב וההתפשטות האשורית נבלמה. מכתובות אשוריות נוספות עולה במובלע כי גם יהורם ואחזיהו בני אחאב נותרו שותפים בברית שנים-עשר המלכים.

חרסי שומרון (שומרון, 850–750 לפנה"ס): למעלה ממאה חרסים ועליהם כתב עברי, שלפי רוב הדעות במחקר מקורן מאוצרו של המלך אחאב, ואם כן – נכתבו בשנים 9, 10, 15, ו-17 למלכות אחאב (לחילופין יש המשייכים אותם לשנים אלו במלכות ירבעם השני; אחרים טענו אלו שיש לייחס אותם למנחם בן גדי ולראות בהם עדות למס שהטיל מנחם על "גיבורי החיל", מ"ב ט"ו כ'). על החרסים שמות רבים של אישים (מעניין לציין שרבים מהם מסתיימים ב"בעל" או להבדיל "יו" (="יהו"), המלמדים על "פסיחת שני הסעיפים" בשומרון של אחאב) ומקומות, שאת רובם ניתן לזהות עם שמות משפחות מהתנ"ך (למשל אביעזר, מקום משפחתו של גדעון, וכן חלק, שמידע ו(א)שר(י)אל, מבני מנשה הנזכרים בספר במדבר). בין השמות: אחינעם, אחימלך, מריבעל, אביבעל, בעל-זמר, חלץ, בערא (שם אישה. ודלא כמלבי"ם דה"א ח' ח'), גומר, חנן, שמריהו, אביהו, ידעיהו, אסא, עוזא, אחז, גרא, נתן, אלישע, ואפילו נמשי (כזכור, יהוא בן נמשי היה מקציניו הקרובים של אחאב). מעניין לציין שבתל רחוב נתגלו כתובות עברית מתקופה זו ועליהן בין היתר השמות "נמש[י]" ו"אלישע"; כידוע, אלישע התגורר באבל-מחולה הסמוכה. במקום אחר נתגלה חותם מלכותי-למראה ועליו הכיתוב "[א]יזבל", אולם שיוכו לאיזבל אינו מוכח כלל.

חפירות שומרון (שומרון, 850–750 לפנה"ס): בשומרון גילו החופרים ארמון ומצודה חזקה מימי אחאב ולה אגף מערבי שנבנה בזמן עמרי או יהוא, ותחתיה נחצבו שני חללים שזוהו אולי כמערות קבורה שנבזזו בעבר, והועלתה ההשערה שמדובר בקברי עמרי ובנו אחאב. עוד נתגלו במקום שנהבי פילים יפהפיים המגולפים באומנות נדירה במינה, ובאותו המקום נמצאו גם שרידי בניין מימי אחאב; ההשערה המקובלת היא שאלו שרידים מ"בית השן" שבנה לו אחאב. אחרים איחרו את הממצאים לזמנו של ירבעם השני וגרסו כי מדובר ב"בתי השן" שמזכיר עמוס (ג' ט"ו). יצויין כי מוכרת גם טבעת חותם מברזל מתקופה זו ועליה החותמת "אחאב מלך ישראל", אולם רבים חולקים על האותנטיות שלה כיוון שלא שרדו טבעות ברזל אחרות מאותה התקופה.

האובליסק השחור (אשור, סביב 820 לפנה"ס): שלמנאסר השלישי מזכיר את יהוא בן עמרי, ומוצגת תמונתו או תמונת שליחו משתחווה לשלמנאסר. הציון "בן עמרי" מתייחס לכך שיהוא הוא מלך ממלכת בית עמרי. בכתובות אשוריות נוספות מכונה יהוא בסתם "בן עמרי".

כתובת תל א-רימאח (אשור, 811-783 לפנה"ס): אֲדַד-נִירַרִי השלישי, מלך אשור, מתפאר: "גייסתי רכב וחיילים וציוויתי להתקדם לארץ ח'תי. תוך שנה אחת הכנעתי לרגלי את כל ארצות שקיעת השמש. ... קיבלתי את המס של יואש השומרוני, ושל אנשי צור וצידון". הכוונה היא ליואש מלך ישראל, והכתובת מאששת גם סיפורי התנ"ך על היחלשות ארם.

כונתילת עג'רוד (חצי האי סיני, סביב 800 לפנה"ס): הריסות מקדש ישראלי, ובתוכן כדים, נרות, קערות ועוד, שעליהן כתובות רבות. אחת מהן, לדוגמה, אומרת: "לעֹבדי[ה]ו בן עדנה בָרֻך הֻא להוי"[ה]", וכתובות נוספות מהללות את שם הוי"ה ולהבדיל את הבעל והאשרה ("[ב]רכתי אתכם להוי"ה שֹמרֹן ולאשרתֹה". מאפיינים דומים נמצאו בכתובת חורבת אל כום מאותה התקופה); עוד נמצאו במקום ציורי עגלים. החוקרים סבורים כי המקדש נבנה ע"י בני ממלכת ישראל, ששלטו במקום לאחר שיואש מלך ישראל הביס את אמציהו מלך יהודה, כמתואר במקרא. עדויות לדבר הם השם "שומרון", ציורי העגלים ועוד (עדות נוספת לפולחן קדום של עגל נתגלתה באשקלון, מתחת לשער המקושת העתיק ביותר בעולם שנבנה סביב 1850 לפנה"ס; במקום נמצא פסלון שור מברונזה מצופה כסף, לצד הריסות מקדש כנעני). בעג'רוד נמצאו גם שרידי טיח, שצירופן העלה תמונת דיוקן של מלך; החוקרים מציעים שזוהי תמונתו של יואש מלך ישראל.

כתובת תל דן (ארם, סביב 800 לפנה"ס): מחבר הכתובת מתפאר: "הרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל, והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית-דוד". אזכור דוד בכתובת שם קץ לוויכוח אודות קיומו ההיסטורי של דוד, וכיום הוא נתון בקונצנזוס כמעט מוחלט – ורק פועלו וממלכתו נותרו שנויים במחלוקת. מוסכם על רוב החוקרים שמחבר הכתובת הוא חזאל מלך ארם (הנזכר בתנ"ך ובכתובת שלמנאסר השלישי כיורשו של בן-הדד השני; המקרא מוסיף גם שנמשח ע"י אלישע), בעוד שבתנ"ך נאמר שיהוא (שנמשח אף הוא בידי אלישע) הרג את שני המלכים; יש מן החוקרים שתלו את הדבר בהתפארות סרק של חזאל, יש שראו בו גורם עקיף למותם (הוא פצע את יהורם וגרם לו להימלט פצוע לביתו ושם הרגו יהוא), יש שטענו שפענוח הכתובת אינו "הרגתי את..." אלא "הרג את..." ולפיכך חזאל מתייחס ליהוא, יש שהציעו שחזאל ראה את עצמו כשותף למרד יהוא, ויש שגרסו שמחבר הכתובת הוא יהוא עצמו.

כתובת יהואש (ירושלים, סביב 850-800 לפנה"ס): אבן כהה ועליה כתובת עברית, בה נאמר: "[אנכי יהואש בן א]חזיהו מ[לך] [י]הֻדה: ואעש את ה[..?מלאכ..]ה כאשר נמלאה נ[ד]בת לב אִש בארץ ובמדבר ובכל ערי יהֻדה, לתת כסף הקדשִם לרֹב, לקנֹת אבן מחצב וברֹשם ונחֹשת אדֹם לעשֹת במלאכה באמֻנה. ואעש את בדק הבית והקִרֹת סבִב, ואת היצִעַ והשבכִם והלולִם והגרעֹת והדלתֹת. והיה היֹם הזה לעדֻת כי תצלח המלאכה, יצו הוי"ה את עמו בברכה". גילוי הכתובת עורר סערה רבתי, שכן היא מעידה על יואש מלך יהודה, על קיומו של ביהמ"ק הראשון, ועל מאורע תנ"כי המסופר בפרטי-פרטים התואמים למתואר בכתובת. חוקרים ומעבדות רבות אישרו את האותנטיות שלה, אולם מומחים אחרים וכן רשות העתיקות טוענים שהיא מזוייפת.

חותם שמע עבד ירבעם (מגידו, סביב 750 לפנה"ס): חותם ועליו דמות יפהפייה של אריה שואג והמילים "לשמע עבד ירבעם". מתקופה זו נתגלו חותמות רבים, כמו חותמות "לדרשיהו בן עז[..?]" ו"לאלישיב בן אשיהו" (מפקד ערד, שבמקום נשתמר ארכיון שלו ובו חותמות ומכתבים בעברית מקראית הדנים בענייני צבא, מינהל ואספקה) שנתגלו בערד, ושתי חותמות חשובות שעליהן חרוט "לאבי[ה]ו עבד עזי[ה]ו" ו"לשבני[ה]ו עבד עזי[ה]ו". מדובר בעדות ארכיאולוגית לעוזיהו מלך יהודה, והיו חוקרים שהציעו כי שבניהו זה אינו אלא שבנא שבימי חזקיהו היה "על הבית" (משרה מקראית המופיעה אף היא בחותמות רבות).

רעידת האדמה בימי עוזיהו (יהודה, סביב 750 לפנה"ס): נתגלו סימני רעידת אדמה שהרסו חלקים מלכיש, חצור, דיר עלא (אולי סוכות התנ"כית), תל צפית (כנראה גת המקראית), גזר, מצד חצבה (אולי תמר התנ"כית) ועוד. בזמן זה מלך על יהודה עוזיהו, ובימיו זכור "הרעש בימי עוזיה מלך יהודה" (זכריה י"ד ה', וכן בעמוס א' א').

כתובת תגלת פלאסר (אשור, 740 לפנה"ס): תגלת פלאסר כותב שלאחר כיבוש ארפד הביס גם את "עַזְרִיָאֻ מלך יַאוּדַי" (=עזריהו, הוא עוזיהו, מלך יהודה), שכבש את ארץ שַׂמַאל שמצפון לחמת.

חותמות יותם (אילת וירושלים, 700-800 לפנה"ס): בירושלים נמצא חרס ובאילת חותם משובץ בטבעת ברונזה ועליהם החותמת "לי[ו]תם", דמות איל ומעין מפוח לליבוי אש (או האות ת'). ישנה הסכמה רחבה למדי שמדובר בחותמו של יותם מלך יהודה, שעל אביו עוזיהו מסופר במקרא שבנה את אילת.

קערות "קדש" (א"י, 700-800 לפנה"ס ואילך): במספר מקומות נתגלו קערות ועליהן הכתובת "קדש", המעידות על אכילת בשר הקדשים לפי חוקי התורה. ממצאים אלו סייעו להוכיח את קדמות ציוויי התורה.

רימון השנהב (מיקום לא ידוע, כנראה סביב 750 לפנה"ס): עצם היפופוטם מגולפת בצורת רימון מוזהב, ועליו חקוקות בכתב עברי המילים "קדש כהנ[י]ם לבי[ת הוי"]ה". לפי השערות, הרימון היה בשימוש כהני בית המקדש הראשון, וחור המצוי בתחתיתו מיועד אולי לנעיצת הרימון בראש שרביט (והיו שהציעו שעיטר את שרביטו של הכהן הגדול). חוקרים שדנו בנושא טענו שהרימון מזוייף, וחוקרים אחרים גרסו שהוא אותנטי לחלוטין. גם בהנחה שהוא אותנטי, היו שפירשו את הטקסט בצורות אחרות כך שלא יתייחסו לביהמ"ק. מומחים מעטים הגיעו למסקנה שהרימון אינו מתוארך למחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס אלא למאות ה-13 או ה-14 לפנה"ס, ולפיכך קדם אפילו ליציאת מצרים.

אסטלות סֶפִירָה/סוג'ין (ארם, סביב 850 לפנה"ס): לוחות בזלת ועליהן נוסח של ברית בין שני מלכים ארמיים. הברית כוללת מעבר בין נתחי עגל כסמל לשיסוף מי שיעבור על הברית, העדת השמיים והארץ על הברית, עונש של זריעת ערים במלח אם יפר מי מהצדדים את הברית, ומאפיינים נוספים המזכירים את ברית בין הבתרים וברית ספר דברים.

חותמת אחז (מיקום לא ידוע בא"י, 700-800 לפנה"ס): בולה ועליה החותמת "לאחז [בן] יותם מלך יה[ו]דה". רוב החוקרים מסכימים שהחותם אותנטי, ושימש את אחז לחתימה על מסמכים רשמיים. סביב קצה הבולה נמצא חריץ בעובי 1 מ"מ, המעיד כי החותם שהטביע בה את החותמת היה עטוף בטבעת או תליון. על הבולה טביעת אצבע, שאולי שייכת לאחז עצמו. חותמת אחרת שנמצאה נשאה את הכיתוב "לאשנא עבד אחז" והייתה שייכת כנראה לאחד משריו.

כתובת תגלת-פלאסר השלישי (אשור, 738-737 לפנה"ס): תגלת-פלאסר מספר על "מנחם משומרון" ו"רצין מדמשק" המעלים לו מס. רצין מלך ארם-דמשק ומנחם מלך ישראל נזכרים גם ברישום אחר של תגלת-פלאסר (מ-738 לפנה"ס), ועדויות אלו מסייעות לזהות את תגלת-פלאסר עם פול הנזכר בתנ"ך.

לוח נימרוּד K.3751 (אשור, 733 לפנה"ס): תגלת-פלאסר מזכיר תשלומי מיסים שהעלה לו "יַאוּחַזי מלך יַאוּדַי" (=אחז מלך יהודה).

ספרי השנים (האַנַאלִים) של תגלת פלאסר השלישי (ארמונות אשור, 740-720 לפנה"ס): נזכרים ישראל ויהודה (בתוך רישום המוסיף נופך רב לברית אחז ותגלת-פלאסר כנגד ארם וישראל), וכמה יישובים ישראליים, כמו "אֲבְּלֲכֲּ (=אבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי"; תגלת פלאסר מספר באריכות בספריו ובכתובותיו על מלחמתו בברית מלכי המזרח שביניהם רצין מארם ופקח מישראל, וכותב שהרג את רצין, כבש את ארם והפכה לפחווה אשורית, הגלה 13,250 נפש מן הגלעד והגליל (לא כולל גולי עבר הירדן) אל מעבר לפרת, חילק את שטחי ממלכת ישראל לפחוות אשוריות, הדיח את פקח בן רמליהו והמליך את הושע בן אלה (אירועים אלו התרחשו סביב 732-733 לפנה"ס).

כתובת של תגלת פלאסר השלישי (אשור, 740-720 לפנה"ס): "ארץ בית עמרי... הפילו את פקח מלכם, ואת הושע שמתי למלך עליהם. קיבלתי מהם עשרה כיכר זהב ו[אלף] כיכר כסף כמס, והבאתי [את המס] אל אשור". התיאור תואם לסיפור התנ"ך אודות רצח פקח האנטי-אשורי בידי הושע, שהיה כנראה פרו-אשורי, ומלך אשור גמל לו על כך בהמלכתו על שומרון כמלך-חסות של אשור.

תעודות על שלמנאסר החמישי (אשור ובבל, עוסקות ב-727-722 לפנה"ס): בכרוניקה הבבלית ובקאנון האֶפּונימי האשורי מתואר כיצד עלה שלמנאסר על שומרון והחריב אותה (בעקבות ניצני מרדנות מצד הושע. זהו האירוע היחיד אותו מציינת הכרוניקה הבבלית אודות שלמנאסר). מייד לאחר מכן מת שלמנאסר וצבא אשור שב לארצו כדי לסייע לסרגון השני לרשת את כס המלוכה.

ספרי השנים (האַנַאלִים) של סרגון השני (ארמונות אשור, 740-720 לפנה"ס): סרגון מתפאר במצור ששם על שומרון וכיבושה ב-722 או 720 לפנה"ס (הוא שב לשם כדי להשלים את מלאכתו של שלמנאסר, כיוון ששומרון מרדה שוב באשור), ומספר שלכד חמישים (או מאתיים) מרכבות ישראליות וסיפחן לצבאו, הגלה משומרון 27,290 נפש (לפי לוח אחר: 27,280 נפש) ויישבם כנראה בפחוות אשוריות בצפון מסופוטמיה; "את שומרון (שהפכה לפחווה אשורית בשם שֳמֵרְנָ) יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה, אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה, עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם". סיפורים אלו תואמים בדיוק נמרץ לכל האמור במקרא אודות נפילת שומרון, גלות עשרת השבטים, הישארותם של רבים בא"י, וביאת הכותים.

מנסרה A של סרגון השני (אשור, סביב 700 לפנה"ס): אזכור ארץ יהודה. בכתובת אחרת מזכיר סרגון את חזקיהו מלך יהודה, וב"מנסרת נינוה" מסופר על קריאה של מלך אשדוד לכמה מלכים - וביניהם מלך יהודה - להילחם באשור (עי' ישעיהו כ' א').

תעודות תל חלף (סוריה, סביב 700 לפנה"ס): תעודות ובהן שמות כמו דינה, הושע, נריהו, פלטיהו, ו"חלבישו משומרון". כמעט ודאי שהן מתייחסות לגולים יהודים מעשרת שבטי ממלכת ישראל, שגלו גם לגוזן (מ"ב י"ז ו') הממוקמת בתל חלף. מסמכים דומים מאותה התקופה, ובהם השמות חנאל בן עזאל, מנחם בן בידאל ושבאל בן עזא, נתגלו בכלח, אף היא באשור; שמות ישראליים בתעודות מתקופה זו נתגלו גם בבירה נינוה.

חותמות "למלך" (נחלת יהודה, סביב 700 לפנה"ס): שייכות לאוצרו של חזקיהו. מהמיקומים בהן נתגלו למדו החוקרים על שליטה מוחלטת על ערים ויישובים בממלכת יהודה ויכולות מינהל מעולות, כמו גם על הכנות מדוקדקות של חזקיהו להתגוננות מפני פלישה אשורית. לפי המחקר, החותמות שימשו לאורך כל שלטונו בן 29 השנים (כמתואר בתנ"ך).

חותמת חזקיהו (הר הבית, 727–698 לפנה"ס): חותמת ועליה חקוק "לחזקיהו [בן] אחז מלך יה[ו]דה", ובמרכזה סמל שמש עם כנפיים נטויות מטה ושני סמלי ענח' (סמל החיים). [לדברי החוקרים, השמש מסמלת את המלוכה מכוח האלוקים, וסמלי החיים הפכו לחלק מחותמו הרשמי של חזקיהו לאחר שהבריא ממחלתו; דברים אלו מאמתים את צדקתו עליה מסופר במקרא ואת אמיתות מחלתו והחלמתו הניסית. ואולי יש להציע את הפס' "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"]. נמצאו גם בולות נוספות של חזקיהו, חלקן בעלות סמלים אחרים (והן מתוארכות לתקופה מוקדמת יותר בשלטונו). יצויין כי סמוך לחותמת זו נמצאה בירושלים בולה מאותה התקופה ועליה הכיתוב "לישעיה"; בשל הסמיכות ישנם ארכיאולוגים המשייכים את הבולה לישעיהו הנביא, שפעל בזמן זה בירושלים. נמצאה בולה נוספת שיש המפענחים את הכיתוב שעליה כ"לישעיה נבי[א]". בנוסף, על משקוף מעל פתח קבר בסילוואן נחקקה הכתובת: "זאת [...]יהו אשר על הבית. אין פה כסף וזהב [כי] אם [עצמותיו] ועצמות אמתו איתו. ארור האדם אשר יפתח את זאת". יש המשלימים את החסר הראשון כ"זאת [קבורת שבנ]יהו" וטוענים שמדובר בקברו של "שבנא אשר על הבית", עליו מתנבא ישעיהו (כ"ב ט"ז): "מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר, חוצבי מרום קברו חוקקי בסלע משכן לו". עוד נמצאו בולות של עבדי חזקיהו.

כתובת השילוח (ירושלים, 691-689 לפנה"ס): מאמתת את מפעלות חזקיהו המתוארים במ"ב ודה"ב.

מנסרות סנחריב (אשור, סביב 700 לפנה"ס): נמצאו שלושה עותקים של מנסרה בהם מתואר מסע סנחריב כפי שסופר בתנ"ך, וכשלון כיבוש ירושלים, שמנע מיהודה את הגורל לו זכו רוב ממלכות המזרח התיכון. מוזכר "חזקיהו היהודי" ו"ירושלים עיר מלכותו". מנסרה זו שופכת אור על כמה פרטים בתנ"ך, אולם מאידך מופיעים פרטים רבים על נצחונותיו של סנחריב ביהודה שאינם מופיעים כלל במקרא, אולם יש הרואים אותם כהתפארות סרק של סנחריב. בין היתר מתפאר סנחריב בכך שחזקיהו העלה לו מס של 30 ככרות זהב, עובדה הזהה לדיווח המקראי; אולם הוא מוסיף שחזקיהו הביא אליו גם 800 ככרות כסף, בעוד שלפי המקרא היו אלו רק 300 ככרות כסף (ואשורולוגים רבים מציינים בהקשר זה את נטייתם של מלכי אשור להגזמה; אחרים טוענים שישנו הבדל בין מידת המשקל העברית לזו האשורית). במנסרה נכתב גם כי אנשי עקרון הסגירו את פַּדִי מלכם לחזקיהו מלך יהודה, דבר התואם לדברי המקרא שחזקיהו "היכה את פלישתים" (בעקרון נמצאו גם חותמות "למלך" שמקורן בממלכת יהודה).

תבליטי לכיש (נינוה, סביב 700 לפנה"ס): מספרים בתמונות חיות את סיפור המצור המקראי על לכיש. ואכן, בלכיש נמצאו סימנים לכיבוש סנחריב (כמו גם כלים שעליהם חותמות "למלך" המתייחסות לחזקיהו).

כתובת עזקה (אשור, סביב 700 לפנה"ס): מתואר מסע סנחריב ב"ארץ יהודה" וכיבוש עזקה.

רצח סנחריב (אשור, 681): בעקבות תגרות ירושה על כס אשור, נרצח סנחריב בידי שני בניו, אַרְדַ-מוּלִיסִי ונַבּוּ-שַֹרוּ-אוּסוּר, עשרים שנה לאחר כשלון המצור על ירושלים. לאחר תקופה ארוכה של ערפול בנושא, כיום ידועות כל נסיבות הרצח בפרוטרוט, הודות לכתובות האשוריות: סנחריב ייעד כיורשו את בנו הצעיר, אסרחדון, למרות הפצרותיו של אַרְדַ-מוּלִיסִי. אַרְדַ-מוּלִיסִי רצח את אביו וניסה לכבוש את השלטון בכוח, אולם אסרחדון הצליח להשתלט בעזרת צבאו על הכס, ואַרְדַ-מוּלִיסִי ונַבּוּ-שַֹרוּ-אוּסוּר נמלטו לאוּרַרְטוּ שבטורקיה. במקרא היו הדברים חקוקים כבר אלפי שנים, כהתגשמות נבואת ישעיהו: "ואַדְרַמֶּלֶךְ ושַׂרְאֶצֶר בניו הכוהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט. וימלוך אֵסַר-חַדֹּן בנו תחתיו".

תל ערד (1100-600 לפנה"ס): יישוב גדול, שבין היתר נמצא בו מקדש ישראלי שלדעת ארכיאולוגים רבים פורק ע"י חזקיהו כאשר השיב את העם לעבודת ה'. ממצא מרתק הוא שהמזבח והמצבה הוסתרו במתכוון מתחת לרצפת המקדש (עובדה המראה על אי-נכונות לבצע את פקודת חזקיהו). בתוך המקדש נמצאו מצבת אבן וחרסים שעליהם שמות של משפחות כהנים, ביניהם "בני קרח", "מרמות" ו"פשחר". גם בבאר שבע הוחרב מקדש בתקופה זו, ויש הקושרים את החורבן לרפורמות של חזקיהו.

מנסרת נינוה A של אסרחדון (נינוה, 681–669 לפנה"ס): אסרחדון מלך אשור מזכיר את "מְנַשִי מלך יַאוּדַי" (=מנשה) כצמית שלו וכנדרש לספק חומרי בנייה לאסרחדון.

הסכם אסרחדון ושליט צור (אשור, 675 לפנה"ס): אזכור השם ישראל.

האנאלים של אשורבניפל (אשור, 669-631 לפנה"ס): אשורבניפל מלך אשור מזכיר את "מְנַשִי מלך יַאוּדַי" (=מנשה) כצמית שלו שסייע לו צבאית במלחמה נגד מצרים.

לוחיות ברכת כהנים (כתף הינום, 650-600 לפנה"ס): ממצא יוצא דופן – שתי לוחיות כסף זעירות גלולות שעוצבו כתליון למחרוזת צוואר, ובתוכן נחרט בכתב עברי: "יברך הוי"ה וישמרך, יאר הוי"ה פניו אליך ויחנך/וישם לך שלום" (=שתי צורות קיצור לנוסח ברכת כהנים). על גב הלוחית נחרט "לישע[י]הו". הממצא השפיע השפעה דרמטית על ביקורת המקרא, שגילתה שנוסח המקרא היה מוכר כבר בזמן מנשה מלך יהודה; היו שאיחרו את הלוחיות לתקופת שיבת ציון, אולם דעה זו נדחתה ע"י המומחים. שאר השורות שעל הלוחיות פוענחו ע"י החוקרים כאומרות: "הוי"[ה]... גד[ול, שומר] הברית והחסד לאהב[יו] ושמרי [מצותו]... [ה]ברכה מכל [פ]ח ומהרע... כי בו גא[ו]לה כי הוי"ה [?]שיבנו [?]צור יברך ה' וישמרך...". הממצא, שהוא הטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה, ערער את כל מבנה תורת התעודות, שפך אור על מזמור ס"ז בתהילים, ומעיד על מסורת ידועה של עבודת ה' בירושלים גם בימי מנשה ואמון (שעבדו לאלילים בגיא בן הינום ממש, סמוך ונראה למקום מציאת הלוחיות). היו שקשרו אותן לתוצאות הרפורמות של יאשיהו, או טענו שהן בנויות במודל של תפילין מתקופת הבית הראשון, שנענדו על הגוף כל היום.

ארמון מלכי יהודה האחרונים (רמת רחל, 800-600 לפנה"ס): מצודה גדולה, וסביבה שטחים שיושרו לחניית צבא, שתיארוכה שנוי במחלוקת: יש המתארכים את הארמון למאה השישית, אז נבנתה במקום מצודה ממלכתית גדולה ומבוצרת על שרידי ארמון מן המאות התשיעית-שמינית, ואחרים סבורים כי הארמון שייך למאה השמינית. לפי ההשערה השנייה, העיטורים הפיניקיים מלמדים שהארמון נבנה ע"י עתליה בת אחאב, ובמה שנמצאה במקום היא במת הבעל עליה כיהן מתן (); לפי הצעה הראשונה, המקובלת יותר כיום, מדובר בארמון שבנה לו יהויקים מלך יהודה, אותו ארמון עליו קרא ירמיהו (כ"ב, י"ג-י"ד): "הוי בונה ביתו בלא-צדק, ועליותיו בלא משפט! ... האומר אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים, וקרע לו חלוני, וספון בארז ומשוח בששר". ואכן, במקום נמצאו עיטורי חלונות נאים, אבני גיר לבנות שעליהן שרידי צבע אדום (=ששר) ובראשם נקבים לחיבור קירות העץ (=סיפון בארז), וכן כותרות פרוטו-איאוליות מחזיתות הארמון, אבני גזית מסותתות היטב לריצוף, חומה איתנה ומפוארת (בעלת מאפיינים פיניקיים, לראשונה ביהודה) שבתוכה מעבר סתרים מקורה לוחות אבן. עוד נמצאו במקום כלי קרמיקה (קערות, סירי בישול) בני המאה השישית, כלי חרס אשוריים, שבר קנקן מעוטר ועליו תחריט בסגנון אשורי של מלך או שר, וידיות קנקן שעליהן חותמות עבריות, וביניהן חותם "לאליקם נער יוכן", כלומר: "לאליקים נער יהויכין" מלך יהודה (בנו של יהויקים בונה הארמון), והכוונה לשר בממשלתו או למשרת הקרוב אליו (היו שהציעו שמדובר בשר מטעמו שניהל את ענייניו בהיות יהויכין בגולה). המצודה נחרבה ע"י נבוכדנאצר.

חותמת נתן-מלך (עיר דוד, 650-600 לפנה"ס): נמצאו שתי חותמות ועליהם הכתובות "לנתן-מלך עבד המלך" ו"לאיכר בן מתניהו". בזמן יאשיהו מוזכרת "לשכת נְתַן־מֶלֶךְ הסריס" (מ"ב כ"ג י"א), וכנראה שמדובר באותו האדם, שהיה פקיד בכיר במלכות יאשיהו.

חרסי תל-קסילה (תל אביב, סביב 600-650 לפנה"ס): שני חרסים, כנראה מתקופת יאשיהו, שעל האחד נכתב""זהב א[ו]פ[י]ר לבית חרן, 30 שקל".

בולות יהודה (ירושלים, 500-650 לפנה"ס): התגלו בולות שעליהן חותמות של אישים רבים המוזכרים במקרא. בין החותמות: "לברכיהו בן נריהו הס[ו]פר" (=ברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו הנביא ומאנשי חצרם של יהויקים וצדקיהו); "לשריהו [בן] נריהו" (אחיו של ברוך, משרי צדקיהו. לפי המדרש היו הוא וברוך נביאים וכהנים); "רמליהו בן נריהו" (כנראה אחיהם); "גמריהו בן שפן" (שר וסופר המלך יהויקים, בנו של שפן סופר המלך יאשיהו; סייע לירמיהו); "גדליהו בן פשחור" ו"ליהוכל בן שלמיהו בן שבי..." (=יהוכל בן שלמיה; שניהם שרי יהויקים שביקשו להרוג את ירמיהו); "לירחמאל בן המלך" (נז' במילים אלו בירמיהו ל"ו כ"ו. בביאור הביטוי י"א שהוא שם תפקיד (קמחי) או שלאביו קראו "המלך" (שד"ל), אולם כיום מקובל במחקר שהכונה לבן המלך ממש (או לבן משפחת המלוכה) שנשא גם בתפקיד רשמי); "מלכיהו בן המלך" (נז' בירמיה ל"ח ו'); "למנשה בן המלך" (חוקרים הציעו שהוא מנשה בן חזקיהו מלך יהודה, כשהיה יורש עצר); "ליהואחז בן המלך" (מתוארך לסביבות 650-600 לפנה"ס, ויש המציעים שהוא יהואחז בן יאשיהו מלך יהודה, אולם קודם שמלך יהואחז היה קרוי שלום שמו (ירמיהו כ"ב י"א) ולפיכך יש הדוחים זיהוי זה); "לאמר[יהו בן] חנני[הו עבד] חז[קיהו]" (יש מן החוקרים המניחים שהכוונה לאמריהו הנזכר בדה"ב ל"א ט"ו כפקיד בכיר בשירות חזקיהו, וחנניהו הוא אולי "חנניהו משרי המלך" עוזיהו הנז' בדה"ב כ"ו י"א); חרס מלכיש ועליו הכיתוב "שר הצבא כ[נ]יהו בן אלנתן" (אולי בנו של אלנתן בן עכבור הנזכר כ"פ בספר ירמיהו); חותם "ליאזניהו עבד המלך" (נמצא במצפה. אולי הוא יאזניהו בן המעכתי (מ"ב כ"ה כ"ג) שהלך למצפה אל גדליהו בן אחיקם); חותם "לגדליהו [א]שר על הבי[ת]" (לכיש, סביב 600 לפנה"ס), שרבים מזהים אותו עם גדליהו בן אחיקם; "לחנן בן חלקיה הכהן" ו"לעזריהו בן חלקיהו" (נמצאו בעיר דוד), ויש המזהים אותם כבניו של חלקיהו הכהן הגדול שבימי יאשיהו, שהרי עזריה נז' גם בדה"א ה' ל"ט והיה כה"ג בעצמו ואביו של שריה הכה"ג שגלה בחורבן הבית; "לאלשמע בן המלך", שחוקרים הציעו לזהותו כסבו של ישמעאל בן נתניה, לצד בולה נוספת שעליה "לישמעאל בן המלך" שאולי משוייכת לישמעאל עצמו, שהרי נאמר עליו (ירמיהו מ"א א') שהיה "מזרע המלוכה"; ועוד.

כרוניקת נבוכדנצר (בבל, 597 לפנה"ס): בלוח מסופר שנבוכדנצר "אסף את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא שם מצור על עיר יהודה" (=ירושלים, עי' דה"ב כ"ה כ"ח בהשוואה למ"ב י"ד כ'), כבש אותה ולקח את שללה ואת מלכה (=יהויכין) לבבל, והמליך ביהודה "מלך כלבבו של נבוכדנצר" (=צדקיהו). סיפור זה מתאים בדיוק נמרץ לסיפור המקראי.

לוחות שרי נבוכדנאצר (בבל, 595 לפנה"ס): ב"לוח נבו-שרסכים", תעודה מהשנה העשירית לנבוכדנצר, נאמר כי "נבו-שרוסו-אוכין, רב סריס" (=הסריס הראשי), העניק למקדש בבבל מנה וחצי (כ-0.75 ק"ג) זהב. במנסרה של נבוכדנצר מופיע "נגלשראצר איש סין-מגיר", מ"שרי ארץ אכד". חוקרים רבים הצביעו על הפס' בירמיהו ל"ט ג', המונה את קציני נבוכדנצר שנכחו במצור על ירושלים: "נרגל שראצר סמגר נבו שר-סכים רב-סריס נרגל שראצר רב-מג, וכל שארית שרי מלך בבל". השם "נבו-שרוסו-אוכין, רב סריס" דומה ביותר ל"נבו-שרסכים, רב-סריס" (מדובר בשם בבלי נדיר ביותר ובתפקיד זהה בזמן זהה), ואילו "נרגל שראצר סמגר" הוא כנראה הכינוי המקראי ל"נגלשראצר איש סין-מגיר". [לפי המסורה הפיסוק בפס' הוא "נרגל שראצר, סמגר-נבו, שר-סכים רב-סריס", אולם בתרגום השבעים, בכתבי יוספוס ובוולגטה הפיסוק "נרגל שראצר סמגר, נבו-שרסכים רב-סריס".] בנוסף מפורסם מלך בבל בשם נרגל-שראצר שהיה חתנו של נבוכדנאצר, ושר חשוב קודם עלייתו למלוכה; חוקרים טוענים שהוא הנזכר בסוף הפס' הנ"ל בירמיהו ("רב מג" הוא תואר בבלי לשר צבא בכיר, rab mugi). בתעודה בבלית נוספת מוזכר השר נבוזראדן כראשון מבין בכירי ממלכת בבל של נבוכדנאצר, ונראה שם שהיה מקורב במיוחד לנבוכדנאצר.

כרוניקות בבליות (בבל, 592 לפנה"ס): רשומות רבות השופכות אור על ימי מלכי יהודה האחרונים. ממצא יחיד במינו הן הלוחות שעליהן השם "יהויכין מלך יהודה", שנמצאו בסמוך לשער עִשְׁתַר שבכניסה לעיר בבל; בתוכם מצויות טבלאות מנות שמן ושעורה שקיבלו יהויכין וחמשת בניו (יחד עם גולים ספורים אחרים מיהודה) ממחסני המלוכה בבבל. כזכור, "וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו, כל ימי חייו" (ירמיהו נ"ב ל"ד). הרשומות הן ככל הנראה מהשנה החמישית לגלותו של יהויכין, ומעניין להיווכח שתואר המלך נשמר לו גם בגלותו ושבניו ככל הנראה לא הופרדו ממנו (וע"ע ירמיהו רפכ"ד המתנבא כי גורל יהויכין והגולים עמו יהיה טוב ונוח, בעוד ממלכת יהודה תיחרב).

החדר השרוף (עיר דוד, 580 לפנה"ס): חדר באיזור השלטון של עיר דוד ובו רהיטים מימי הבית הראשון ותיעוד ארכאולוגי של חורבן ירושלים ע"י נבוכדנצר. בעיר דוד נמצאו עדויות נוספות על שריפה אדירה שכילתה את העיר כולה בזמן החורבן, ביניהן ראשי חיצים בבליים וקנקנים שבורים שעליהם סמל שושנה (סמל המינהל של מלכי יהודה האחרונים). בנוסף נתגלו בירושלים שרידי מגדל מצור בבלי. מתקופה זו של סוף ימי הבית הראשון נמצאו גם מכתבי לכיש שבהם שמות רבים (ביניהם חגב בן יאזניהו, מבטחיהו בן ירמיהו, מתניהו בן נריהו, וכן שם הוי"ה), ומכתבי ערד (שמהם ראוי לציון המכתב בו מוזהר אלישע בן ירמיהו לשלוח סיוע צבאי לעיר רמות נגב להגנתה מפני התקפה אדומית, "פן יקרה את העיר דבר, וד[י]בר המלך אתכם בנפשכם; הנה שלחתי להעיד בכם היום – האנשים את אלישע, פן תבוא אדום שמה!").

גליל נבונאיד (אור כשדים, 550 לפנה"ס): מציין את בלשצר, בנו בכורו של נבונאיד, שהיה ידוע רק מהתנ"ך.

גליל כורש (בבל, 530 לפנה"ס): מאשש את רשיון כורש דעזרא לשיבת ציון.